תנו לחיים שלכם הזדמנות
אנחנו רוצים להותיר חותם. אנחנו רוצים שידברו עלינו הרבה אחרי שנמות. אנחנו רוצים שהשם שלנו לא ייעלם בין דפי ההיסטוריה. אנחנו רוצים להרגיש שלא חיינו לחינם. אז איך נוכל לחיות את החיים שאנחנו באמת רוצים?
אולי אני אמות מחר.
ומה יישאר ממני? מה אותיר מאחוריי? איזה זיכרון? איזו תמונה? איזה ערך? איזו הצלחה? כל אדם רוצה להשאיר משהו מאחוריו. משהו שיזכרו אותו בזכותו. משהו שהוא ייחודי רק לו. מזוהה רק איתו. יוצא דופן. מדהים. מפעים. מטלטל. מרגש. נוגע. אירוע. סיפור. מקום. יצירה. רעיון. המצאה. משהו שהוא שלו. רק שלו. שלו בלבד.
אנחנו רוצים להותיר חותם. אנחנו רוצים שידברו עלינו הרבה אחרי שנמות. אנחנו רוצים שהשם שלנו לא ייעלם בין דפי ההיסטוריה. אנחנו רוצים להרגיש שלא חיינו לחינם. שלא עברנו כאן סתם. שיש משמעות לכל העניין הזה שנקרא חיים. שאנחנו משמעותיים. חשובים. בעלי ערך.
אבל אנחנו לא יודעים בכלל מי אנחנו. אז איך נשאיר מאחורינו משהו שהוא אנחנו. אנחנו רחוקים מעצמנו מרבית שנות חיינו. אנחנו מרצים אחרים. אנחנו מפחדים ממה יגידו. אנחנו עובדים בעבודות שאנחנו לא אוהבים. וחיים עם אנשים שאנחנו לא סובלים. אבל העבודה היא לא אנחנו. אבל הסבל אינו הייעוד שלנו. אבל אנחנו לא באמת אנחנו אלא רק הקליפה של מי שהיינו יכולים להיות.
תבואו בטענות רק לעצמכם
יכולנו להיות גדולים. אמיצים. נועזים. חופשיים. יכולנו לחיות חיים מלאים. יכולנו להיות מאושרים. יכולנו להתאהב. להתלהב. לשמוח. אבל בחרנו בשגרה. בבינוניות. בתלונות. בטענות. בביקורת העצמית. החמצנו את חיינו. פספסנו את כל ההזדמנויות שנקרו בדרכנו. ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה. ואין פה אף אחד שנוכל לבוא אליו בטענות. כי זה בגללנו. ומחר אנחנו מתים. ולא עשינו עם החיים שלנו כלום.
ונניח שלא תמותו. רק תחיו עוד קצת. תקבלו במתנה עוד כמה שנים. האם תבזבזו אותם על טיולים לחו"ל? מכונית חדשה? דירה עם משכנתא? בגדים? נעליים? חפצים? זה מה שיישאר מכם? הדירה היא אתם? המכונית היא הלב שלכם? הבגדים הם היצירה? הנעליים הם ההארה? החפצים הם הרעיונות הנשגבים?
כמה קל לתמרן אותנו לקנות, לרכוש, לבזבז, להוציא כסף. אנחנו באמת חושבים שזה ימלא את החור הענק שיש לנו בלב. אבל זה רק מרחיק אותנו ממי שאנחנו. כמו הסוכר שממכר אותנו, כמו הטלוויזיה שמטמטמת אותנו, כמו הסמארטפון שמטשטש אותנו. אנחנו נאחזים בהם, מתכרבלים בהם, ומפסיקים לחיות. אנחנו מתים הרבה לפני שאנחנו מתים. החיים שלנו נגמרים באמצע החיים. וכל מה שנשאר לנו הוא להתגלגל במורד עד שנפגע בקיר ונדעך לתוך השכחה.
ואם לא נעשה משהו דרמטי, ישכחו אותנו. ואם לא נצא מאזור הנוחות, ניעלם כמו חול שזולג בין האצבעות. ואם נמשיך לספר לעצמנו סיפורים שאי אפשר וזה גדול עלינו, נמחק את כל מה שלא כתבנו, נבטל את כל מה שלא חשבנו, נשקע באותו ייאוש חמים ונעים, החומר ממנו עשויות אכזבות.
כשאנשים מרגישים שהמוות שלהם קרוב, הם מתעשתים וחיים בעוצמה. הם מחפשים משמעות לכל רגע. הם מעזים להגשים את מה שחלמו עליו מזמן. הם לא מספיקים, וכבר אינם. הם הרגישו, לרגע קט, לזמן קצר, איך הכל יכול היה יכול להיות אחרת, לו רק הקשיבו לעצמם ולא לאחרים, לו רק נתנו לעצמם הזדמנות ולא התפשרו בגלל פחד.
אז אולי אני אחיה מחר. אולי אקום בבוקר ליום חדש ואנצל אותו בדרך הטובה מכל. אני אוהב. אני אצור. אני אחלום. אני אגשים. אני אכתוב. אני אשיר. אני לא אחשוב על כסף אלא על עצמי. אני לא אקנא באחרים אלא אביט פנימה. כי שם נמצאות כל התשובות. הן מחכות לי כבר שנים ארוכות. אני רק צריך לדעת מה לשאול.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
