כשהוא לצידך, את מקטינה את עצמך

את מצליחה. את מוערכת. את נאהבת. כולם מתפעלים ממך. כולם רוצים בקרבתך. יש לך הרבה חברות. אבל אף אחת מהן לא באמת יודעת מה את מרגישה בפנים. בבית. איתו. לצידו.

את מרגישה כמו כלום. את האישה הקטנה. עקרת הבית המיומנת. האמא המושלמת של הילדים שלו. הוא חוזר מהעבודה ומנשק אותך. אולי אפילו קנה לך משהו בדרך. אבל את לא רגועה. לא שמחה. לא באמת אוהבת. את דרוכה. מחכה לרגע שבו זה יגיע. וזה מגיע. מהר מאד.

הוא מתלונן. הוא מבקר. הוא עוקץ. הוא לא מרוצה. הוא אף פעם לא מרוצה ממך. תמיד מוצא משהו לא בסדר. למה לא גיהצת לי את החולצה? איפה שמת לי את הגרביים? איך זה שהאוכל שלך תמיד כל כך תפל? ואת מתכווצת. ואת מותשת. ואת עייפה.

לעוד טורים של אבישי מתיה

לאן נעלמה האישה הבטוחה בעצמה? מה קרה למנהיגה? איפה הווינרית? איך יכול להיות שמילה אחת שלו, מבט, מימיקה, הרמת קול, גורמים לך להשתבלל, להתנצל, לגמגם, להשפיל מבט? מה קורה לך שם בבית, איתו, לצידו, שהופך אותך לאישה כנועה, חסרת ביטחון, מבוהלת, שלא מוצאת את עצמה ולא מוצאת את התשובה?

איך הוא שולט בך. איך הוא רודה בך. איך הוא משפיל אותך. איך הוא יודע בדיוק על מה ללחוץ כדי שתרגישי לא בסדר. כדי לעורר בך את חוסר האונים. כדי לכבות את מי שאת. יום אחרי יום. ערב אחרי ערב. את יודעת, את הרי יודעת, שמשהו פה לא תקין בעליל. את עצובה. את מדוכדכת. את לוקחת נוגדי דיכאון. אין לך חשק לשכב איתו.

אין לך שום רצון שייגע בך. אבל הוא נוגע בך. והוא שוכב איתך. ואת מרגישה רע עם עצמך. שוב עשית מעצמך כלום. שוב בא לך למות.

זה התחיל יפה. כל כך יפה. הוא היה הגבר הזה שכולן רוצות. אבל הוא רצה אותך. מוכשר. יפה. מוצלח. הישגי. כזה שאמא אוהבת. ואבא טופח לו על השכם בחיבה. שיחקת אותה. זכית בפיס. אבל היום, כשאת מתבוננת על חייך המנופצים, בוחנת את השברים שנותרו מהאגו שלך, את יודעת שוויתרת כבר מזמן, את יודעת שהילדים זה רק תירוץ, את יודעת שאת חייבת לעזוב אותו, אבל אין לך כוח.

את הרוסה מעייפות, את שונאת את עצמך, את מבקרת את עצמך, רגע, הוא קורא לך מהחדר, אין לך אפילו זמן לחשוב, את מופעלת, את זמינה, את איתו, לצידו, שוב הוא נוזף בך.

הוא מאס בך אחרי ההריון הראשון. את הרגשת היטב כמה הוא מרוחק, מתוסכל, לא ממש אכפת לו משעות השינה שלך, רק מהסקס שהוא לא מקבל. אז הוא קיבל אותו ממישהי אחרת. או סתם שנא אותך שאמרת לו לא. כי לו לא אומרים לא. לא יכול להיות שהוא לא יקבל מה שהוא רוצה. הוא השתמש בעייפות שלך, ובפחד שלך, ובאשמה שלך, כדי להשתלט על המשפחה הקטנה שהקמתם ולחלק את המשימות ביניכם: הוא יביא את הכסף, את תעשי את כל השאר; הוא יהיה הגבר הייצוגי, את תהיי המעריצה שמתפעלת.

את בקושי נאבקת בזה. את כל כך פחדת להישאר לבד. והנה, באמת, נשארת לבד. את חיה את הפוסטר של המשפחה המושלמת, היפה, אבל בתוך תוכך את מרוסקת לחתיכות. כי כשאת איתו, לצידו, את מקטינה את עצמך. את שותקת. את נחמדה. את יושבת בפינה. את לא מראה לכולם כמה את אינטליגנטית, עמוקה, כריזמטית, רחבת אופקים. אסור להמרות את פיו. אסור להתווכח איתו. זה גם חסר טעם, הוא הרי תמיד צודק.

אבל את לא אישה קטנה. את אישה גדולה. כי רק אישה גדולה יכולה להקטין את עצמה. רק אישה גדולה יכולה לקחת אחריות על עצמה ולחזור למי שהיא באמת, למי שהיתה באמת לפניו. זה מפחיד. זה לא פשוט. זה תלוי רק בך.

למה את מחכה?

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת