סיוע פסיכולוגי במהלך משחק מחשב
חן סיבוני, פסיכולוג חברתי, על אלון, נער בן 14, שסובל מקשיי הסתגלות חברתיים. כיצד גישה שונה יכולה לסייע לבני נוער הסובלים ממצוקה
אלון הוא ילד בריא ומקסים הסובל מקשיי הסתגלות חברתיים. אלון סבל בין היתר מהצקות ובריונות בבית הספר ונהג לבלות לבד בהפסקות בין השיעורים וגם לאחר תום יום הלימודים. הוא חש ייאוש עמוק ועצב אך לא מצא כוחות להיחלץ ממעגל הבדידות בו הלך ושקע. אלון סירב ללכת לטיפול פסיכולוגי מאחר ולטענתו הוא "לא משוגע".
הוריו ביקשו ממני להעניק לו סיוע על מנת לשפר את מצבו אולם אלון לא שש לשתף פעולה וזו גם הסיבה שטיפולים קודמים בהם לקח חלק בניגוד לרצונו הניבו תוצאות חלקיות בלבד.
החלטתי לנסות עם אלון גישה שונה. הגעתי לביתו והצעתי לו שנשחק יחד במשחק המחשב האהוב עליו. לאט לאט, תוך כדי המשחק, השלחתי שאלות על תחושתיו ומצבו החברתי. כאשר הרגשתי שהשיחה מתקרבת לנקודת עומק, ביקשתי מאלון לעצור את המשחק ודיברנו במשך זמן קצר באופן ישיר וממוקד על תחושתיו על הנעשה בבית הספר בו הוא לומד.
הסיוע שנעשה ברובו תוך כדי משחק מחשב, ותוך כדי שאלון לא נכנס למסגרת טיפולית נוקשה מבחינתו עם חדר, מטפל שיושב מולו וצורך לשתף בתחושתיו באופן מיידי וישיר - איפשר לו להשתחרר, להסיר את התנגדותו העזה ולשתף, לאט לאט, במתרחש בנפשו.
ילדים רבים לא מרגישים בנח לשבת בקליניקה ולדבר על קשייהם. מפגש בסביבה לא מוכרת עם אדם זר ושיתוף בכאב גדול מקשים לא אחת לסייע לילד.
אז איך עוזרים לילד שלא רוצה לקבל עזרה? נפגשים איתו בבית, בסביבה הבטוחה והמוגנת שלו - בונים את הליך הסיוע סביב תחומי העניין שלו וקובעים שמטרת המפגשים הינה לגרום לו להרגיש מובן יותר.
המפגשים עם אלון התקיימו פעמיים בשבוע אצלו בבית במשך שעה ורבע. העובדה כי הסיוע התבצע סביב משחק המחשב האהוב עליו ולא באופן אגרסיבי מידי יצר את הבסיס הראשון לאמון שאיפשר להגיע לתוצאות.
בעיניי, כאשר ילדים חשים שהם באים לשעת טיפול נוקשה, הם חשים לא אחת שמולם יושב "טכנאי" ומסתגרים. קל וחומר כאשר מדובר על ילדים הסובלים מבדידות, וממילא קיימת אצלם בעיית תקשורת.
בעבודתי אני מייצר להם מקום בטוח שבו הם מצחיקים, חכמים, מוערכים, מקובלים ועושים מה שהם אוהבים. למעשה, מדובר במצב הכי נוח עבורם.
השאיפה היא שהם ילמדו, בסביבה בטוחה, כמה מקסימים הם יכולים להיות שהם טבעיים ונטולי חששות - ובשאיפה שינהגו כך בהדרגה ינהגו כך מחוץ למפגשים, בחיים האמיתיים.
במשך התהליך אלון חשף בכל פעם חתיכה נוספת מהפאזל. גיליתי שאלון מדבר הרבה ובלי לשים לב לסיטואציה, או כפי שכינו אותו חבריו - "חופר". הודעותיו בקבוצת ווטסאפ עם ילדים מהכיתה היו ארוכות באופן יוצא דופן כך שילד אחד אף צחק עליו שהוא סיים לו את חבילת הגלישה.
פתחנו אפלקיציית פתקים אצלו בפלאפון והתחלנו בכרטיסיה הראשונה - "תקשורת".
כתבנו מספר כללים, לדוגמה :
1) משך ההודעה שהוא כותב צריך להיות פחות או יותר דומה באורכו להודעת הכותב.
2) להשתמש בסימני ניקוד, וחוקים פשוטים דומים. כך לאט לאט אלון למד כיצד להתנהג. בהדרגה נוספו גם כרטיסיות "התנהגות", "רגשות", "הרגעת פחדים" ועוד. כך בנינו בסיס שבו אלון הבין כשאשר כועסים הוא לא צועק בבית, אלא מבין שרגשות באים והולכים ועליו ללמוד לשאת אותם.
אלון התבגר, והתחיל לאט לאט להבין וליישם את החוקים החברתיים. באחד המפגשים אלון שיתף אותי בכך שכל "החיים שלו עצובים". שאלתי אותו איפה יותר, בבית או בבית הספר.
אלון חשב וענה לי שבבית ספר. "בשיעור או בהפסקה?" שאלתי אותו. אלון אף פעם לא חשב במונחים של דקויות אלא היה עסוק בהכללות. "בהפסקה" ענה.
"הגדולה או הקטנה?".
"הגדולה" ענה.
"מה משך ההפסקה הגדולה?"
"25 דקות"
"אז אתה עצוב 25 דקות ביום, לא כל החיים, ומה אתה עושה בהפסקה?"
אלון נראה מבולבל. הוא אף פעם לא שם לב לכך מכיוון שהיה שקוע בעצבו. "אני נשאר בכיתה, הילדים בכיתה לא רוצים שאני אהיה איתם בהפסקה".
"יש אולי ילדים בכיתות אחרות שתוכל לבלות איתם הפסקה אחת ביום?"
אלון חשב וענה: "יש שלושה ילדים מכיתה אחרת".
יום למחרת אלון יצא מהכיתה, ובילה עם שלושת הילדים מהכיתה המקבילה. וכך גם בשאר ימי השבוע. שבוע לאחר מכן אלון התחיל להיפגש איתם גם מחוץ לבית הספר ובכך מצא חברים.
מצבו של אלון השתפר משמעותית וזה לאחר חודש בלבד. במטרה למצוא לאלון חוזקות ולנפץ את האמונה שהוא לא טוב בכלום חיפשנו יחדיו תחומי עניין ואלון התחיל לנגן בפסנתר.
לאחר מספר שבועות גילינו שהוא בעל כישרון מוזיקלי יוצא דופן וכי יש ביכולתו לזהות צלילים במדויק. החרדות שלו פחתו משמעותית, הוריו הצטרפו לתהליך בעזרת מפגשים משותפים וקשרם התחזק. במטרה לפזר את הבדידות אלון החליף את חדר הכושר המרוחק אליו הלך עם אביו, לחדר כושר צעיר ובמרחק הליכה.
לאחר חודשיים רזה עשרה קילוגרמים וסיגל לעצמו אורך חיים בריא. אלון כבר שנה לא עצוב, לא בודד, לא חרד ולא כבוי. הוא ילד בריא ושמח. אני ממשיך להיפגש איתו לא על מנת "לתקן" את מצבו כי הוא כבר לא צריך "תיקון", אלא על מנת ללמד אותו להתמודד עם קשיי היום יום במיוחד בגיל ההתגברות.
חן סיבוני הוא פסיכולוג חברתי שמסייע לבני נוער שחווים קשיים חברתיים
לפנייה לכתב/ת 
