עד כמה קרוב המדע לפיצוח סוד נעורי הנצח
ברגעים אלה ממש, בעוד שעון הזמן מתקתק בגופנו, עמלים חוקרים ברחבי העולם על התגלית המדעית שתוביל את האנושות למחוז חפצה מיום היוולדה - נעורי נצח. האם אחד מכיווני המחקר הבאים יוביל אותנו אל מעיין הנעורים?
האגדה שנרקמה סביב מגלה הארצות הספרדי המפורסם חואן פונסה דה לאון מספרת שהמטרה האמיתית מאחורי מסעו במאה ה-16 לחיפוש אחר איים חדשים, מסע שבמהלכו הגיע לפלורידה, הייתה למצוא את מעיין הנעורים – נביעה של מים קסומים שבכוחם להפוך את תהליך ההזדקנות ולרפא מחלות.
אף על פי שחוקרים מפקפקים בסיפור הזה, שאינו מוזכר בכתביו של דה לאון, תילי תילים של סיפורים נכתבו לאחר מותו על כך שהמשלחת, שיצאה לדרך בעקבות שמועות, חיפשה אחר המעיין הנכסף ללא לאות, למרות שרבים מהימאים נספו בדרך.
בין אם האגדה הזאת נכונה ובין אם לא, החיפוש המתמשך של בני האדם אחר דרך שתאפשר להם להתגבר על המוות ולחיות לנצח כבר תועד לפני אלפי שנים, ושאפתני ככל שיהיה - או אולי אפילו הזוי ככל שזה נשמע - הוא נמשך עד היום.
קיראו עוד על אנטי אייג'ינג
צעירים בכל גיל: 5 שיטות אנטי אייג'ינג ברפואה הסינית
הרופא שהצליח להצעיד את הגוף אחורה בזמן
מגלי הנעורים של ימינו אינם מיטלטלים בסערות הימים כמו דה לאון וצוות מלחיו, אך בדומה להם גם הם מיטלטלים בין תקווה לאכזבה – מדעית כמובן. במעבדות רבות ברחבי העולם עובדים כיום במרץ חוקרים רבים על מחקרים מדעיים הבוחנים מולקולות וטיפולים שונים בתאי גזע, בעירוי דם, בריפוי גני ועוד.
חלק מהטיפולים כבר נמצאים בשלבי מחקר מתקדמים יחסית, אך רובם עדיין רק בתחילת דרכם. לפניכם שישה כיווני מחקר מרכזיים המובילים את התחום כיום. האם אחד מהם יוביל אותנו למעיין?
השיטה: נטילת התרופה רפמיצין.
המנגנון: עיכוב האנזים TORהמווסת את גידול התאים וחלוקתם.
התרופה רפמיצין, שפיתוחה מבוסס על גילוי חיידקי קרקע שנמצאו באיי הפסחא בשנות ה-,60 שימשה במקור כתרופה אנטיביוטית נוגדת פטריות, וכיום משמשת כנגד דחיית השתל בהשתלת איברים ובטיפול בסרטן. המנגנון שבו היא עשויה לעכב הזדקנות הוא באמצעות עיכוב האנזים TORהמווסת את גידול התאים וחלוקתם.
האנזים התגלה כבר ב-1991 במהלך מחקר בתאי שמרים על השפעת הרפמיצין, אך רק ב-2006 התגלה שהתרופה מאריכה את תוחלת החיים של תאי שמרים באמצעות דיכוי פעילות ה-.TOR
השפעה דומה התגלתה גם בזבובי פירות, וב-2009 הראה לראשונה מחקר שפורסם בכתב העת Nature שהתרופה מסוגלת להאריך חיים גם בעכברי מעבדה. נמצא כי תוחלת החיים של עכברים מבוגרים שקיבלו רפמיצין הייתה ארוכה ב-%10 מזו של עכברים באותו גיל שלא קיבלו את התרופה, וכי הם נשארו בריאים יותר לזמן ממושך יותר. בהמשך הראו מחקרים נוספים ממצאים אפילו מעודדים יותר, עם הצלחה להאריך את תוחלת החיים של עכברים ב-%.25
המחקרים הצביעו על כך שעיכוב ה-TOR באמצעות התרופה מחקה את האפקט שיש להגבלה של צריכה קלורית. התרופה גורמת לעיכוב של מסלול ה-,TOR ובעקבות זאת התא מייעל את פעילותו ומאט את חלוקת התאים. עיכוב האנזים באמצעות מתן רפמיצין יוצר למעשה מעין "מצג שווא" של הגבלה קלורית בגוף בלי להפחית באמת את כמות הקלוריות הנצרכת. תרומתה של הגבלה קלורית להאטת תהליכי ההזדקנות ולהארכת החיים כבר הוכחה במינים ביולוגיים שונים, ומחקרים אפידמיולוגיים הצביעו על השפעות חיוביות גם בבני אדם.
הממצאים המצטברים ממחקרים ביחס להשפעות התרופה על ההזדקנות מרתקים. במחקר שנערך במימון חברת נוברטיס ופורסם ב-2014 בכתב העת ,Science Translational Medicineנמצא שמתן מינונים נמוכים של התרופה אברולימוס (נגזרת של רפמיצין שהחברה מייצרת) לבני 65 ומעלה הגבירה ב-20% את תגובתם לחיסוני שפעת, וגרמה למערכת החיסון שלהם להגיב בדומה למערכת החיסון של אנשים צעירים יותר.
במחקר אחר, שפורסם ב-2017 בכתב העת ,GeroScienceנתנו חוקרים ל-24 כלבים בוגרים בריאים רפמיצין במינון נמוך במשך עשרה שבועות. הממצאים הראו שיפור במדדים הקשורים לתפקוד הלב, וכעת מתוכנן מחקר על קבוצת כלבים גדולה יותר ולמשך תקופה ארוכה יותר כדי לאמת את ההשפעה שנמצאה.
בשורה התחתונה: מחקרים הבוחנים את השפעת הרפמיצין ונגזרותיה על עיכוב מחלות הקשורות לזיקנה ועל העלאת תוחלת החיים נמצאים כיום בשלבים שונים – בהם מחקרים פרה-קליניים בבעלי חיים וגם מחקרים קליניים בבני אדם.
עם זאת, לצד התועלת הפוטנציאלית של התרופה, השימוש בה כרוך בתופעות לוואי לא פשוטות, בהן הגברת הרגישות לזיהומים. הניסויים החדשים מתמקדים במתן התרופה או נגזרותיה במינונים נמוכים, והשאלה היא האם המינונים האלה יתגברו על הסיכונים והאם הם עדיין יהיו יעילים? המחקרים הצביעו על כך שהתרופה גורמת לעיכוב של מסלול ה-,TOR ובעקבות זאת התא מייעל את פעילותו ומאט את חלוקת התאים כדי לאפשר הישרדות טובה יותר עד שיגיע מזון.
השיטה: נטילת התרופה מטפורמין (גלוקופז').
המנגנון: כמה מנגנונים אפשריים, ובראשם הפעלת האנזים AMPK הקשור להזדקנות.
מטפורמין היא התרופה הנפוצה ביותר לטיפול בסוכרת מסוג .2בשנים האחרונות נמצא שיש לה השפעות מגינות מפני כמה מחלות תלויות גיל בבני אדם, בהן סרטן, מחלות לב וכלי דם, וכן מפני מוות מכל הסיבות.
כמה מחקרים אפידמיולוגיים שעקבו אחר השפעות התרופה נתקלו בתופעה מפתיעה: הסיכון של חולי סוכרת מסוג 2 שקיבלו מטפורמין לפתח סרטן היה נמוך לעומת נבדקים בריאים שלא קיבלו את התרופה. יתרה מכך – התברר שתוחלת החיים של חולי סוכרת מבוגרים שנוטלים מטפורמין ארוכה יותר מאנשים בגילם שאינם סוכרתיים.
המנגנונים בבסיס השפעות אלה עדיין אינם ברורים לחלוטין, אבל בשנים האחרונות הצביעו מחקרים על כמה מנגנונים אפשריים. אחד מהם הוא על ידי הפעלת האנזים ,AMPK שנמצא כי אף הוא קשור להזדקנות. אנזים זה נכנס לפעולה במצב של חוסר במזון או הגבלה קלורית, מוביל סוכר לתוך התאים ליצירת אנרגיה, מגביר את רגישות התאים לאינסולין ועוזר לפרק שומנים ליצירת אנרגיה נוספת.
במחקר שפורסם ב-2013 ב-Nature Communications נמצא שטיפול ארוך טווח במטפורמין מאריך את תוחלת החיים בעכברים ומחקה כמה מהתועלות של הגבלה קלורית, כולל הפעלת ה-,AMPK הגברת הרגישות לאינסולין, שיפור בביצועים הפיזיים והפחתת רמות הכולסטרול וה-.LDL בנוסף, התרופה מגבירה ככל הנראה את ההגנה כנגד תהליכי חמצון, מה שמוביל להפחתה בנזק החמצוני המצטבר ובתהליכי דלקת כרונית לתאים, ולהפחתה בנזק ל-DNA של התאים. במקביל נמצא שהמטפורמין מעכבת אף היא את האנזים .TOR
בשורה התחתונה: נשמע מבטיח, אבל למרות שהמטפורמין היא תרופה שכיחה, עדיין אל תרוצו לבקש אותה כטיפול אנטי אייג'ינג. ראשית, כמו לכל תרופה, גם לה יש תופעות לוואי. שנית, מחקרים קליניים הבוחנים את השפעתה על מחלות הקשורות להזדקנות נמצאים כעת בעיצומם.
במאמר שפורסם ב-2017 בכתבהעתInnovationinAging הציגפרופ'ניר ברזילי מחקר רחב היקף וארוך טווח המתוכנן להיערך בקרוב בשםTAME )Targeting Aging with Metformin – "הכוונת ההזדקנות באמצעות מטפורמין"), שנועד לבחון אם צריכת מטפורמין אכן מצליחה למנוע או להאט את קצב התקדמות המחלות, ואולי אף להאריך את תוחלת החיים.
השיטה: הזרקת תאי גזע להיפותלמוס.
המנגנון: ויסות הביטוי של הגנים באמצעות מולקולות מיקרוRNA- .
ההיפותלמוס, מבנה קטן הממוקם בבסיס המוח ומעל בלוטת יותרת המוח באזור שנקרא"מוח הביניים", שולט בטמפרטורת הגוף, במטבוליזם ובשחרור הורמונים, בתחושת הרעב והצמא, בדחף ובתפקוד המיני, ביכולת ההתרבות, ברמת הסטרס ובתפקודים רבים נוספים. בנוסף, הועלתה כבר לפני שנים ההשערה שיש לו תפקיד מרכזי גם בהזדקנות.
כיצד בדיוק? השאלה הזאת לא הייתה ברורה בעבר, אך מחקרים חדשים מתחילים לחשוף את המנגנון. מתברר שההיפותלמוס הוא אחד האזורים הספורים במוח שבהם שוכנים תאי גזע, ושהוא מייצר תאי עצב חדשים מתאי גזע עצביים. מחקר שפורסם ב-2017 בכתב העת Nature מצא שלמעשה תאי הגזע בהיפותלמוס שולטים בקצב ההזדקנות.
באמצעות הזרקת תאי גזע להיפותלמוס הצליחו החוקרים להאט את תהליך ההזדקנות בעכברים. הם הזריקו להיפותלמוס של עכברים בגיל העמידה תאי גזע עצביים שמקורם בעכברים בני יומם, ומצאו שהם חיו זמן רב יותר ושהמדדים הפיזיים והקוגניטיביים שלהם היו טובים יותר לעומת קבוצת הביקורת.
החוקרים גם גילו שבתאי הגזע בהיפותלמוס מיוצרות מגוון מולקולות מיקרו-,RNA המשוחררות לתוך הנוזל המקיף את המוח ועמוד השדרה. תפקידן של מולקולות אלה הוא לווסת את הביטוי של גנים ולקבוע אילו מהם יהיו פעילים וייצרו חלבונים.
החוקרים שיערו שמולקולות המיקרו-RNA האלה הן למעשה הגורם שמשפיע על ההזדקנות בתאי הגזע. ואכן, כשהזריקו רק אותן לנוזל המוח ועמוד השדרה של עכברים, נמצא כי העכברים שהוזרקו להם מולקולות המיקרוRNA- הזדקנו לאט יותר לעומת קבוצת הביקורת.
בשורה התחתונה: לפני שיהיה אפשר לחשוב על פיתוח שיטה שמבוססת על הרעיון הזה ולתרגם את העבודות בעכברים למחקרים בבני אדם, עדיין צריך לפענח על אילו אזורים במוח ועל אילו תאים משפיעות המולקולות האלה כשהן מוחדרות לנוזל המוח והשדרה, ומהן בדיוק השפעותיהן.
השיטה: נטילת התרופה דסטיניב עם קוורצטין.
המנגנון: סילוק תאים מזדקנים.
התאים בגופנו סופגים בהתמדה פגיעות ממקורות פנימיים וחיצוניים. תגובתם לפגיעות אלה נעה בין החלמה מוחלטת לאפופטוזיס – מוות של התא. אלא שמתברר שבתווך, בין שני המצבים האלה, יש גם מצב ביניים שבו התאים הופכים להיות סוג של זומבים – מפסיקים להתחלק אבל לא מתים. התאים במצב זה מכונים תאים מזדקנים Senescent Cells.
למען האמת, הם לא בדיוק זומבים, מפני שיש להם דווקא כמה תפקידים חשובים בגוף, כמו למשל ריפוי פצעים ואף הגבלת ההתפתחות של גידולים סרטניים. ואולם, מחקרים מהשנים האחרונות מראים שעם הגיל, כשהתאים האלה מצטברים באיברים, הם עלולים לגרום לנזקים, ולמעשה קשורים למחלות האופייניות להזדקנות וממלאים תפקיד משמעותי בהאצת ההזדקנות. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהם מפרישים כימיקלים דלקתיים שפוגעים ברקמות, וכך מובילים לדלקת כרונית ואף לסרטן.
בעקבות ממצאים אלה החלו כמה קבוצות חוקרים בעולם לתור אחר תרופות או טיפולים שיאפשרו לסלק את התאים המזדקנים – טיפולים המכונים "סנוליטיים" (.(Senolytics הטיפול הסנוליטי המרכזי שנחקר כיום הוא שילוב של התרופה האנטי סרטנית דסטיניב עם קוורצטין. דסטיניב, שמשמשת כיום לטיפול בסוגים מסוימים של לוקמיה, חוסמת את האותות המעודדים את התפתחות התאים הסרטניים וגורמת למותם.
קוורצטין הוא ביופלבנואיד ידוע ונוגד חמצון עוצמתי, שלו תפקידים נוגדי סרטן ונוגדי דלקת חשובים. המחקרים הראו ש"הקוקטייל" הסנוליטי הזה גורם להכחדה סלקטיבית של התאים המזדקנים ולירידה במספרם, ובמקביל מפחית את ההפרשה של חומרים דלקתיים מתאים אלה.
כך, במחקר שפורסם השנה בכתב העת Nature Medicine הראו חוקרים ממאיו קליניק שהשתלה מכוונת של מספר קטן של תאים מזדקנים בעכברים צעירים מספיקה כדי לגרום לפגיעה מתמשכת בתפקודם הפיזי, ולהפצת התאים האלה לרקמות סמוכות. השתלת תאים מזדקנים בעכברים מבוגרים, אפילו במספר קטן מאוד, לוותה בהישרדות מופחתת. ואולם, כשהחוקרים נתנו לעכברים את "קוקטייל" הדסטיניב + קוורצטין, פחתה הפגיעה בתפקוד הפיזי באופן משמעותי, וההישרדות עלתה ב-%.36
במקביל נבחנים המנגנונים הגורמים לתאים להפוך ל"זומבים". במחקר שפורסם ב-2017 בכתב העת The EMBO Journal התמקדה קבוצת חוקרים ממכון ויצמן בגן,p21 הפועל כמעין "בלם" שמונע מהתאים להתחלק לאחר שה-DNA שלהם ניזוק. פרופ' ולרי קריז'נובסקי ועמיתיו גרמו להפחתת פעילות הגן בתאים מזדקנים, וציפו שבעקבות זאת התאים יתחילו להתחלק מחדש.
להפתעתם, לפעולה הייתה דווקא השפעה הפוכה: במקום להתרבות, התאים המזדקנים מתו. ככל הנראה, ההפחתה בפעילות p21 הובילה את התאים המזדקנים למעין סחרור שהוביל בסופו של דבר למותם.
בנוסף, חקרה הקבוצה את המעורבות של הגן p21 בפיברוזיס של הכבד, מחלה שבה תאים מזדקנים מצטברים בכבד ומשתתפים בייצור רקמת צלקת. הם מצאו שהשתקת הגן בעכברים גרמה לסילוק תאים מזדקנים בכבד ולשיפור במצב הפיברוזיס. ממצאים אלה מצביעים על כך שהשתקת הגן יכולה אולי לשמש כאמצעי לסילוק תאים מזדקנים מהגוף, וכך לסייע במניעת מחלות גיל ובשמירה על בריאות הרקמות.
בשורה התחתונה: במאמר סקירה שפורסם ב-2017 בכתב העת Journal of American Geriatrics כתבו פרופ' ג'יימס קירקלנד ועמיתיו ממאיו קליניק, האחראים לרבים מהמחקרים בתחום, שהתרופות הסנוליטיות טומנות בחובן הבטחה רבה מספיק כדי להצדיק את הצורך להתחיל בניסויים בבני אדם.
עם זאת, הם הזהירו שהדרך למחקרים באנשים ולפיתוח תרופות שיעכבו את ההזדקנות עדיין ארוכה. נטילת דסטיניב עלולה להיות כרוכה בתופעות לוואי רבות, בהן תופעות נפוצות מאוד כמו ספירת טסיות דם נמוכה וספירת תאי דם לבנים, אנמיה, נטייה מוגברתלזיהומיםועוד.לכן,החוכמהתהיהכמובןלפתח תרופות שיאפשרו להתמקד אך ורק בתאים המזדקנים, ולעשות זאת בלי לגרום לתופעות לוואי לא רצויות.
השיטה: קבלת עירויי דם או מרכיבים של הפלזמה מדמם של אנשים צעירים.
המנגנון: הגברת קצב חלוקת התאים.
הרעיון מבוסס על טכניקת ניסוי בשם פרביוזיס, שבה מחברים באמצעות ניתוח שתי חיות, כך שמערכת הדם שלהן תהיה משותפת. הניסויים בטכניקה זו נעשו לראשונה ב-1864 על ידי הפיזיולוג הצרפתי פול ברט. הוא ניתח צמדי עכברים ותפר אותם יחד, וכשהם נרפאו, מחזורי הדם שלהם התמזגו והם חלקו למעשה את אותה מערכת דם.
הטכניקה הפכה לפופולרית במחקרי פיזיולוגיה, אך השימוש בה הופסק לאחר שנות ה-,70 בעיקר בשל העובדה שעכברים רבים שנותחו בה מתו ממצב מסתורי שכונה "מחלה פרביוטית", המתרחשת כשבועיים לאחר החיבור ומשערים שהיא נובעת מדחיית הרקמות.
אלא שבשנים האחרונות טכניקת הפרביוזיס עלתה שוב לכותרות. הטריגר היה מחקר שפורסם ב-2005 בכתב העת .Nature חוקרים מאוניברסיטת סטנפורד ערכו ניסוי פרביוזיס שבו חיברו זוגות עכברים מעורבים של עכבר צעיר (בן 3-2 חודשים) ועכבר מבוגר (בן 26-19חודשים), זוגות של עכברים צעירים וזוגות של עכברים מבוגרים.
כמה שבועות לאחר הניתוח הם גרמו נזק לשריר של החיות. הם מצאו שבצמדי העכברים הצעירים קצב התחדשות השריר היה נורמלי לגילם, כצפוי. לעומת זאת, העכברים הקשישים שמחזור הדם שלהם שולב עם זה של עכברים צעירים, זכו שוב ביכולת חידוש של הרקמות, כשחמישה ימים לאחר הפציעה חלה אצלם התחדשות מהירה של השרירים, בדומה לעכברים הצעירים. לעומת זאת, בצמדי העכברים המבוגרים הייתה התחדשות השריר איטית. השפעה זהה הייתה לדם של העכברים הצעירים גם על תאי הכבד של העכברים המבוגרים, כשהחשיפה אליו האיצה את התחלקותם בעכברים המבוגרים פי .3-2
במחקר נוסף שביצעה הקבוצה ב-,2010 ושאף הוא פורסם ב-,Nature הראו החוקרים שפגמים הקשורים לגיל שנוצרים בתאים שבסביבת תאי הגזע בהיפוקמפוס, ואשר תומכים בתפקודם, פוגעים ביכולת תאי הגזע לחדש את הרקמות. גם הפעם, באמצעות ניסויי פרביוזיס, הם הראו שאפשר להפוך את תהליך הפגיעה בתאים התומכים האלה על ידי חשיפה למחזור דם צעיר. מחקרים נוספים הראו שהזרקת דם מעכברים צעירים למבוגרים מגבירה את קצב חלוקת התאים במוחם ומשפרת את הזיכרון ואת יכולת הלמידה שלהם.
אבל האם אפשר להשיג את ההשפעות האלה רק באמצעות עירוי דם מלא, או שמא די במרכיבים מסוימים של הדם? הביולוגית איימי וייג'רס מאוניברסיטת הרווארד גילתה ב-2014 חלבון בשם – GDF11 גורם גדילה המצוי בדם – ושיערה שהוא זה שתרםלהתחדשותהמהירהיותרשלהרקמותבעכברים המבוגרים שנחשפו לדם צעיר.
בשני מחקרים שהיא פרסמה באותה שנה בכתב העת ,Science היא הראתה שרמות ה-GDF11 יורדות עם הגיל, ושלהזרקתו יכולות להיות השפעות דרמתיות. כשהיא הזריקה את החלבון לעכברים קשישים, היא מצאה שהוא האיץ את הגדילה של עורקי דם חדשים ותאי עצב במוח, וכן דרבן תאי גזע לחדש את השרירים ולהחזיר להם את המבנה, התקינות והכוח של שרירים צעירים.
יש לציין שלמרות ההשפעות הדרמתיות שנמצאו במחקרה של וייג'רס, כמה מחקרים אחרים הציגו נתונים סותרים, והראו שרמות ה-GDF11 דווקא עולות עם הגיל ונוגדות את התחדשות השרירים. וייג'רס מצידה ערכה בתגובה מחקר מעקב שאישש את הממצאים הקודמים שלה והראה שוב שרמות ה-GDF11 יורדות עם הגיל.
השאלה ביחס לחלבון ה-GDF11 עדיין נותרה פתוחה, אך מחקרים אחרים זיהו חלבונים נוספים שרמתם דווקא עולה עם הגיל. אחד מהם הוא החלבון ,CCL11 שגם בבני אדם נמצא שכמותו עולה מגילאי 50 ואילך. מחקר שפורסם בכתב העתCell ב-2013 הראה שהזרקת החלבון לעכברים צעירים גרמה לירידה בקצב חלוקת התאים במוח ופגעה בכושר הלמידה.
בשורה התחתונה: הממצאים ממחקרי החיות מספקים רמזים מרתקים לפוטנציאל הטמון בדם ו/או במרכיביו, אבל תהום של מחקרים, תובנות וידע עדיין פעורה בינם ובין יצירת טיפול לשימור הנעורים או לחידושם ולמניעת מחלות תלויות גיל בבני אדם.
אף על פי כן, חברת סטארט-אפ מקליפורניה בשם אמברוזיה השיקה ב-2014 מחקר קליני שאליו החלה לגייס מטופלים. החברה גייסה בינתיים 600 מטופלים שגילם הממוצע ,60 כל אחד מהם קיבל עירוי דם שבועי במהלך חודש ימים, כשהדם נלקח מתורמים צעירים בני .25-16 לאחר מכן נערך אחריהם מעקב במשך שנתיים כדי לבחון אינדיקטורים מולקולריים בדמם הקשורים לבריאות ולהזדקנות.
נכון לעכשיו תוצאות מהמחקר עדיין לא פורסמו, אך כבר בשלב הגיוס הוא זכה לביקורות קשות, שכן רק מי שמוכן לשלם 8,000 דולר יכול להשתתף בו. המבקרים טוענים שמדובר בשיווק מתוחכם של טיפול בלתי מוכח במסווה של מחקר. מנגד, הרעיון הצליח למשוך את המיליארדר פיטר ת'יל, ממייסדי פייפל ומהמשקיעים הראשונים בפייסבוק, ששלח מייל למייסד אמברוזיה, ד"ר ג'סי קרמזין, והביע עניין בהשקעה בחברה. בראיונות לתקשורת בארצות הברית הוא אמר שהסקרנות שלו לגבי המחקר קשורה יותר לבריאות הפרטית שלו מאשר לפן העסקי של המיזם.
השיטה: הזרקת נגיפים מהונדסים גנטית.
המנגנון: הארכת הטלומרים.
שיטת הריפוי הגני אינה חדשה.למעשה, כבר ב1952- ניסה החוקר מרטין קליין מאוניברסיטת קליפורניה לטפל בשני בני אדם בשיטה זו כדי לטפל במחלה התורשתית בטא תלסמיה, הגורמת לאנמיה חריפה. השיטה מבוססת על שימוש בנגיפים שבהם מטפלים בהנדסה גנטית: מרוקנים אותם מכל הגנים שגורמים למחלות ומחדירים במקומם גן תקין, ואז מזריקים אותם לחולה.
הניסוי נכשל, וכפי שהתברר בדיעבד, נערך ללא אישור. רק ב-1990 בוצע הניסוי הקליני המאושר הראשון בבני אדם, הפעם בשני ילדים שסבלו מכשל חיסוני משולב חמור. גם הפעם תוצאות הטיפול לא היו חד משמעיות, ועם זאת הן פתחו את הדלת לניסויים נוספים שחלקם רשמו הצלחות, וחלקם, למרבה הצער, הסתיימו במות החולים. נכון להיום השיטה עדיין לא נכנסה לשימוש נרחב מחוץ למעבדה, אם כי באוגוסט 2017 אושר על ידי ה-FDA טיפול הריפוי הגני הראשון נגד לוקמיה.
ואיך כל זה מתקשר לאנטי אייג'ינג? בעיקר בשל היוזמה של אישה אחת, אליזבת' פאריש, המנכ"לית של חברת Bioviva האמריקאית. פאריש בת ה-47 היא ה"חולה אפס" (Patient Zero) של טיפול אנטי אייג'ינג באמצעות ריפוי גני.
מסעה הלא שגרתי לחיפוש אחר תרופה שתעצור את מחוגי השעון החל לאחר שבנה אובחן כלוקה בסוכרת מסוג .1 כשהחלה לקרוא על הניסיונות למצוא ריפוי חלחלה בה התובנה שכל המחלות הכרוניות הקשות שמביאות בסופו של דבר למותנו,דוגמתסרטן,מחלותלבואלצהיימר,הןלמעשה תסמינים של מחלה אחת – מחלת ההזדקנות. ואם הגנים שלנו הם אלה שאחראיים לתהליך ההזדקנות, היא שאלה את עצמה, מדוע שלא נשתמש בהם כדי לעצור את התהליך או אפילו להפוך אותו?
היא הייתה אמיצה - או אולי משוגעת מספיק - לנסות על עצמה את הטיפול שהחברה הצעירה שהקימה לפני שלוש שנים רוצה לשווק. הטיפול היה כרוך בשילוב שני גנים שונים: האחד נושא את ההוראות לעיכוב מיוסטטין, והשני אמור להאיץ את ייצורו של האנזים טלומראז. מיוסטטין הוא חלבון שמעכב את צמיחת השריר. הטיפול בו באמצעות ריפוי גני כבר נוסה בחיות, וממש לאחרונה גם בכמה ילדים הסובלים מניוון שרירים על שם דושן. ממצאים מהם עדיין לא דווחו.
הטיפול בגן השני, שאמור להאיץ את ייצור הטלומראז, נוסה עד כה רק על עכברים. טלומראז הוא אנזים המווסת את השעון הפנימי של כל תא – הטלומרים, שהם מעין זנבות קטנים שקיימים בקצוות הכרומוזומים ב-DNA ותפקידם למנוע מהכרומוזומים להיפגע ולאבד מהחומר התורשתי שלו. בכל פעם שהתא מתחלק, חלק מהטלומר נשחק ומתקצר מעט, עד שבסופו של דבר, אחרי חלוקות רבות, הוא נשחק לחלוטין.
בעקבות זאת התאים אינם יכולים עוד להתחלק, הרקמות אינן יכולות להתחדש כראוי, חלה הידרדרות כללית של הגוף והוא נעשה פגיע יותר למחלות. לכן ההשערה היא שאם נצליח להאיץ את ייצור הטלומראז, נוכל לחדש את הטלומרים ולהאריך אותם. ואכן, במחקרי העכברים נמצא כי תוחלת החיים של העכברים שקיבלו את הטיפול בגן שמאיץ את ייצור הטלומראז הייתה ארוכה יותר ב-%24 לעומת חבריהם שלא קיבלו את הטיפול.
כדי לקבל את הטיפול טסה פאריש בספטמבר 2015 לקולומביה, שבה החקיקה בנוגע לניסויים קליניים גמישה יותר מאשר בארצות הברית. שבעה חודשים מאוחר יותר, באפריל,2016 דווחו התוצאות הראשונות. בהודעה דרמתית שפרסמה BioViva לעיתונות הכריזה החברה שפאריש היא,לא פחות ולא יותר, האדם הראשון בעולם שעבר בהצלחה טיפול להשבת הנעורים.
בהודעה דווח שהטלומרים בתאי הדם הלבנים שלה התארכו בכ-%,9 ושהתארכות זו שקולה להפרש של 20 שנה בגיל התא. שנה לאחר מכן פורסמו ממצאים נוספים שהצביעו על שינויים חיוביים ברקמת השריר שלה, רמת הסוכר בדמה בצום ירדה ב-%,17 רמות הטריגליצרידים שלה ירדו למחצית ממה שהיו, וסמני הדלקת שלה כמעט נעלמו.
בשורה התחתונה: BioViva מחזרת כיום על פתחם של אנשים שיכולים להרשות לעצמם לקנות את הטיפול הניסויי עבור עצמם או עבור בן משפחה חולה. החברה טוענת שכבר יש לה כמה מטופלים חולי אלצהיימר ברשימה שלה. אך בעוד שעבור מעריציה פאריש היא הכריסטופר קולומבוס של גוף האדם, הרי שבעיני המבקרים הרבים שלה היא משחקת משחק מסוכן. צריך לזכור, אומרים המבקרים, שטלומראז הוא גם אחד המנגנונים שבאמצעותם תאי גידול סרטניים הופכים לבני אלמוות, ואיש אינו יכול כיום עדיין לומר אם תהליך כזה הוא בטוח.
הכותבת היא בעלת דוקטורט (PHD.) בתקשורת בריאות וחוקרת באוניברסיטת חיפה
ומה קורה בתחום האנטי אייג'ינג בעולם?
לפנייה לכתב/ת 
