המרתון הרביעי שלי: מרב מילר מתכוננת למרתון ניו יורק

לפני חצי שנה רצתי במרתון פראג. היה מוצלח ולא קל בכלל ובקו הסיום חתמתי על הסכם רגיעה. זה היה המרתון השלישי שלי, ולא היו לי שום כוונות להתאמן בקרוב לרביעי. לפחות לא בעתיד הנראה לעין.

כתבות נוספות:

הליכה: כמה דקות ביום ישפרו את הבריאות שלכם?

ניסיתם ואתם לא מצליחים לרוץ? אלו הסיבות

המנגנון הגופני היעיל שעוזר לגוף לרוץ למרחקים

בחיי שיש היגיון בלרוץ מרתון שלוש פעמים. בפעם הראשונה זה בעיקר האתגר, לדעת שאני יכולה לרוץ את המרחק הזה ולסיים בחיים. מאחר ונשארתי בחיים ואפילו נהניתי הבנתי שצריך לרוץ מרתון שני כדי לבדוק אם לא היה מדובר בסך הכל במזל של מתחילים.

במרתון הראשון שלי שהיה בפריז הבנתי שהחוויה, הראשוניות, וההתרגשות המטורפת העיפו אותי אל קו הסיום עם חיוך ענק. אבל האם אני באמת יכולה לרוץ מרתון?

אז נרשמתי למרתון מדריד. כשחציתי את קו הסיום בבירה הספרדית קרו לי שני דברים: קודם כל תהיתי אם אני כבר יכולה לקרוא לעצמי מרתוניסטית. האסכולה הרווחת טוענת שכן.

הדבר השני דומה לאפקט ה"רגע לאחר לידה" - שבו כל הייסורים נשכחים ונותרת רק תחושת האושר העילאי. עם המדליה על צווארי, תחת תחושת האופוריה והאדרנלין, ואחרי תהליך מוצלח של מחיקת הזיכרון לטווח הקצר, הכרזתי שבשנה הבאה אני עושה זאת שוב.

היעד הנבחר היה כאמור מרתון פראג. בעשרים השנים האחרונות הטמפרטורה הממוצעת ביום המרתון הייתה 15 מעלות, מושלם לריצה. אבל אצלנו הסטטיסטיקה השתבשה. היה חם ולא מגניב בכלל.

בעיצומה של הריצה, בקילומטר השלושים ומשהו, כשהטמפרטורות טיפסו מעל עשרים וחמש מעלות והשמש קופחת מעלינו, הבטחתי לעצמי שדי. פינטזתי על החדר הממוזג במלון (אין חיה כזו באירופה), על חורף גשם ורוחות, ובעיקר להיות אחרי.

הייתי כבר מרתוניסטית - חובת ההוכחה ניטלה ממני וממש לא היה בא לי עוד מרתון. הייתי נחרצת ומאוד מאוד מגובשת. זה היה בחודש מאי. וככה, החלטית ונחושה הגעתי עד הלום. על כבש המטוס בדרך למרתון ניו יורק.

משפטים שאמרתי לפני: "אל תדברו איתי על מרתון בקרוב", "אולי אחזור קצת לטריאתלון", "מה רע בסקי", "אנחנו לא נהיים יותר צעירים". רק לא מרתון. בטח שלא מרתון בחורף, שזה אומר אימונים מפרכים בקיץ הישראלי משובב הנפש. ובטח שלא חשבתי על מרתון ניו יורק, שקשה מאד להתקבל אליו.

ואז הגיעה ההצעה מאיסתא ספורט להשתתף במרתון ניו יורק. צרחתי בבית משמחה. כל ההבטחות, הנדרים והסיכומים התפוגגו. איתם אתמודד אחר כך, עכשיו אני מאושרת. האושר פנים רבות לו מסתבר.

כבר יכולה לקרוא לעצמה "מרתוניסטית". מרב מילר. צילום: אבי חי

"חמש בבוקר, רק אני והתנים"

החברים שלי לאימונים ולקילומטרים התרגשו איתי, אבל לא מספיק. אחד אחד הם נשרו, כל אחד מסיבותיו הוא. נשארתי לבד בחושך, ליטרלי. לא יודעת אם יוצא לכם להיות ערים בחמש בבוקר, אבל אם לא, אשריכם.

תרשו לי לשתף אתכם בעובדה האסטרונומית שככל שהימים מתקצרים האור עולה ממש מאוחר. מצד שני המעלות מסרבות ליישר קו עם הימים המתקצרים, מבשרי הסתיו, והן נושקות לשלושים, מלמעלה. כדי לברוח מהחום והלחות נאלצתי לרוץ מאד מוקדם ובחושך מוחלט.

זה לא ממש הועיל. לאורך כל תקופת האימונים היה חם מאוד ולח כמו שקיץ ישראלי יודע להיות. ערב ערב בדקתי כל אפליקציית מזג אוויר בתקווה למצוא שבב של אופטימיות קרירה, אבל החום והלחות חיכו לי מעבר לפינה. גם מוקדם וגם בחושך. הם והתנים.

כן, יש תנים בתל אביב. אלה שאתם שומעים מייללים בלילה מרחוק כבר לא כל כך רחוקים. האורחים הלא קרואים התמקמו בפארק הירקון ולאורך הטיילת בגבעות החול מול הים, ובחושך הסמיך של חמש בבוקר הם נעשים יותר אמיצים, או רעבים, או שניהם, ומשוטטים להם במקביל למסלול הריצה שלי.

בפעם הראשונה שהבחנתי בעיניים הנוצצות באפלה תהיתי מה לעשות - להמשיך לרוץ בביטחון, לדפוק ספרינט ולראות מי משיג, או לחפש לי מסלול ריצה אחר. אמרו לי שאין מה לדאוג, שהם מ-פ-ח-ד-י-ם. עם ההבטחה הזו המשכתי לרוץ, מתקרבת לתן לא גדול במיוחד. עכשיו לך תדע אם הגיע אליו הממו שבמשחק הזה הוא מפחד ממני ולא להיפך?

התקרבתי והוא נמלט לתוך העלטה. כך בכל בוקר. אני רצה בשביל והוא לשיחים. יחסינו נכנסו לשגרה. אם בוקר אחד הוא לא הופיע התעוררה בי חרדת נטישה קלה - שוב נשארתי לבד בחושך כאחרונת הפולניות.

מדי פעם חולפים על פני רצים אחרים. צריך להודות, יש גם משהו נעים בשקט ההולך ומתפוגג לקראת תחילת יום. באור שעולה לאט, גם הוא לאה מהחום, והשמים שנצבעים פס אחר פס באור תכלכל.

"יש משהו נעים בשקט ההולך ומתפוגג לקראת תחילת יום". מירב מילר בהכנות למרתון ניו יורק

אני רצה וגם המחשבות מתרוצצות. אין כמעט גירויים חיצוניים. זו אני הנשימות שלי והלחות יימח שמה. יש שבעת אלפים אחוזי לחות במישור החוף ונדמה לי שאני מזיעה אפילו מהריסים. הזיעה מטפטפת ואיתה גם רגשות חרטה.

מה אני צריכה את זה עכשיו? מה רע לי להתאמן למרתון באביב? בחורף שלנו יש תנאים אופטימליים לריצה כמעט בכל שעה ביום. נכון, ניו יורק זה החלום, אבל לא חייבים להגשים אותו דווקא השנה. תשאירי משהו לפנסיה.

אני פוצחת במשא ומתן נוקב. קלף המיקוח הוא הקילומטרז'. חוק יסוד אומר שלא מקבלים החלטה עד הקילומטר השלישי. רק אז הגוף מתעורר ומתחמם. אחרי חמישה קילומטרים אני מחליטה להמשיך. עוד קצת, בחיי.

הדיון הפנימי הסוער לצד הרחמים העצמיים מסיטים את מחשבותיי מהריצה עצמה ואני ממשיכה. קילומטר אחרי קילומטר אני משכנעת את עצמי שעוד אחד ודי. החום והזיעה פוגעים ביכולת המו"מ שלי ואני כבר על אוטומט. שעתיים ריצה מאחורי ואפילו חזרתי בזמן לארגן את הבנים לקייטנה.

הבית מתרוקן. אחרי המקלחת אני צונחת על הספה. בסלון הממוזג אני כבר לא מצליחה לשחזר מה היה לי כל כך קשה שם בחוץ. החיים יפים ואפשר להתחיל את היום.

ההשכמה המוקדמת נותנת את אותותיה בערב. אני כל כך עייפה וכשאני דוחקת בילדים שנגמר היום וקדימה מקלחות ולישון בעלי מסתכל עליי במבט מופתע. רק שש הוא אומר לי, מה הלחץ. לך תסביר לו שאני מרגישה כמו חייל בסוף טירונות רובאי אפס חמש. אני מתנדבת לדגדג את הילדים לפני השינה ומתפתה להירדם איתם אך נרדמת לפניהם.

מזל שהספקתי לשים שעון לארבע וקצת, לאימון של מחר. כשזה מצלצל, אני הבחורה הכי אומללה בתבל. הגיע הזמן למצוא חלומות חדשים, כאלה שגם נותנים לך זמן ממשי לישון ולחלום.

הקפה מאושש אותי אבל הרגליים עייפות מאתמול והראש לא נותן מנוחה. אני כבר יודעת שהמחשבות השליליות הן האויב הכי גדול שלי. אני שמה קרוז קונטרול ומאפסנת אותם לשעה. עוד קצת ונהיה שוב על הספה במזגן. יש למה לצפות.

מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם הריצה. מרב מילר באימונים למרתון ניו יורק. צילום: אבי חי

הסיפוק הוא מתנה ענקית

הצעה להצטרף למשלחת עיתונאים לאוסטריה הקרירה מתקבלת בחדווה ואני מיד מסכימה לנסוע, בלי לבדוק על מה ולמה. המחשבה על הגליית האימונים לאלפים האוסטריים גורמת לי אושר רב.

אני רצה מול פסגות הרים מושלגות, ולא להאמין, קר לי. שביעות הרצון שלי מתחרה רק בחששות מדובים. אני רצה בשטח, ביערות. תנים אין פה, אבל מרוב עצים לא רואים כלום. המארח שלנו מבטיח לי שלא דווח בעשור האחרון על שום דוב שנצפה משוטט מווינה ודרומה ואני מורידה כוננות.

מאותה סיבה בדיוק אני סופרת את הדקות לנסיעה המשפחתית להולנד באמצע אוגוסט. הכל כשר כדי להתאמן במזג אוויר אירופאי סגרירי. בהולנד אני רצה לצד שבילי אופניים במרחבים ירוקים אינסופיים.

הנופים מהממים ואפילו תנים לא ראיתי, גם לא דובים. אני רצה לבד וזה לא תמיד נעים, אבל הולנדי אחד שעוקף אותי נוסך בי ביטחון. אם יש פה טורפים מורעבים הם יפגשו בו קודם.

כשאנחנו חוזרים לארץ מחכה לי עוד חודש קשה של אימונים. הריצות הולכות ומתארכות, עשרות קילומטרים בשבוע וזה אף פעם לא קל. אני נזכרת בחברה ששאלה אותי למה אני עושה את זה, ולרגע לא יודעת מה לענות לה. מה זאת אומרת למה? אני כבר בתהליך אינרטי. האם שכחתי לעצור ולבדוק למה אני פה?

אני רצה. הרגליים כואבות, בא לי הביתה ואני לא מצליחה להיזכר מה עניתי לה. פתאום ברגע הכאב נעלם - אני לא מרגישה את הרגליים, לא מרגישה כלום. האם זה מרוב כאב, מאדרנלין, אולי האנדורפינים? אני מנסה להיזכר בקורס לפיזיולוגיה של המאמץ.

אני מתאוששת ומרימה ראש. גם השמש עולה. השמיים נצבעים בוורוד וכתום ואיתם מתבהרת גם המחשבה שלי. אני חושבת כמה מזל יש לי לקום כל בוקר ולראות זריחה. אני מודה על היכולת לקום ולרוץ, לגמוא מרחקים ונופים - אוסטריה, הולנד, ים תיכון. איזה כיף לי. אחת אפס לראש מול הרגליים.

אני רצה כי אני אוהבת לרוץ, גם כשהדרך לא תמיד קלה. העומס הפיזי לצד המנטלי, הסיזיפיות, הבדידות, המחשבות המציקות. עברתי עם עצמי מסע לא פשוט. ההתמודדויות הן חלק מהחבילה אבל ההוכחה שאני יכולה להן היא מתנה ענקית. הגעתי לשעת השין. למרות הכל אני בדרך לעוד מרתון. מרתון ניו יורק הוא חלום ואני מחכה להגשים אותו. תחזיקו אצבעות, אנחנו ממריאים.

יודעים כיצד לשרוך נכון נעלי ריצה?