קחו מרחק מההורים שלכם

היא אומרת לך שאת אמא לא טובה. שאין לך מושג איך לחנך את הילדים שלך. שאת לא מוצלחת. שאת עצלנית. שאת צריכה להתפשר. רגע לפני שהיא מצלצלת בפעמון, את כבר עצבנית, מתוחה, מפוחדת, או עגומת פנים. כי את יודעת בדיוק איך תיראה הפגישה השבועית ביניכן. בדיוק כפי שנשמעות שיחות הטלפון היומיומיות.

אשד של הטפות מוסר, שיטפון של אנחות קצובות, שידור חוזר של צירופי המלים "תקשיבי לי", "למה לא עשית", "אבל אמרתי לך", "מה יהיה איתך הסוף", "את פשוט עצלנית", וכמובן, "זה מאד מאכזב לשמוע". עוד ועוד מילות שלילה. ביקורת הרסנית. שיפוטיות מחריבה. הלקאה שצורבת בבשר. כמעט שום דבר טוב לא נאמר שם.

ומה את עושה? את שותקת. נחנקת. רועדת. מקבלת בהכנעה את הדין. מתפללת שזה ייגמר כבר. ואז תוכלי לסיים את השיחה ולחזור לחיים. טוב, לא כל כך מהר. לאמא יש הרבה מה לומר לך. יש לה המון זמן פנוי לחשוב עלייך. אבל את כבר לא הילדה הקטנה והמבוהלת. או הנערה המתבגרת ששונאת אותם. את בת 30, או 40, אפילו יותר. ובכל זאת, את לא עונה לה. את בקושי מתווכחת. כי ככה הרגילו אותך. וגם אותו. הם מדברים אליכם, ואתם מקשיבים. הם תוקפים אתכם, ואתם מתגוננים. טוב, אתם עדיין הילדים שלהם. לא?

לעוד טורים של אבישי מתיה

כל כך הרבה אנשים מבוגרים, הגיל לא משנה, גם לא ההשכלה או המצב הכלכלי, עדיין מפחדים מההורים שלהם. עדיין נרתעים מלהגיב. עדיין סופגים לתוכם את חומצת הביקורת ולוגמים את רעל האכזבה. עדיין נותנים להוריהם להמשיך ולהרוס את חייהם. כי מי שמפקיר את גופו ואת נפשו להתעללות הרגשית הזאת, מתמלא בכעס ובאלימות, מפתח חוסר ביטחון, מתקשה להחליט, מפחד לצמוח, מאבד את שאריות היצירתיות וכושל ביחסיו עם העולם וגם בבית. סיכוייו להיות מאושר קלושים. הוא מרגיש אבוד ומבולבל. וחייו נצבעים באפרוריות שמפתחת כתמי חלודה. כי החיים האלה כל כך ישנים. כי זה נמשך המון זמן ואין לו אומץ להפסיק את זה. לומר פשוט: די!

בגיל 23 הצלתי את חיי. עזבתי את בית הוריי ולא הבטתי לאחור. נשבעתי שאחיה באוהל על שפת הים ולא אשוב לשם לעולם. רק לא להיות תלוי בהם. רק לא לשמוע אותם יותר. אל תטעו לרגע, הוריי לא היו מפלצות. הם היו הורים רגילים בתכלית שחינכו אותי כפי שהורים רבים נהגו לעשות בשנות ה-50, ה-60, ה-70 ואילך. גם היום, למרבה הצער, הורים רבים מדי נוהגים להשפיל את ילדיהם, להעליב אותם, לאיים עליהם, להעניש, לבקר ולהתאכזב מהם, ויש גם כאלה שעדיין מכים, חובטים, סוטרים ומקנחים בפליק קטן בטוסיק.

הפצעים העמוקים שההורים הללו חורטים, הצלקות שאתם נושאים בתוך לבכם, הכעסים והזעם והפחדים והאימה שמלווים אתכם כמו צל, לא יירפאו לפתע פתאום, סתם כך, מעצמם. אם תמשיכו לוותר על עצמכם, שום דבר לא ישתנה. אם תרכינו את הראש, הם לא יסתמו את הפה. רק אם תתרחקו מההורים שלכם, רק אם תציבו להם גבולות, רק אם תפסיקו לדבר איתם אוטומטית כל יום, רק אם תעבירו להם מסר שככה זה לא יכול להימשך, רק כך תוכלו לרפא את הקשר איתם. רק כך תוכלו לרפא את עצמכם.

לא כל ההורים דומים. יש הורים נפלאים שמעודדים, תומכים, עוזרים, מחבקים, נותנים יד ובעיקר מרעיפים אהבה. התקרבו אליהם. דברו איתם. צאו איתם לבילויים משותפים. אבל הורים שפוגעים בכם, עדייו פוגעים בכם, לא צריכים לקבל פרס על התנהגות רעה. הם צריכים להבין שהיחסים איתם אינם תקינים בעליל. הם צריכים לראות אתכם. הם צריכים להשתנות.

נזקי הורים דומים לנזקי עישון: לוקח זמן רב, לפעמים עשרות שנים, לנקות אותם. זה הזמן להתחיל. זה הזמן לקחת אחריות על היחסים ביניכם. זה הזמן לנהל אותם בדרך שנוחה לכם. לא מגיע לכם לסבול יותר. לא מגיע לכם לבכות. מגיע לכם לחיות טוב. כמו בני אדם. בחופש מוחלט. מתוך שמחה.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת