המקום בו מצאתי חופש אמיתי - לרוץ במדבר

אני מדברת עם שירלי והיא מספרת לי על העבודה, הלימודים של בעלה, ההורות לשניים קטנטנים והשיגרה העמוסה. אני שואלת אותה איך היא הגיעה לעולם הריצה והיא מספרת שרצתה לרדת במשקל אחרי הלידה השנייה אז התחילה לרוץ, ירדה 12 קילו ועל הדרך קיבלה במתנה חברות חדשות, תחביב מאתגר וזמן איכות לעצמה. אמנם הוא קורה בחמש בבוקר, אבל אל תהיו קטנוניים.

השיחה שלנו מתקיימת באמצע המדבר, כששתינו רצות את חצי המרתון המדברי. היא חוגגת את החצי הראשון ונראית קולית במיוחד, אבל היא מגלה לי שזה המגרש הביתי שלה כתושבת אילת שמתאמנת הרבה באזור הזה. מי שיסתכל עלינו מהצד יחשוב שמדובר בחברות טובות שתומכות אחת בשנייה, אבל בעצם הכרנו לפני שש דקות וזה מה שיפה במרתון המדברי, כלומר אחד הדברים היפים.

שירלי ואני בשיחת נפש(צילום: תומר פדר)

יש בו משהו נטול פוזות. אין בו מעודדים מכל עבר, אין בו מוזיקה בפול ווליום עם די ג'יי ואף אחד לא שופך עליך מים לרענון. יש בו רצים ורצות שמתמסרים לשקט של המדבר ולנופים המרהיבים שגם מי שאינו חובב נשיונל ג'יאוגרפיק מושבע לא יכול לעמוד בעוצמה המטורפת הזו של הטבע. וכמובן אנשים טובים שרצים לידך ונראה שכולם באנרגיות טובות ואף אחד לא מנסה לדחוף, כמו שכבר יצא לי לראות ביותר ממרוץ אחד.

המרוץ נוצר ביוזמת עופר פדן מ"מרתון ישראל" בשנת 2011, ורק עכשיו יצא לי להגיע לכאן. תמיד הפחידו אותי ואמרו לי שמדובר במרוץ קשוח במיוחד והשנה החלטתי שגם אני כבר די קשוחה (או לפחות משכנעת את עצמי ממש טוב) אז הגעתי מלאת ביטחון שיהיה בסדר, אבל אז התחלתי לשמוע מסביבי על עלייה מאתגרת במיוחד ואפילו היה מי שהגדיר אותה כ"עלייה יפה". את זה עוד לא שמעתי. מה זה אומר עלייה יפה? אני מכירה קשה, תלולה, ארוכה, מבאסת, מאתגרת, אבל יפה?

עלייה יפה מאד(צילום: תומר פדר)

בתדריך על המסלול, ערב לפני המרוץ, לא כל כך הבנתי בדיוק מי נגד מי אבל אף פעם לא הייתי טובה בניווטים אז שוב אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. מתוך 3,000 משתתפים יש 1,250 נשים ו-1,750 גברים, נתון משמח במיוחד שמראה שזה כבר לא רק "ספורט של גברים", ועוד ועוד נשים מגלות את הקסם שהריצה נותנת לחיים שלהן.

לטורים הקודמים:

נמצאה השעה ה-25 - כך מצאתי זמן לרוץ

מה גרם לי לוותר על ריצה במרתון

5 שקרים שאנשים שרצים מספרים לעצמם

הוזנקנו בשבע וחצי, כשלפנינו כבר יצאו כל המקצים (חמישה ועשרה קילומטר והמרתון השלם). יצאנו מהעיר והתחלנו לטפס בשטח. אחרי 11 קילומטר שאלתי את אחד הרצים שהיה לידי - "תגיד, מתי מגיעה העלייה המדוברת?", הוא חייך ואמר שעברנו אותה ומעכשיו אנחנו רק במגמת ירידה. "אתה בטוח?", שאלתי ליתר ביטחון כדי לדעת אם לשמור כוחות אבל הוא היה נראה כמו בחור שיודע מה הוא אומר, ואז התחיל הכיף שלי.

הבנתי שכנראה שוב הפחידו אותי סתם ושאני לא צריכה לשמור כוחות אלא פשוט להתחיל ליהנות על אמת. לא זוכרת מתי חייכתי כל כך הרבה במהלך ריצה והיה נראה שגם הסובבים אותי באותה הרגשה - הרגשה של חופש אמיתי.

בכלל, המיקום של המרתון המדברי הוא הרבה מעבר לנופים וסלעים מרהיבים. הרצים מגיעים לעיר לסופשבוע, ובמלון המארח של המרתון - קלאב הוטל - היה נראה שכל האורחים באו כדי לרוץ, ומתוכם כ-400 רצים מפולין, ארה"ב, גרמניה, איטליה, הונגריה, ספרד ועוד מדינות.

כשיש קערות ענקיות עם בננות ותמרים בחדר אוכל לאף אחד זה לא היה נראה מוזר, להפך, וגם לא נראה מוזר כשפותחים את חדר האוכל בארבע וחצי לפנות בוקר לטובת רצי המרתון שהתחילו לרוץ בשש.

חדר אוכל שגרתי סך הכל, לא?

בערב אחרי המרוץ הייתה מסיבה, ואם חשבתם שכל המשתתפים היו שפוכים והלכו לישון ב-21:00 אז מסתבר שכולם רק חיכו להזדמנות לחגוג כי אם חושבים על זה למה לא לחגוג את ההצלחות שלנו?

הסתכלתי על כל הרוקדים, אנשים בכל הגילאים, ופתאום זה נראה לי הדבר הכי הגיוני שיש - לחגוג אחרי כל מרוץ, כי עם כל הכבוד למדליה ולסלפי יש משהו מאד אותנטי ולא ציני בלרקוד עם עוד מאות אנשים שעברו יחד אותה חוויה ופשוט שמחים מכל הלב.

המסיבה שאחרי:

יום למחרת כבר דיברנו בחדר האוכל על היעד הבא. זה נכון שבקהילת הרצים יש רצון תמידי לכבוש עוד ועוד יעדים ואתגרים, ובשיחה בין שני רצים, רוב הסיכויים שתוך כמה משפטים תגיע השאלה - "אז מה היעד הבא שלך?", יש כאלו שיקראו לנו מכורים. אני הסתכלתי מסביבי כל הסופשבוע וראיתי אנשים שמחים, בריאים, חזקים ויפים. אם זו ההגדרה להתמכרות, אני מוכנה שתקראו לי מכורה.

חושבות על היעד הבא