"אני סובלת מאצירת שתן ואני לא מתביישת"

שמעתם פעם את המונח אצירת שתן? עד לפני כשנה גם אני לא ידעתי שיש מושג כזה ובטח לא מחלה כזו שהסבל ממנה הוא עצום. אז נתחיל בהסבר פשוט, אצירת שתן זה מצב שבו לא ניתן ללכת להטיל שתן בשירותים באופן עצמוני. יותר מזה, בכלל לא מרגישים שיש פיפי עד שהבטן לא מתנפחת וכואבת כאילו מישהו חותך אותך בסכין. אם לאדם בריא השלפוחית מתמלאת כ-100 CC ואז מרגישים צורך ללכת לשירותים, אז אצלי השלפוחית מתמלאת לכ-1,000 CC ואני לא יכולה להתפנות.

שמי שרון זוזל, אני רווקה בת 47 מנתניה, טבחית במקצועי ואני סובלת מאצירת שתן. בגדול הרצון שלי כרגע זה לסיים עם החיים האלה ואני אחת שדווקא עד לא מזמן אהבה אותם מאוד. מה שמבדיל בין המחלה שלי למחלות אחרות הוא שאני לא יכולה לקחת כדור ולהרגיש יותר טוב, אני לא יכולה לעשות כמעט כלום. אין לי אלטרנטיבות חוץ מכל שלוש שעות לצנתר את עצמי.

זה לא משנה אם אני ברכב, בעבודה או במפגש אינטימי –אני חייבת לעזוב הכל ולצנתר את עצמי. אלוהים כמה שזה כואב, כמה שהחיים אכזריים. לאחרונה גם פירקתי מערכת יחסים של 15 שנה, כי אני לא יכולה יותר. כי השנה האחרונה הייתה השנה הגרועה בחיי. כי אני לא רואה את הסוף. כמעט ושכחתי. אם כל אלה לא מספיקים אז בשנה האחרונה גם פוטרתי ממספר עבודות כי לא תמיד יכולתי להגיע, לא תמיד יכולתי לעמוד על הרגליים, כאבי הבטן התחתונה שתוקפים אותי באים בהפתעה ואני אף פעם לא יודעת למה אני יכולה להתחייב.

השנה הגרועה בחיי. שרון זוזל

המסע של חיי

הסיפור שלי התחיל ביום שבת אחד באמצע החיים בחודש ספטמבר 2017, כשהלכתי ברגל עם אח שלי ולפתע התקפלתי מכאבי בטן, לא יכולתי להמשיך ללכת וביקשתי ממנו שייקח אותי ישר לבית החולים. במיון של בית חולים "מאיר", עברתי מספר בדיקות ומיד אושפזתי במחלקה פנימית ה', בעקבות זיהום בדרכי השתן ובטענה כי אני לא מתרוקנת עד הסוף.

בדיעבד היו אלה הסממנים הראשונים של המחלה. שלושה שבועות לאחר שחרורי מבית החולים עם הוראות לנטילת אנטיביוטיקה, חזרתי לבית החולים עם התקף נוסף ושוב אושפזתי, הפעם במחלקה האורולוגית בבידוד.

שם התחיל המסע של חיי, שם לראשונה אמרו לי, שאני סובלת מאצירת שתן. אישה לבד, בבידוד במחלקה שרובה גברים ומבוגרים מרגישה איך עולמי הולך וסוגר עליי. נשארתי באשפוז כשבועיים מחוברת לאנטיביוטיקה בווריד וקטטר, מלאה ברחמים עצמיים.

אבל לפני כ-10 חודשים רצה הגורל ונפלה עליי גזרה נוספת, גילו לי סרטן ונאלצתי לעבור כריתה חלקית של הכליה, מה שהחמיר את המצב ומשם הכל היסטוריה.

מאז ועד היום אני יוצאת ובאה מבית החולים שוב ושוב. בכל חודש מתאשפזת לפחות ל-10 ימים ומקבלת אנטיביוטיקה בכמויות בגלל הדלקות והזיהומים. עד לפני כארבעה חודשים גם הסתובבתי עם קטטר קבוע. קטטר הוא גוף זר והוא גורם לאי נוחות, לכאבים, דימומים ולזיהומים משמעותיים בדרכי השתן.

למה זה קורה? 

אצירת השתן יכולה לנבוע מחסימה או מפגיעה ביכולת של שריר השלפוחית להתכווץ ולדחוף את השתן החוצה אל השופכה. כאשר קיימת פגיעה בשריר או בעצבים של השלפוחית, היא לא מתכווצת והשתן אינו נפלט החוצה.

המונח הרפואי של המחלה שלי הוא "אצירת שתן לא חסימתית", היות שאין משהו שחוסם את מעבר השתן אלא "המשאבה" (השלפוחית) אינה מתפקדת.

באמצעות ניקוז השלפוחית עם קטטר קבוע או באמצעות צנתור עצמי כל שלוש שעות, אני פותחת את החסימה, מרוקנת את השלפוחית וחוזר חלילה. שיטת הצנתור העצמי לסירוגין עדיפה לי יותר מקטטר קבוע כי היא מאפשרת לי להתנייד יותר בקלות.

לאחרונה גיליתי את האור בקצה המנהרה, פעם ראשונה ששמעתי שיש לי תקווה ואני חולמת על היום שאוכל פשוט לחזור לחיות. הרופא שניתח אותי, ד"ר איתי ורדי מבית חולים "מאיר", המליץ לי לעבור השתלה של "קוצב סקראלי".

הקוצב מורכב מאלקטרודה חשמלית דקיקה הממוקמת בעמוד השדרה התחתון וסוללה זעירה מחוברת אליה ומושתלת מתחת לעור. הקוצב מפיק זרמים חשמליים עדינים המעניקים לסוגרים שליטה מחודשת. ההדלקה והכיבוי של הקוצב והשליטה בתדירות ועוצמת הזרם נעשים באמצעות שלט.

הקוצב הוא הפתרון היחידי הקיים כיום, שיכול להחליף את הצנתורים והקטטר. היום, אני מוכנה להיחשף ולזעוק את כאבי ולו רק בגלל שאני יודעת שאני לא היחידה ושאולי אוכל לעזור לעוד מי שסובל כמוני. חולים שלא מודעים לכך שקיים פתרון ששווה להם לבדוק. פתרון שיכול להחזיר אותם, אותי את כולנו לחיים איכותיים.