אסון מות אמי: להסתכל למוות בעיניים

"ההיעדרות שלך עברה דרכי כמו חוט בתוך מחט, כל דבר שאעשה, נתפר בצבעייך". (וו. ס. מרווין)

אני רוצה לספר לכם איך הכרתי את אימא שלי. אני רוצה לספר לכם איך נפרדתי ממנה. אנשים כל כך מפחדים מהמוות, שהם ממציאים מלאכים וגלגולים ועולמות, או במקרה הטוב, פשוט מדלגים עליו. אני לא רוצה לדלג. אני רוצה לספר לכם הכול, בדיוק כמו שקרה עד הסוף, עד הנשימה האחרונה. תישארו איתי קצת. גם אני, עד לפני חמישה חודשים, הייתי אתם.

בתור אחת שלא הולכת ללוויות וצריך לגרור אותה בשערות לנחם אבלים, זה היה נוק אאוט רציני. אימא שלי, אישה אצילית ועדינה, עוזרת לכל מי שנזקק, חיה או אדם. רוצה שיהיה לנו טוב, לכולם. לא עלה על דעתי שאת יכולה למות. עשרים טלפונים ביום, איך אפשר לחשוב על מוות? אנשים מדברים על הרגע שלפני, על הרגע שאחרי, אבל אף אחד לא מדבר איתך באמת על הרגע הזה, רגע המוות. רגע חשוב ולו רק בגלל האהבה. כי רק האהבה יכולה לעמוד באמת מול המוות.

פאה צפה

הפעם הראשונה שנחשפתי לטרגדיית חייך במלוא עוצמתה, הייתה בקיץ אחד, על חוף הים. נתניה של שנות השמונים הייתה אז אספרסו קצר, סברינה, אבטיח קר והרבה הונגרית. כמה אהבת לטייל שם. רוח פתאומית העיפה את הפאה שלך ישר לתוך המים ושיערך הבהיר פרץ החוצה לעין כל. מעולם לא ראיתי אותך ככה, אימא. משוחררת, עם השיער הנהדר הזה מתנפנף ברוח. השמש נצצה מאחוריך ואת זהרת כמו אלה יפהפייה שיצאה הרגע מן הים.

היית אחוזת אימה מהמחשבה שמישהו עלול לראות אותך ללא כיסוי ראש. כאילו לא רק הפאה היא זו שעפה לך, אלא כל הבגדים. האימה שלך הייתה כל כך מוזרה לי, אימא. היית כל כך יפה, ככה, בטבעי. כשחבשת אותה בחזרה על ראשך, חזרת להיות אימא שלי. אישה יפה, עם פאה בלונדינית מסורקת טיפה גבוה מדי, על המצח. לרגע אחד קצר, אימא, היית אישה אחרת. האישה שרצית להיות וניסית כל חייך לדכא. האישה האמיתית מדמיונך, לפני שנכבלה בשלשלאות של הבל.

הייתה אישה, ואיננה עוד. האישה הזו הייתה אימא שלי.

זו הייתה אימא שלי. צילום: עדי אדר

תינוק בלונדיני

תודי, אימא. כל הפגישה שלנו היא חתיכת טוויסט בעלילה. אחרי שנים של אכזבות אכזריות, נחתה עלייך הגזירה: ילדים לא תוכלו להביא לעולם. אחרי ההלם והאבל הבהרת לאבא שתינוק, יהיה לך. בתחילה הוא סירב. זרע מזרעי, דם מדמי וכל השטויות האלו, אבל את ידעת כבר אז שלהיות אימא זו הוויה גדולה יותר מהחיים עצמם.

וכך ישבתם שניכם מול הסוציאלית וביקשתם במפורש, תינוק בלונדיני. אתם גרים בבני ברק, זוג צעיר, מקום סגור, עדיף כמה שפחות שאלות. "בלונדיני אין לנו כרגע", אמרו לכם, וניסו להציע תינוק הודי חמוד. את קצת נדלקת אבל המבט של אבא סגר עניין. "אנחנו נחכה", אמרת.

וחיכיתם. אוהו. שמונה שנים חיכיתם. אנשים התחתנו, ילדים נולדו, ואתם? מה אתכם? יום לפני ראש השנה עמדת בבית הכנסת, והתפללת. הרב אונגר, ניצול מנגלה חשוך ילדים, התפלל כאילו רק בשבילך. תמיד אמרת שכשהוא בכה, שישה מיליון בכו אתו. אונגר זעק:"גזרות טובות, ישועות ונחמות", ואת, קצת כמו סאלח שבתי בוכה וכורע על ברכיו בגשם, בשחור לבן, בכית איתו. "אלוהים", ביקשת, "אם תיתן לי ילדה קטנה השנה, אני אקרא לה נחמה".

יומיים אחרי החג, הגיע הטלפון. "יש ילדה". משהו בקול היה מהוסס אבל כשאבא שאל אם זה 'מתאים לנו' אמרת מיד שכן וליבך פרפר מפחד. סיכמת איתו שאת הולכת קודם ואם הילדה לא 'מתאימה' (למה לכבס מילים אימא? תגידי שחומה) את מתקשרת להגיד שלא יגיע.

בדרך, הלב שלך דפק כמו משוגע. הסוציאלית ליוותה אותך למיטה קטנה. תינוקת שחומת עור עם עיני שקד חומות חייכה אלייך. נעים מאד אימא. זאת אני, לא ממש מהתפוצה שלך, יותר לכיוון קזבלנקה. "אז למה לא התקשרת לאבא?", "היד שלי כבר הייתה על הטלפון אבל אז שמו אותך בזרועותיי עם בקבוק, להאכיל אותך".

לפני שנה עשית לי מסיבת הפתעה ליום ההולדת, כנגד רצוני. כמה כעסתי עלייך, אימא. הגשת לי מתנה מעשה ידייך, אלבום כסוף, מלא במכתבי אהבה מכולם, וגם ממך. כתבת: "כשראיתי אותך לראשונה הרגשתי כעין צביטה בלב. את תפסת את החולצה שלי מאחור והבטת בי בשקט המון המון זמן, ואפילו לא מצמצת. הצמדתי אותך אלי וחיבקתי אותך חזק, ואת נכנסת לליבי ונשמתי, ואהבתיך".

ואבא? הופיע פתאום בדלת. "הוא ניגש למיטה שלך ואת נתת לו חיוך ענק ומאיר עיניים ותפסת חזק את הזרת שלו. זו הייתה אהבה ממבט ראשון". יש רגע שבו נוצרים הורים ותינוקת, אימא. זה כנראה היה הרגע שלי.

אהבה ממבט ראשון. אימא ואני

להיות אימא

בארץ שבה אנשים שאומצו מוצגים בכל מקום כמו ילד קטן העונה לשם מרקו שרק מחפש את אימא, הסיפור שלנו נשמע לאנשים קצת כמו מדע בדיוני. בדיוק לפני שנה ישבנו ב'רולדין' לקפה השבועי שלנו בקניון, יד ביד כמו שתי ילדות. שאלתי אותך אם את מרשה שאספר את הסיפור הזה בהרצאה החדשה שלי, "על הגנטיקה של האהבה". הסכמת מיד. "זה לא פשוט לשנות לאנשים את המחשבה" אמרת. "במיוחד כשהם רוצים לחשוב בדיוק את ההיפך".

כל מה שרצית מגיל אפס היה להיות אימא, ולכמה שיותר ילדים. את, הילדה היחידה שנשארה בחיים מהעיר שופרון, שעל גבול אוסטריה - הונגריה. את, הילדה בת השלוש שנדחפה בין רגלי הגרמנים כשהרביצו לאימא שלך בצינור גומי וצעקת עליהם, תעזבו אותה, ואימא שלך אמרה 'אל תפחדי מארי, זה לא כואב'.

אמרת שבשנה האחרונה זה חזר לך בסיוטים. את, ילדה קטנה עם קוקיות, שהיית בגטו, בבתי סוהר מבעיתים מתחת לאדמה, בהפצצות, בקור, ברעב. פעם סבתא מצאה תפוח אדמה על הרצפה ואמרה לך שזה תפוח עץ. זה היה כל כך טעים. עד היום את מסוגלת לאכול תפוח אדמה חי, זה מזכיר לך את הרגע ההוא, היית כל כך רעבה.

לא היה שום דבר שלא תעשי בשביל הילדים שלך, אימא. האקורדיון הכי טוב, הפסנתר הכי טוב, המורה הכי טוב. בקושי גמרתם את החודש, זה לא משנה. כרטיסים לפסטיבל, פילהרמונית, בת דור, אופרות, אסתר עופרים, החלקה על הקרח, הגששים, וכל ספר אפשרי שהודפס. שעות, עוטפת מחברות, מסדרת עפרונות בקלמרים, מגהצת תלבושת אחידה. תתאמני, אל תעזבי באמצע, עוד קצת, תראי תהיה לך דיפלומה. שתדעי שהיה לי קשה להיות הכול בשבילך כל הזמן. מי חשב שאלו יהיו הדברים שמחזיקים אותי בחיים עכשיו.

עם אימא ואבא. הכל היה בשבילי

ג'ינס באופרה

את ליבך השארת שם, על גדות הדנובה. מעולם לא התרגלת לחום וללחות, והישראליות הצברית. מוזיקה הפעימה אותך באופן מיוחד שכזה. כשהייתי בת שבע הלכנו לראות את 'נישואי פיגרו' בבית האופרה הישן ברחוב הירקון. היית מזועזעת. "איך אפשר לבוא בג'ינס לאופרה".

נשאת אותי אתך בדימיונך לרחובות בודפשט, לרקוד לצלילי נסיכת הצ'רדש והוולסים של שטראוס, לזמזם את 'גבירתי הנאווה', לראות בפעם האלף 'חלף עם הרוח' ולהתאהב שוב ברט בטלר, לקרוא את 'סוף ספטמבר' של שאנדור פטופי, לבכות ב'מאדאם בטרפליי', שניה לפני שהיא תוקעת לעצמה סכין בבטן.

חוזליטו וג'ו עמר היו אהבות ישנות. ההתרגשות שלך הדביקה אותנו. יום אחד גילית את חיים משה. "נשבע", שלו הדמיע אותך תמיד, וגם "כל נדרי". המוזיקה הייתה דרך מילוט, ואת, המורה הראשונה שלימדה אותי להקשיב למוזיקה של האנשים.

לכלבה שלי נתת את השם, שושה. וגם את קוקי, התוכי שלי, לימדת לדבר. 'מה קור'ה?' הייתה לכם אותה ר' מצחיקה של הונגרים. אחרי שנעלם, התרסקתי. זוכרת? יום אחד התקשרת בהתרגשות. "תפתחי רדיו מהר. יגאל בשן מקריא את הטור שלך על קוקי". יגאל בשן. עכשיו שניכם אינם.

בדרך להיות מורדת. צופה ממרפסת הבית

את גידלת את המורדת

בני ברק של סוף שנות השבעים לא הייתה מקום מסביר פנים למי שלא היה דומה לה, או במילים אחרות: אשכנזי ודתי. האפרטהייד היה גלוי ולא מתנצל. בבית הספר למדו בטורים נפרדים, אשכנזים וספרדים. שידוכים מעורבים היו שיקוץ. לתוך המקום הזה הבאת אותי, אימא? ילדה בעלת גוון עור שחום ותווי פנים מזרחיות, בתוך כל הבלונד הזה?

בפעם הראשונה שיצאת עם העגלה לסיבוב ראשון בעיר, עצרה אותך שכנה. "אני לא מבינה", אמרה לך, "איך את יכולה לאהוב ילד שלא שלך?", הלב נשרף לך, אבל המשכת לחייך, כמו תמיד. מי יכול להגיד לך שאני לא שלך?

ילדה קטנה. נעלי לק לבנות, בגדים חגיגיים, שיער אסוף לשתי קוקיות. ברגע שהייתי אומרת, 'אימא', העולם נעצר בחריקת בלמים. מבטים חודרים בכל מקום, הסתודדויות. אי אפשר היה לקנות נעליים בלי שהמוכרת תפצח בסדרת שאלות. "את אימא שלה?", איך זה יכול להיות, למי את דומה?", לעצמי! צעקתי פעם, אני דומה לעצמי! בדרך הביתה ניסית להרגיע את בכיי. קנית לי גלידה ואמרת לי שאם עוד פעם אחת מישהו ישאל אותי למי אני דומה, אגיד שאני דומה לחלבן.

גידלת אותי באינסטינקטים של לביאה. כשהייתי בת שנתיים, רצתי פעם לכביש ואת נתת לי פליק על הטוסיק. פליק, אצל הונגרים, זה לא מכות, זה דרך חיים. השכנה שלנו, גם היא מאותה התפוצה, הייתה מזועזעת. 'למה את מרביצה לה לפני כולם, מה יגידו'. לא הבנת. 'אם הבת שלך הייתה רצה לכביש לא היית מרביצה לה?' גולדי אמרה מיד שכן. 'אז למה אני לא יכולה להרביץ לילדה שלי?', כל כך נעלבת.

טיפחת אותי כמו צמח מיוחד. כזה שצריך לשייף לפעמים את הקוצים שלו, אבל לפחות בעינייך, הוא היה מעורר הערצה. מאז ומעולם אימא, את הקוראת והמבקרת הראשונה של מילותיי. תכתבי, תשלחי. גם כשכתבתי בעיתון של אורי אורבך ז"ל על האפליה, הדיכוי והגזענות במגזר החרדי, לא היה אכפת לך, העיקר שזה כתוב טוב.

פייסבוק, כתבות, רדיו, טלוויזיה - את הראשונה. את גידלת את המורדת, את יודעת? אז איך יכול להיות שהרגשת תמיד כל כך לא חשובה?

בתוך הכללים האורתודוכסים הקשוחים, מצאת תמיד את הדרך שלך, אבל תמיד עם תוספת הגנה בצד. ילדים שחומים בבני ברק של אותם הימים, הם ילדים שקופים. "תגידי שאת פרקש", כן הבת של הג'ינג'י. את יודעת כמה מעצבן זה להקיא בכל פעם את אילן היוחסין שלי לפני זרים גמורים?

לביה"ס 'בית יעקב' שלחת אותי עם חצאית קצרצרה מעל לברכיים. "אם יגידו לך משהו תגידי להם שידברו איתי". בגלל זה עד היום, בתמונת מחזור של כיתה ב', אפשר לראות ילדה עם חיוך מבויש, מסתירה ברכיים עם מחברת.

או בכיתה ג' בבית ספר 'בית יעקב', כשעשו עליי חרם בכיתה כי כי צירה יגלניק סיפרה לכולם שיש לי אימא 'חורגת' כמו לשלגיה. יום למחרת, התייצבת בכיתה והוצאת את המורה החוצה לשיחה. אני לא זוכרת מה קרה, אבל החרם פסק.

רוב חיי לא ידעתי שאני הפלא שלך. הייתי עסוקה בלנסות להיראות כמו שאת רוצה. לסרק את התלתלים, ללבוש חצאיות קפלים מגוהצות, להתנהג יפה, להצליח במבחן. בכל מבחן. זה היה קשה מאוד, אימא. בגיל עשרים ואחת עזבתי את הבית. נמאסו עליי השידוכים המגוחכים. לא רציתי להתחתן ולהיות אישה דתייה נשואה. לא רציתי ליפול למלכודת. רציתי לעוף כמו שלימדת אותי. עזבתי את הבית, אבל לא עזבתי אותך.

משא חייך היה כבד מאוד על כתפיי. סיפרת לי הכל, בלי פילטרים. גם דברים שילדה קטנה לא צריכה לשמוע. פעמיים ניסיתי לחתוך את חבל הטבור הכואב, אבל זה היה הרסני לשתינו. לפעמים הייתי ילדה שלך, לפעמים היית ילדה שלי. הילדים לא אחראים לאושר של הוריהם? את זה תגידי לפסיכולוגים. נדמה לי שכל חיי רק חיפשתי לך סיבות טובות לחיות, אימא, סיבות לשמוח. משהו נשבר בך במשך השנים. טראומות העבר, אלו שסיפרת ואלו ששמרת לעצמך, חזרו לטרוף אותך. הדיכאון חשף שוב ושוב את פרצופו האפל. בתקופות החושך, עזב אותך כוחך. ביקשת עזרה ולא הצלחתי לעזור. תראי מה זה בני אדם. מחכים שנים שמשהו טוב יבוא, ואז מגיע גיהינום.

לפני שבע שנים, כשמלאו לך שבעים, נסענו שתינו לבודפשט לכמה ימים. זה היה הכי קרוב לאושר שאי פעם ראיתי אצלך. ואוסף הבובות שלך? מכל מקום בעולם הבאתי לך בובה, אימא. בשנתיים האחרונות התחלת לצבוע מנדלות. נוצצות, מופלאות, ממגנטות, יצירות מופת.

יום אחד החלטת להגיד את כל הדברים הטובים עכשיו. "לא לחכות אחרי מאה ועשרים", אמרת. יותר לגעת, יותר לאהוב. נגמרה הביקורת, נגמרו התלונות. אהבת את התלתלים, אהבת את הבגדים, אהבת אותי, חיבקת אותי. די אימא, זה מביך. אל תגידי לי די. אני אוהבת אותך, אמרת בכל שיחה, בכל טלפון, בכל הזדמנות. כמה גדולה צריכה להיות נשמה בשביל זה.

להגיד את הדברים הטובים עכשיו. אהבה גדולה

אלמנת אם

מוות. כל הקלישאות נכונות. בספר "מכתבים ברוח", כותב יוסי בנאי לאמו: "דיברת על המוות באותה קלות שבה דיברת על שיח הרוזמרין שגדל בחצר הבית. יותר מזה, ראית בו מן גואל, ידיד וקרוב ומשפחה, שיום אחד יבוא ויבקש אותך ללכת אחריו, ואת תלכי איתו בלב שלם ובאמונה". כמה אהבת אותו, אימא. כמה התאבלת עליו.

מוזר, איך הלב מבקש סימנים. חודש לפני בשורת המוות החלה צופרת בי אזעקה סמויה. התחלתי להתרסק, זוכרת? חולשה, ורטיגו, פעם אחת התעלפתי בבית. שבת אחת קמתי, וחצי פנים היו משותקות. סובלת ממתח, שאל הרופא התורן במיון? לילה אחד, מאוחר מאד, נחתה פתאום יונה על מעקה המרפסת והביטה בי שעה בלי נוע, כאילו רוצה לבשר לי משהו.

לי ולך תמיד הייתה שפה מיוחדת עם ציפורים. והתמונה הישנה שנתת לי מבית ילדותנו? זוכרת? ילדה צוענייה קטנה מחזיקה ציפור כחולה? כשהוצאתי אותה מהמסגרת, היא התפוררה בידי. "מה את בוכה", אבא אמר אז, "גם אנשים מתפוררים".

ביום העצמאות האחרון, באת לבקר אותי בדירה החדשה עם כל המשפחה. ישבת עם אבא על המעקה והתפעלת מהזיקוקים. הסתכלתי עלייך אז. בתוך כל החגיגה הזו, היכה בי עצב מוזר ולא קשור.

למות בבית

"אחרי כל מה שעבר על הדולפין הקטן, עדיף שימות בים". (מתוך הסרט :פיגומים)

"משהו לא בסדר", אמרת לי יום אחד, "אני לא כמו תמיד". נכון, כבר כמה שנים שאת חיוורת, מותשת, רוצה רק לישון. הרופאים מבטלים את התלונות שלך. הם חושבים שזה סתם דיכאון. אף אחד לא באמת מקשיב לך. גם אני לא. "איך את מתה שיהיה לך איזה משהו" צחקתי עלייך. יש לך מושג עד כמה אני מתייסרת עכשיו?

בשבועות האחרון, חזרת צהובה מסופ"ש בקיבוץ לביא. אמרת שהייתה לך בחילה ולא יכולת לטעום אף עוגה. בשביל הונגרים זה סימן רע מאוד. קבעתי לכם תור לרופא משפחה. שתי דקות אחרי שהגעתם הוא צלצל אליי. "אני שולח את אימא שלך באמבולנס לבית חולים, תגיעי".

ד"ר אייטם, רופא צעיר ויפה, מטפל בך בכפפות של משי. הוא צוחק אתך. "כואב לך כאן?", לא כואב לך. את צוחקת אליו בחזרה ואני אסירת תודה לו על כך. הבטן שלך צהובה כל כך, אימא, אפילו העיניים. הוא יודע, אבל אנחנו עדיין לא. לתוצאות האולטרסאונד אנחנו מחכים שעות. מה יש להם, כמה זמן אפשר לחכות.

האישה בתור לפנינו מוכרת לי. קוראים לה רונה רמון. ד"ר אייטם מתקרב אלינו. משהו בעיניים שלו, הבטן שלי קורסת. "אפשר לדבר בצד?", הוא מתקשה להגיד את המילים. זו הפעם הראשונה שלו. גרורות, ממצאים, גידול, לבלב. הלב נחתך וניתק מהגוף. אני בורחת לשירותים לבכות. אחר כך מנסה לפדר את הפנים, שלא תראי. אנחנו צוחקים, יש לך גוש חוסם אימא. את מחייכת אלינו. את רואה שבכיתי קודם. את אימא שלי.

תגידו לי את האמת, מה יש לי? גוש בלבלב, זה כלום, אנחנו נחסל אותו. זאבי מראה לך שטויות ביו-טיוב. הוא היחיד שמצליח להמיס אותך. אבא ואני לא מצליחים לצאת מהקיפאון, אנחנו מלחיצים אותך. בדרך הביתה אני מתקשרת לד"ר גור. "אני רוצה להבין, קיבלתי עכשיו גזר דין מוות על אימא שלי?", גור שותק לכמה שניות. "זה הזמן לעשות סיכומים". חושך.

הלכתי, והלכתי, והלכתי, ולא מצאתי את האוטו בחניה. רק שלא תפחדי אימא. אני אגייס את כל הכוחות שלי ואשקר לך. אתקשר לכל מי שאני מכירה ואבקש טובות, רק שלא תסבלי. שתלכי מהר לבדיקות, שתנוחי. על חדרך במחלקה שמרתי כמו נץ. שאף רופא לא יפלוט בטעות משהו, שלא יבהיל אותך. הם לא יודעים שצריך להיזהר עלייך. את הנסיכה סיסי, את פרח האיידל וייס, את השושנה של הנסיך הקטן. הרופאים משתפים פעולה. שבת אחת, יושב מולך מישהו שאני לא מכירה. "גברת פרקש", הוא אומר לך, "יש לך סרטן לבלב. לא מחלימים מזה".

חיוור מחיוורון, יש גוון כזה. כמה השתדלתי שלא תפחדי, ועכשיו מה? "יש היום תרופות חדשות, כבר לא מתים מסרטן כל כך מהר היום". את מסתכלת עליי במבט הזה. מי שמר על מי, אימא? צפירת צהרי יום כיפור מזדעקת בתוכי. היא מחרישת אוזניים. היא תישאר איתי הרבה מאד זמן. גוגל לא נותן לי שום דבר להיאחז בו. כלום. כל שיחת טלפון מסתיימת ב"רק תדאגו שהיא לא תסבול". א-מ-א ש-ל-י. אני מכריחה את הפרופסור לדבר איתי. "בלי כימו שלשה חודשים, עם כימו, גג שנה". זאת אימא שלי, אתה מבין את זה? אי-מא ש-לי.

יום אחד, במסדרון, אני צועקת שיביאו לך משהו כי כואב לך, ואישה אחת, קרן ארפי, אחות כאב מטיפול תומך, שומעת אותי. היא נכנסת לחדר, גם אבא יושב שם לידך, ומדברת אתכם. אחרי השיחה הזו, את מחייכת. את רגועה. קרן אומרת לך את כל האמת, אבל מצליחה להוריד לך את הפחד. אני אסירת תודה לה. היא תישאר אתנו הלאה, במסירות אין קץ.

אנחנו חוזרים הביתה עם שישה דפים של סרטן, וגרורות, וכל הגיהינום הזה, עליו מנצח השטן שגר פה עכשיו. לאונקולוג אנחנו מגיעים בהרכב משפחתי מלא. סרטן לבלב, סטייג' ארבע. אין סטייג' חמש. זה נקרא סרטן סופני, את שואלת? אנחנו מתים מאחורייך אימא. מתים. כמה זמן נשאר לי? השבעתי אותו עוד קודם לא להגיד כלום. "לא יודע", הוא עונה בעדינות. "איך אפשר לדעת? רק אלוהים יודע".

זהו נחמי. החיים שלי נגמרו

פעמיים הגענו לכימותרפיה, פעמיים בכית וביקשת לחזור הביתה. זאבי התחנן, תנסי אימא, צריך לעשות הכול. הסכמת. הילדים שלך זה החיים שלך, אין שום דבר שלא תעשי בשבילם. רופאה צעירה עם עיניים עצובות אומרת לנו שזה עניין של "שבועות או חודשים". מי יכול לשמוע משפט שהאוזן מקיאה אותו, שהבטן מתהפכת ממנו, שהחזה נדקר שוב ושוב בסכינים.

זו הפעם הראשונה שראיתי את אחי בוכה. הוא תמיד אדיש כזה. את זוכרת את היום שהגיע, אימא? איזה יום מופלא. הלבשת אותי בשמלה הכי יפה, ועשית לי "קוקו בלוף", כמו שאהבת להגיד. נסענו ועצרנו ליד בית ישן עם הרבה מדרגות. אישה מבוגרת הגיעה ומסרה לך ביד תינוק זעיר, רק בן יומיים. כמה חיכיתי עד שתתני לי להחזיק אותו. זרחתי מאושר. יש לי אח קטן. יש לי אח קטן.

מה את אומרת עליו עכשיו, אימא? הוא מדבר אלייך ברכות, מלטף אותך ומצחיק אותך. הוא ילד הזהב שתמיד ידעת שהוא. "אם את לא רוצה כימו, אז בואי הביתה", הוא אומר לך. את זורחת. לכמה שעות חוזר הצבע הוורוד ללחייך.

משחררים אותך עם תנאי. טיפול פליאטיבי, יש דבר כזה. רופא ואחות ועובד סוציאלי, שילווה אותך, שילווה אותנו, עד מותך אימא. ביקשת לא לסבול, הבטיחו לך. באיזה מקום בעולם יושבת משפחה סביב מיטתך, רופא ואחות וכוס תה ועוגיות, ומישהו מסביר לך איך תמותי. אפילו לנידונים למוות יש זכות ערעור. על מה חשבת בלילה, בחושך, אחרי שהלכו? פחדת מאד, אימא?

בימים הראשונים שתקת בזעם. לא הצלחת לבכות. רק דמעות רותחות מבעבעות מצדי העיניים. למה זה קרה דווקא לי. כואב לך אימא? לא כואב לי כלום. כואב לך בלב? בכית.

אנחנו רואים ביחד את התוכניות שאת אוהבת. "החיים זה לא הכול", "מה יגידו השכנים", "סברי מרנן", "המפץ הגדול", אפילו "שלדון הצעיר". אנחנו צוחקים אבל הדלת כבר סומנה בדם אכזר. קשה לך ללכת לשירותים. תחזיקי אותי מאחורה, אני אקח אותך. את אוחזת במתני, שרה ורוקדת בדרך למקלחת. "בוצי בוצי טר'קה, שפולה ש'פרקה'. הונגרים. ככה זה. כולנו מתים ילדים, אימא. אף אחד לא באמת מת מבוגר. למה לא הפסקתי את החיים שלי ושכבתי לידך כל אותם ימים אימא? מהמיטה השבעת אותי לא להזיז קונצרט תלמידים, לנסוע לטיול אופנועים, להרצות לפני מאה פסיכולוגים. לא להפסיק לחיות, אמרת.

ערב אחד שאלתי אותך אם את מאוכזבת ממני. כל כך רצית שיהיה לי מישהו ושיהיו לי ילדים ואני סירבתי. פחדתי ליפול למלכודת הזו, שנראתה לי תמיד כל כך מסוכנת. את מבינה אימא? פחדתי שאם אוותר קצת, כמוך, אאלץ לוותר על הכול. את הערצת את האומץ שלי לעמוד לבד מול העולם. משהו במבט עינייך כשהבטת בי, באש שנדלקה בך כשמישהו העז להטיל בי דופי. מאוכזבת? פקחת עיניים גדולות. "אם הייתי צריכה לעבור הכול מהתחלה, הייתי עושה את זה בשמחה, רק בשביל לקבל אותך".

צריך אומץ לחיות אימא, וצריך אומץ למות. לך היה אומץ למות. יום אחרי יום איבדת עוד, ועוד, ועוד. לעמוד, להסתובב, ללכת, לשבת. חייך נשרו ממך בקצב מצמית. את הפאה הורדת והשיער שלך, גם אחרי שנים של דיכוי, היה בהיר ועיקש. יום אחד ניסית לבלוע משהו, פתאום לא יכולת לדבר. כפית של ג'לי אדום, מיץ תפוזים בקש. הבטן גדלה אבל הגוף אוזל. איזו מחלה מנוולת. זהו נחמי, לחשת לי יום אחד, אחרי שלא הצלחת לבלוע אפילו מים. החיים שלי נגמרו.

כדורים, זריקות, מדבקות, מכונת חמצן. רק שלא יכאב לך אימא. התקווה? מזמן לא כאן. את כבר לא שואלת מה עם בדיקת הדם שנשלחה לחו"ל. ברגע שחולה במדינה הזו מוותר על כימותרפיה, המדינה מפסיקה לעזור לו, גם אם היא יכולה. גם אם יש תרופות שיכולות לעזור. הפרוטוקול, כך מסתבר, חשוב יותר מהחיים שלך. מהחיים של כל אחד כאן.

בליל שישי האחרון, ישנתי לצדך, במיטה. נשמת כבד. לא ידעתי שקוראים לזה גסיסה. רק ידעתי שחושך, ואנחנו לבד בחדר, וקשה לך לנשום. הרופא אמר לא לעשות כלום גם כשיהיה קשה, אבל מי יכול לדרוש מילד לשמוע את אמו מבקשת אוויר ולא לעזור לה? "מוות", צרחתי מבפנים, לתוך החושך, "אני לא מפחדת ממך, תפחד אתה ממני". המוות לא פחד ממני, אימא, הוא רק היה מופתע. קמתי והדלקתי את המכונה ונתתי לך אוויר. החרחורים נרגעו. בית החזה שלך שעלה וירד בסערה, נח.

בבוקר, עינייך היו עצומות. אחרי שאבא הלך לבית הכנסת, השמעתי לך את אלוויס, סינטרה, צלילי המוזיקה, פיאף, בטרפליי, אריק לביא, קולולום, איינשטיין, שלשת הטנורים, אנדרה ריו, הבולרו של רוול, שושנה דמארי ובועז שרעבי, חיים משה. "כל נדרי". "נשבע". "תודה". המוזיקה הגיעה אלייך. ניסית לשיר איתם, עם כולם. שמעתי אותך גם במילימטר של חיים.

זאבי הגיע. נשימותייך היו כבדות שוב. כבדות מאוד. ליטפתי אותך, ליטפתי את ידך, ליטפתי את מצחך. נישקתי אותך, אימא. הגלדיולות הלבנות שהבאתי לך ביום שישי היו סגורות עדיין, מוקפות בפרפרים ששמתי עליהם. "ראיתם את הפרחים שנחמי הביאה לי עם הפרפרים?", את לא תראי אותן כבר כשייפתחו.

קצת לפני השעה חמש, צלצלנו לקרן. את נאבקת לנשום בכל כוחך, עם כל המורפיום והמדבקות. קרן שמעה אותך בטלפון ואמרה לנו להגיד לך מה שחשוב ולצאת מהחדר, כי אלו נשימותייך האחרונות. אי-מא ש-לי. לחשתי לך באוזן משהו ויצאתי. זה היה קשור לסליחה שלי ושלך, משהו ישן. ניסית לענות לי, שמעתי אותך אימא.

כשחזרתי לחדר, בחמש ודקה, היית מתה.

המכתב האחרון: בגיל 72 מרים פרקש חוזרת לאהבת הילדות הראשונה

מילים שלא אשמע יותר

מתי מפסיקה אמך המתה בזרועותייך, להיות אמך, והופכת לגופה? תשובה: אף פעם לא. לא. גם כשמגיע האיש האדיש האיום מהחבר'ה קדישא. לא. יום אחד את הולכת ברחוב, ומודעות האבל הן של אימא שלך. פתאום יש קבר, ומישהו שואל, מה תרצו לכתוב על מצבה. פתאום יש רגב חול ושלט קטן עם שמך. קומי משם, בואי. המרק שאת אוהבת כבר רותח על הגז ועינייך האוהבות אותנו שורפות את ליבי. פיזרנו לך פרחים שאת אוהבת. רצינו להחזיר לך קצת מהיופי שהפצת סביבך ושהיה חסר לך כל חייך פה. כמו בחייך, גם במותך. נחה שם, זוהרת מבין כולם.

איך מרגיש יגון? כאילו עמדתי מול כיתת יורים. כאילו ירו בי, ולא קמתי. במקום זה, קמה מישהי אחרת. אני לא מכירה אותה. ביום החמישי לשבעה שלך, קעקעתי את המילה אימא בגדול, על הזרוע.

"לפעמים עצוב לי שאנדי איננו. אני צריך להזכיר לעצמי שיש ציפורים שלא נועדו לחיות בשבי. הנוצות שלהן צבעוניות מדי וכשהן עפות, החלק שבך שיודע שזה פשע לסגור אותן, שמח. למרות זאת, המקום שבו אתה נשאר נותר ריק ועגום יותר. אני מניח שאני פשוט מתגעגע לחבר שלי". (אליס בויד רדינג, 'חומות של תקווה')

הכאב שלך עכשיו אצלי

מילים שלא אשמע יותר: שמונצס, צ'יק צ'אק, פוף פוף, פלאצ', פושט, פויה, זיפת בחוץ, אל תצאי החוצה, זה לא טוב לאלרגיה שלך. אוכל שלא אוכל עוד: ג'רבו, פונצ'ים, קרמשניט, מרק דובדבנים קר, פלצ'ינטה, והקול שלך, בטלפון, אלף פעמים ואחת ביום. ריחות שלא אריח יותר: כביסה נקייה שלך, בישולי מטבח, פרפיום חדש של ז'יבנז'י. כל נחמתי זה ילדי כתבת, ומי ינחם אותנו עכשיו אימא? הכאב שלך נשאר עכשיו אצלי. אני שומרת לך עליו למענך. פעם אחת נשברתי על ליבך. את הושטת יד עייפה וליטפת את ראשי. אל תבכי עלי. ועל מי אבכה, אימא? על מי?

אתמול ישבתי על ספסל ברחוב ולא הצלחתי לקום. פתאום הרגשתי אותך מאחורי. באת והלבשת עליי כנפי זהב. באת ולקחת את ידי בידך החמה, ועזרת לי לקום.

מאז מותך אני עושה דברים מוזרים אימא. בכל שישי אני באה לקברך ומשמיעה לך "שלום עליכם", של הגבעתרון שאהבת. אני מדליקה לך נרות שבת ומוסיפה עוד שניים לזכר שני הרוגי הלינץ' ברמללה, כמו שאת עשית. לא הכרת אותם, אבל הדלקת כל שבת נרות לזכרם.

בבית אני שמה את המפות הסרוגות ההונגריות שנשבעתי שבחיים לא אקח ממך. אני הולכת לקבוצת תמיכה. הם שואלים אותי אם אני אלמנה, אני אומרת שאני אלמנת אם. אני לובשת חולצות שהיית אוהבת ובחיים לא הייתי קונה. אגי משעול ואני מנגנות במיוחד בשבילך את 'נסיכת הצ'רדש' כשהיא באה לשיעור אקורדיון.

ממיתרים נשפך כאב אימא. כל בוקר במקלחת אני כותבת על האדים של הזכוכית. בוקר טוב אימא. תודה אימא. תעזרי לי אימא. החתולים שלך מייללים ומבקשים אותך. אני ממשיכה להאכיל אותם. את זוכרת איך לילה אחד, כשהיינו קטנים, בגשם זלעפות ירדת לחצר והצלת חמישה גורים שכמעט טבעו? גם החיות ידעו שאת אם. שלשום מצאתי בחנות חלוק שחיפשת הרבה זמן ורק אחרי שהוצאתי את הארנק נזכרתי, את מתה. פתאום הבנתי. גם אני אמות, אימא.

אנחנו כל כך דומות אימא. הכתב העגול, ההליכה, הפרצופים, האוכל, המוזיקה, המשיכה לשטויות שהם העיקר. הצחוקים, הדיכאונות. אומרים שהאהבה תמיד משאירה סימן. מגירות שלמות מלאות במכתבים וברכות שכתבת לי ולזאבי. השארת מאחורייך שובל רותח של אהבה. כמה אנשים יכולים להגיד את זה? מה שעושה אותנו משפחה, אימא. שני ילדייך, שוכבים בחושך לידך, כשאת מתה, בוכים. מלטפים אותך, רוחצים אותך, מלבישים אותך. ביקשת שביום ההולדת שלך נחלק מתנות וממתקים לילדים חולים. עשינו את זה.

אולי בחודשיים הראשונים של חיי לא הייתה לי אם, אבל רק עכשיו, חמישים שנה אחרי ובפעם הראשונה בחיי, אני חווה נטישה. אין מושג מי אני בלעדייך בעולם הזה, אימא. כל מה שידעתי הוא להיות הילדה שלך. אני מקווה שאת רצה עכשיו בשדות יחפה ופזורת שיער, וצחוקך ממיס את הרקיע. פעם הבאת לי ספר שמאיה אנג'לו כתבה. "שמעתי את הציפור הכלואה שרה".

אני שומעת אותך, אימא.

נחמה שירלי פרקש, היא עיתונאית ומרצה ("על הגנטיקה של האהבה") ובעלת סטודיו ללימוד פסנתר ואקורדיון בר"ג (סטודיו נחמה)