לספר לילדים שאתם מתגרשים

התחלנו עם הגדולה, שהייתה רגע לפני בת מצווה, אלא שהיא אמרה: "ניחשתי כבר", והותירה אותנו בהלם. חשבנו שהצלחנו להסתיר את המתחולל, אבל היינו כל כך שקועים בעצמנו שלא ראינו מבעד למשקפיים העכורים.

עברנו לקטן, שהיה בכיתה ב', הושבנו אותו ליד שולחן האוכל המכוער שכל כך חיבבתי, וכבר במשפט הראשון אבא שלו פרץ בבכי. גם הילד התחיל לבכות. היום אני יודעת שזה בסדר לתת מקום לרגשות, אבל בזמנו נורא כעסתי, כי היה לי חשוב שנשמור על איפוק, כאילו מדובר בגליץ' קטן שיעבור.

בסוף הכל עובר, המלחמה הסתיימה בלי אבידות בנפש אבל עם לב מרוסק וביטחון שבור. לאט לאט שיקמנו את עצמנו, בנינו משפחה מסוג אחר והבנו שמותר לבכות ומותר לצחוק ואסור לשמור בבטן.

אל תערבו את הילדים, לא בתהליך ולא ברעיון(צילום: shutterstock)

אז איך לעשות את זה נכון? שלושה שלבים להקלת הכאב של ילדים בגירושים (ושלכם):

לפני:

זה יישמע מוזר, אבל תכירו את הילדים שלכם. תבחנו את עצמכם: האם אתם יודעים איך קוראים לחבר הכי טוב של הילד? לגננת? לסייעת? למחנכת? האם אתם יודעים לאיזה חוגים הם הולכים, באיזה ימים ושעות? איזה קורנפלקס הם אוהבים? ממה הם נדלקים ואיך הם נרגעים הכי מהר? זה נשמע טריוויאלי, אבל רק אחרי שמתגרשים קולטים כמה מעט אנחנו יודעים על הילדים שלנו.

אל תערבו את הילדים, לא ברעיון להתגרש ולא בתהליך עצמו, ולא משנה בני כמה הם. הזמן הכי טוב להודיע לילדים, בני חמש או עשרים וחמש, זה רק לאחר חתימת ההסכם. אחרת זה מבלבל ומכניס אותם לחרדות של אי ודאות, אולי תחזרו? אולי לא? הם גם עלולים לעשות מניפולציות, אפילו מחלות פסיכוסומטיות (תת המודע הוא נשק רב-כוח), כדי לחבר ביניכם.

קראו עוד:

איך מודיעים?

לאט ובזהירות ובמלוא האהבה. בזמן שאתם הספקתם להתבשל בתחמיץ, לילדים שלכם אין מושג מה עומד לנחות עליהם. תנו להם את הזמן לחוות את חמשת שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.

אם הקשר ביניכם מאפשר זאת, שבו שניכם עם הילדים. אם לא, תחליטו מי הראשןו שמודיע. אין טעם לקבץ את הילדים ולהודיע להם ביחד כאשר יש ביניהם הפרש גילים משמעותי. לילד בן 5 מודיעים בצורה שונה מלילד בן 15.

עדיף להתחיל עם הילד הגדול או הבוגר יותר, ולא להפוך אותו למבוגר האחראי, אבל כן לתת לו תחושה שאתם סומכים עליו שיעזור גם לאחים הקטנים, על מנת שירגיש משמעותי בסידור החדש.

הבשורה תמיד צריכה להיות פשוטה, לא לספר לילדים מה הרקע לפרידה (גם אם יתעקשו לדעת), ובטח לא להגיד "אבא ואמא כבר לא אוהבים", כי אז הילדים עלולים לחשוש שמתישהו גם האהבה אליהם תיגמר ותעזבו אותם.

רצוי להגיד משהו בסגנון "אבא ואמא לא מסתדרים והם יעברו להתגורר בבתים נפרדים, אבל נמשיך לאהוב אתכם לנצח, ועכשיו יהיה לכם הכל כפול, אנחנו תמיד נהיה ההורים שלכם ותמיד נהיה ביחד אתכם, פשוט בצורה אחרת".

ידע זה כוח: תנו לילדים מידע שימושי ופרקטי שיאפשר להם נקודות אחיזה: מי לוקח את הכלב, מי מאכיל את הדגים, מי מסיע אותם לחוג, וכיוב'.

היום שאחרי:

ילדים הם לא מבוגרים קטנים, הם ילדים. יש להם חיישני קליטה שצריך לשכפל ב-8200. אם תגידו להם שהכל בסדר אבל תרחמו על עצמכם, הם יקלטו את התרמית ויקרו שני דברים: 1. הם יהפכו להיות ההורה שלכם, 2. מערכות היחסים הזוגיות שלהם לא יהיו בריאות.

בהרבה בתים רואים היפוך תפקידים: אבא שהיה הדמות הקשוחה בבית הופך למשחרר ואמא שהיתה מאפשרת, הופכת לשר הצבא והחינוך והעונשים. אל תנסו לסדר את מה שההורה השני מקלקל (בעיניכם, כמובן). תהיו מי שאתם, תיצמדו לערכים הבסיסיים שלכם, בסוף זה מתיישר.

תמיד תדברו בכבוד על ההורה השני, גם אם זה הדבר האחרון שבא לכם, או עדיף שלא תדברו עליו בכלל אם היחסים ביניכם גרועים.

לעולם אל תשתמשו בילדים ככלי ניגוח. משפטים כמו "תבקשי מאבא" או "תגיד לאמא שאני משלם מספיק מזונות, שהיא תקנה לך", הם מיותרים כמו חבילת מגבונים לחים שנשארה פתוחה.

תדאגו לילדים כמו שהייתם רוצים שיתנהגו אליכם: באהבה, בחמלה, בכבוד, תוך שמירה על גבולות. תחבקו אותם גם כשקשה וגם כשקל, תגידו להם כמה הם חזקים ומדהימים וגיבורים, כי זה מה שהם.

תאמינו שהגירושים שלכם אינם כישלון אלא משוב להצלחה בחיים חדשים. הילדים כבר יפנימו את המסר, תסמכו עליהם. הם הכי חכמים שיש.

יום אם וכל סוג משפחה שמח,

גאיה קורן, מחברת הספר "אני מלכה גרושה באושר",   מרצה על אהבה ועיתונאית בידיעות אחרונות.