אין תיעוד, אין תשובה: למה הגיעו עוּבּרים מאיכילוב ל"בור האיברים"

מ' הייתה בת 28 כשהגיעה לבית החולים איכילוב, ונאלצה להפסיק את היריונה בשבוע ה-19 לאחר שהתגלו מומים בעובר. שנתיים חלפו מאז, שבמהלכן נולדה לה תינוקת, ובאחרונה החליטה לחפש את המקום שבו נטמן התינוק שלא נולד לה - זאת לאחר שנחשפה לעובדה שישנו מקום שאליו מגיעים כל אותם נפלים מהיריונות שהופסקו בטרם עת. "ברגע שהבנתי שיש מקום כזה, חשבתי רק על זה כל הזמן - נגמר משהו, וזה סוג של נחמה", היא מספרת. "אמרתי לעצמי שאם אכן יש קבר ארצה ללכת לשם, לסגור מעגל". ואולם, במקום סגירת מעגל ציפה לה מפח נפש נוסף: כשביקשה לברר פרטים על מקום הימצאו התברר לה שאין כל תיעוד על קבורת העובר - ושככל הנראה הוא נטמן במה שמכונה "בור האיברים" בבית העלמין ירקון. תחקיר ynet העלה שבמהלך אותו חודש, לפחות אישה אחת נוספת שעברה הפסקת היריון באיכילוב קיבלה תשובה דומה.

הנחיות משרד הבריאות בנושא ברורות. הן קובעות כי עוברים שגדילתם נפסקה או הופסקה בשלבי ההיריון הראשונים, והינם עד גיל 12 שבועות, נאספים יחד במכל משותף המובא לקבורה בחלקה ייעודית לכך. עוברים מגיל 12 שבועות ועד 22 שבועות (גיל שמאפשר לרוב ביצוע של גרידה) - כל עובר שכזה נאסף במיכל נפרד ומסומן. הטיפול באובדן עוברים גדולים יותר, שנולדים בלידה שקטה, הוא אחר וכולל הליכי טוהרה בהתאם להלכה ואז קבורה. עם ביצוע ההעברה מבית החולים לחברה קדישא ניתן "טופס מסירת נפל", שעליו חותם הנציג. אותו טופס כולל את שם האם ותעודת הזהות וכן את שם בית החולים ושם העובד שמסר את הנפל. נציג חברה קדישא צריך להשלים את הפרטים הנוספים, שכוללים את שמו הוא. הטופס נמסר בשני עותקים, אחד ניתן לבית החולים והשני נמצא בחברת הקבורה, שמזינה את הפרטים שהתקבלו לרשומות הממוחשבות שלה.

חלקת העוברים בבית העלמין בחולון

אולם מהמקרה של מ', וממקרה של אישה נוספת שיתואר בהמשך, נראה כי לפחות במקרה שלהן ייתכן שבבית החולים לא פעלו בהתאם להנחיות. מדובר אומנם רק בשני מקרים, אבל שניהם צצו במהלך חודש אחד. בסך הכול, במהלך חודש ממוצע מגיעות כ-30-20 נשים לכל בתי החולים באזור המרכז כדי לברר על קבורתם של עוברים, כך שקשה לדעת אם מדובר בתקלה נקודתית או בתופעה רחבה יותר.

"הוא היה בתוכי, זה לא הוגן לזרוק אותו"

מסע החיפושים של מ' החל לפני כמה שבועות. "כשההיריון שלי הסתיים זה היה אבל לכל דבר - עזבתי את העבודה, נשארתי בבית ושקעתי לדיכאון", היא מספרת. "היו לי ייסורי מצפון, למרות שלכאורה לא הייתה כאן דילמה - הוא לא היה בריא, אבל עדיין נדרשתי לקבל את ההחלטה הקשה הזאת". לפני כמה שבועות היא פנתה לעמותת עתים, שמסייעת בין היתר בנושאי קבורה - ושם הפנו אותה לבית החולים איכילוב. מבית החולים היא הופנתה לחברה קדישא - אולם כשפנתה לאיש הקשר שם, נמסר לה שהפרטים שלה לא הוזנו אצלם. "חזרתי לבית החולים, רדפתי אחריהם, התקשרתי כמה פעמים", היא טוענת. "העבירו אותי למנהל המחלקה שהיה אחראי להליך שעברתי, אחר כך שלחו אותי למזכירה שלו ואז לגורם נוסף. נאמר לי שהעובר נקבר - אבל אין תיעוד, מה שאומר שזה כנראה בבור של איברים". מאז ניסתה שוב להגיע אל מנהל המחלקה - ללא הצלחה: "קצת התייאשתי, אין לי הכוח הנפשי להתעסק בזה".

מה עושה לך הידיעה שאת לא יודעת היכן הוא נקבר?

"זה מתסכל. סוג של ייאוש, כי אני לא מרגישה שאני יכולה להילחם בזה. אני מבינה שכנראה אין סיכוי למצוא את המקום הזה. החשיבות היא יותר בשבילי - את הגוף שלי לא אכפת לי לתרום למדע, זה לא העניין, אבל רציתי שלי יהיה מקום להתאבל. כששואלים אותי כמה ילדים יש לי, אני אגיד שיש לי ילדה אחת - אבל תמיד אחשוב על זה".

סיפורה של א', בת 27 מהמרכז, התרחש בספטמבר האחרון. היא התאשפזה באיכילוב – שם הסתיים היריונה, שהיה השלישי במספר, בשבוע ה-12. המחשבות על האובדן ליוו אותה מאז, ולפני כחודש היא נחשפה ברשת לפרסום של אישה שעברה לידה שקטה, ובו היא דיברה על כך שהיא יודעת היכן העובר שלה קבור. היא הבינה שגם ביכולתה לברר היכן נקבר עוברה - ויצאה לדרך. גם במקרה שלה, הסוף היה עגום.

"לפני הניתוח שעברתי, חתמתי על מסמכים וביקשתי שלא לשלוח לפתולוגיה - ולכן פניתי קודם כל לחברה קדישא, אבל שם הסבירו שאין אצלם תיעוד", היא משתפת. "הם הפנו אותי בחזרה לבית החולים, לבדוק אם אולי זה בכל זאת נשלח לפתולוגיה ונתקע שם. התקשרתי לבית החולים, ומאותו רגע העבירו אותי מאחד לשני. הבנתי שלא אקבל תשובות, אז החלטתי להגיע לשם פיזית - וכל אחד אמר שזה לא קשור אליו. התקשרתי לבקש שיוציאו לי את התיק הרפואי, הלכתי לרשומות הרפואיות, הוצאתי את התיק שלי - וזה לא הופיע במסמכים. משם הלכתי לפתולוגיה, בדקו לפי תעודת הזהות - וגם שם הוא לא היה. שוב הפנו אותי לחברה קדישא, ואמרו שאולי זה נשלח לבית החולים מאיר. התקשרתי למאיר, אמרו לי שכבר תקופה ארוכה לא מקבלים עוברים, וגם הבדיקה שלהם הראתה שלא התקבל דבר. הלכתי ללשכה של מנהל בית החולים, ומשם שלחו אותי לפניות הציבור. אמרתי שאני רוצה לצאת עם עובר לקבורה, שימצאו היכן הוא נמצא. שם נאמר לי שחתמתי על טופס שמאשר שהוא ייקבר על ידי בית החולים, ולכן נקבר בקבורה בלתי מזוהה בתור איבר גוף".

לדבריה, במכתב הסיכום מחדר הניתוח אכן נכתב כי הוא נשלח לקבורה בלתי מזוהה כאיבר. "אני לא יכולה לשבת בשקט, וחצי תשובה לא מספקת אותי", היא מדגישה. "אם הוא נקבר בתור איבר, הוא נקבר עם ידיים ורגליים. הייתי בהלם. וגם לגבי זה אין שום תיעוד שאכן כך נעשה. גם איברי גוף שנשלחים לקבורה - בית החולים שולח לחברה קדישא את האיברים, עם רישום למי שייכים ואיפה נקברו. בירור שעשיתי עם חברה קדישא העלה שגם זה לא התקבל מבית החולים. איפה זה? אף אחד לא יודע".

למה זה חשוב לך?

"אני מגיעה מבית דתי, ומבחינתי כל חלק גוף צריך להיקבר, אפילו שיניים, ואני רוצה לוודא את זה. לדעת איפה הוא. יש את חלקת העוברים והנפלים, לשם הוא אמור היה להגיע. זה מקום שאפשר לבוא אליו לבכות, לבקש סליחה, להתפרק. אני מרגישה הכי רע בעולם משני מקומות - הלכתית, כי אני לא יודעת מה עשו עם זה ואם זה הגיע לקבורה, ואישית, כי אני מרגישה מושפלת, שזלזלו בי. היה כאן עובר, היה לו דופק, הוא היה בתוכי, לא הגיוני לשים אותו במקום לא ברור. זה לא הוגן לזרוק אותו באיזשהו מקום. צריך לתת לו את הכבוד שלו".

מה ייתן לך שקט או תחושת נחמה?

"לדעת איפה הוא, ולדעת שאף אישה אחרת בעולם לא תעבור את זה. זה סיוט. הפלה וגרידה זה כואב, וקשה לחיות עם זה. כל הסיפור הזה רק מעצים את העניין. כואב לי בכל יום. זה חלק ממני, איך לקחתם אותו והעלמתם אותו? אני רוצה לקבור את הילד שלי בכבוד, וחוסר הוודאות כרגע זה הדבר הגרוע ביותר".

מבית החולים איכילוב נמסר בתגובה: "הנפלים נמסרו לקבורה על פי נוהלי משרד הבריאות לחברה קדישא, ונקברו כמתחייב במתחם קבורה לא מזוהה. בשני המקרים מתואר ברשומה הרפואית כי חומר הגרידה לא היה שלם ועל כן, ובהתאם לנוהלי משרד הבריאות, בשני המקרים תוצר ההיריון הועבר לחברה קדישא לצורכי קבורה לא מזוהה. ככלל, וגם במקרה זה, הנפלים לא הושלכו לפח. כלל הנפלים ותוצרי ההיריון הבלתי שלמים מועברים לקבורה כמתחייב על ידי משרד הבריאות. לאחרונה נוספה הנחיה כי יתועד ברשומה הסבר שניתן למטופלות בעת ביצוע הפעולה".

מחברה קדישא נמסר בתגובה: "על פי נוהל משרד הבריאות, כל נפל יועבר בצירוף טופס מסירת נפל. אם לא קיבלנו דיווח לגבי עובר, אין בידינו לדעת כיצד נטמן. אם הועבר יחד עם חלקי גוף אחרים, ללא הפרדה וללא זיהוי, הובא לקבורה כפי הנראה במקום המיועד לקבורת חלקי גוף.

"על פי הנוהל, גם נפלים שאינם שלמים יש להעביר לחברה קדישא בצירוף טופס מסירת נפל. יש מקרים שבהם מתרחשת הפלה והנפל נפלט בשלמותו, אך עדיין מבוצעת גרידה. בכל מקרה, יש לדווח על כל נפל, בלא קשר לשלמותו. הנוהל אינו מתייחס לכך במפורש, כך שהקבורה יכולה להתבצע גם בבור איברים.

"חשוב לציין כי חברה קדישא תל אביב-יפו מבצעת למעלה מן הנדרש בנוהל, ומביאה לקבורה בחלקת העוברים, בצורה מזוהה, נפלים, עוברים ותינוקות רכים בלא קשר לגילם או לשלמות הנפל, כל עוד התינוק נמסר לה בצורה מזוהה ובצירוף טופס כנדרש.

"חשוב להפריד בין 'קבורה לא מזוהה' לבין הדיווח. העובדה שמדובר בקבורה לא מזוהה אין משמעותה שהתינוק יימסר ללא זיהוי. כאשר עובר נמסר לחברה קדישא, היא יכולה להחליט על פי שיקול דעתה אם לבצע את הנוהל כלשונו ולהביאו לקבורה בקבורה לא מזוהה, או להביאו לקבורה בצורה מזוהה, שבה ניתן יהיה לדעת היכן נטמן".

הרב שאול פרבר, יו"ר ארגון "עתים" אשר הוביל את המאבק להסדרת תחום קבורת התינוקות הרכים, מסר ל-ynet: "הצורך לאפשר להורים לעלות לקבר ילדם הוא בסיסי ולפעמים אף הכרחי, על מנת שיוכלו להמשיך הלאה בחייהם. לפני מספר שנים, לאחר מאבק קשה וממושך, הגיע תחום קבורת התינוקות הרכים להסדרה, עם יצירת הנוהל החדש של משרד הבריאות – אך לצערנו הרב, ישנן משפחות רבות שילדיהם נפטרו לפני שהוסדר התחום, והן שרויות באי-ודאות קשה בנוגע למידע על קבורת ילדם. אנו ב'עתים' מקבלים מאות פניות של הורים המבקשים סיוע במציאת מקום הקבר, ונתקלים גם באוזלת היד שהותירה את השטח כהפקר. על הרשויות האמונות על התחום לעמול בכדי להנגיש את המידע אודות מקום הקבורה מבעד למסך הביורוקרטיה, ולאפשר למשפחה לסגור את המעגל".