זוג הרופאים לא חיסנו את בנם - שאושפז עקב סיבוכי שפעת: "מאשימים את עצמנו"
מתן בן השנתיים וחצי חלה בשפעת. הוריו, רופאי ילדים מבית החולים ספרא, חוו על בשרם את התחושה של הורים לילד בסכנת חיים. "אני חש אשמה ובושה. יכולתי לחסוך את הסבל מבני", מתאר האב
ד"ר דנה לוינקוף הר-זהב ובעלה ד"ר גיל הר-זהב רגילים להיות בצד המטפל ביחסי חולה - רופא. גיל הוא מתמחה בכירורגיית ילדים בבית החולים לילדים על שם ספרא שבתל השומר. דנה היא מתמחה ברפואת ילדים באותו בית החולים.
כשבנם מתן בן השנתיים וחצי חלה בדלקת רקמת המוח בעקבות שפעת שהסתבכה, הם חשו על בשרם את החוויה הקשה של הורים לילד שחייו נמצאים בסכנה.
זה החל בחום שלא ירד במשך כמה ימים. לאחר אשפוז דרמטי התברר כי הפעוט לקה בשפעת. בפוסט גלוי לב שפרסם גיל, מכה האב על חטא שלא חיסן את בנו ויוצא בקריאה דרמטית להורים לחסן את ילדיהם.
"זה היה בוקר שבו מתן לא התנהג כהרגלו", משחזרת דנה, "הוא היה פחות אקטיבי, אבל לא סבל מחום אז החלטנו בכל זאת לשלוח אותו לגן. למחרת חום הגוף שלו עלה, אבל בעלי ואני רגילים לראות ילדים עם חום כל יום. יתר המדדים שלו היו טובים והוא היה חיוני אז לא היינו מודאגים יותר מדי".
הרופאה מוסיפה ומתארת כי אחרי ארבעה ימי מנוחה שבהם חום הגוף של בנה לא פחת היא החלה לחשוש. "התחלנו לדאוג. לקחתי אותו לבדיקה אצל קולגה שלי. רציתי שהוא ייבדק על ידי רופא אחר. כשהדאגה מתגברת על הרציונל אז אני כבר לא יכולה להיות הרופאה של הבן שלי. אני אימא מודאגת שצריכה שמישהו חיצוני יקבל עבורה את ההחלטות".
דנה מספרת כי הרופאה שבדקה את מתן הייתה גם היא מוטרדת ממצבו: "אני רגילה שהרופאה אומרת לי 'דנה, תפסיקי להיות אימא היסטרית', אבל זה לא קרה. המצב של מתן הדאיג אותה. הוא המשיך לשקוע והחלטנו להביא אותו למיון. מצבו הוסיף להידרדר. תוך כמה שעות הוא הפסיק להגיב לגירויים ולא הצליח לפקוח את העיניים. היינו מודאגים מאוד", היא משחזרת.
"הדאגה הרבה של גיל ושלי נבעה משני מקורות", ממשיכה דנה, "בראש ובראשונה בגלל שאנחנו ההורים שלו, אבל גם בגלל שאנחנו יודעים יותר מההורה הרגיל. בשלב הזה המחשבות בראש טסות. אתה חושב על התסריט הגרוע ביותר – מה יקרה אם מתן לא יתעורר. אתה מוצא את עצמך פונה לקולגות עם דמעות בעיניים בבקשה לדעת מה קורה עם הילד שלך. זו חוויה מאוד מאוד קשה".
רופאת הילדים מתארת כי אחת הרופאות שעובדות איתה במחלקה זיהתה את המצוקה הקשה שלה, ניגשה אליה ואמרה לה: "מעכשיו את מפסיקה להיות רופאה ומתרכזת בלהיות אימא.
"האמירה הזו מאוד עזרה לי", אומרת דנה, "מתן עבר ניקור מותני והתחיל לקבל טיפול אנטיביוטי. בדיעבד התברר כי הוא חלה בשפעת שהתפתחה לדלקת המוח. בעלי ואני הבנו שאם היינו מחסנים אותו נגד שפעת כל הסבל הזה היה נחסך ממנו".
בעקבות הטיפול של רופאי ספרא, השתפר בהדרגה מצבו של מתן. "אני זוכרת את הרגע שמתן ביקש שוקו. זה היה רגע של הקלה אדירה מעורבת באושר. הרגשתי כאילו ילדתי אותו מחדש".
"לא חיסנתי. בפעם האחרונה בחיים"
היא מסבירה: "יש שני דברים שבעלי ואני למדנו מהמקרה הטראומטי הזה – למדנו להכיר את הצד של ההורים והמטופלים. תמיד אתה ניגש למקרים עם הרבה אמפטיה ורגישות, אבל החוויה האישית היא מטלטלת. לחוות את ההיסטריה על בשרך זה דבר שונה. היום אני מבינה הרבה יותר טוב את הצד של ההורים והילדים. הלקח השני שהפקנו הוא חשיבות מתן החיסון נגד השפעת".
בפוסט ש
פרסם גיל כותב האב: "אני מאשים את עצמי. אני יושב במחלקת ילדים, בזרועותיי בני אהובי, והוא חולה. הילד השובב הזה שוכב בזרועותיי, לא פוקח עיניים, לא מדבר, רק נאנח מפעם לפעם. וכל זה באשמתי. לילדי יש שפעת. כן כן, אותה שפעת שיש שאומרים 'נו אז יהיה חולה קצת. מה קרה?'. אז לא. שפעת היא לא צינון. היא מחלה קשה שאחד הסיבוכים האהובים עליה הוא דלקת רקמת המח. ולפעמים גם מוות".
גיל ממשיך: "כל זה היה יכול להיחסך ממנו. אני עצמי לא נדבקתי. התחסנתי במקום העבודה, וכך נחסך ממני הסבל שהתעצלתי לחסוך מבני. אז אני יושב, בריא אך לא חש בטוב. חש בעיקר אשמה ובושה. אני כירורג ילדים. אשתי רופאת ילדים. שנינו מכירים את יתרונות החיסון, את העובדות והמספרים. פשוט שכחתי, דחיתי, התעצלתי, לא חיסנתי. בפעם האחרונה בחיים.
"התחושה שיכולנו לחסוך את הסבל הזה ממתן היא תחושה קשה", מסכמת דנה, "אנשים אמרו שהפוסט של גיל הוא ביוש עצמי, אבל זה זניח לדעתנו לעומת המסר החשוב. אין ספק שבשנה הבאה אנחנו נהיה הראשונים בתור לקבל את החיסון".
המאבק למען חיסונים לכל ילדי גני הילדים:
לפנייה לכתב/ת 
