החזרה שלי לחיים: מאסתמה קשה לחיי שגרה
אמנון בנימין התחיל יום אחד להשתעל ללא הפסקה, הוא אושפז, ולאחר שבועות ארוכים של סבל וכאבים אובחן כזקוק להשתלת ריאה דחופה. הוא מתאר את ההתמודדות עם השינוי הפתאומי באורח החיים לאחר ההשתלה - ומה עזר לו לחזור לחיים מלאים ובריאים
לרב האנשים פעולות כמו לישון בשכיבה בלילה, ללכת, לטפס במדרגות, הן פעולות רגילות ויומיומיות. גם אני לא נתתי עליהם את הדעת עד שיום בהיר אחד פשוט לא יכולתי לעשות אותם יותר.
שמי אמנון בנימין, בן 65 מירושלים. הסיפור שלי מתחיל בשלהי שנת 2002, אני זוכר שהיה יום גשום מאד והייתי צריך לעלות להר המנוחות לעזור לחבר להשלים מניין. אני גם זוכר שמשם יחד עם חבריי לעבודה הלכנו לנחם את אותו חבר בביתו ובדרך כרעם ביום בהיר, התחלתי להשתעל. שיעול חזק שלא פסק, שיעול שלימים יסמן את תחילת הסוף. סוף חיי כפי שהכרתי אותם עד לאותו יום סוער, יום שקראתי לו למרבה האירוניה יום של מצוות.
לאחר שהורדתי את החברים מהעבודה שהיו איתי ברכב המשכתי ישירות לקופת החולים. כי השיעול לא פסק, למזלי במקום היה רופא ריאות שאמר לי משפט אחד שחקוק לי כל השנים. "תירגע, הכל יהיה בסדר, הזמנתי לך אמבולנס...", כשהגעתי למיון בבית חולים הדסה איבדתי את ההכרה והייתי במשך ארבעה ימים , "מונשם ומורדם" כפי שקוראים לזה בשפה המקצועית.
מה יש לי? שאלתי את הד"ר והוא בפשטות ענה לי: אסתמה חמורה. עם אסתמה חמורה אני יכול לחיות אמרתי לעצמי, באותם ימים עוד לא הבנתי את המשמעות וגם לא הבנתי עד כמה חמורה.
עברתי לחיות על משאפים, עברתי כ-5 פעמים אינטובציות (החדרת צינור לתוך קנה הנשימה כדי לבצע הנשמה), קיבלתי הרבה תרופות ביניהן תרופות ניסיוניות ואפילו הגעתי לבית דין לעבודה על מנת לקבל תרופות שאינן בהתוויה שלי.
לא הבנתי את המשמעות האמיתית של המחלה
מייום ליום התקשיתי ללכת, לישון, והתחלתי להשתעל עד כדי חנק ולסבול מקוצר נשימה. הסתובבתי עם חמצן 24 שעות 7 ימים בשבוע. חייתי על 60-80 מ"ל של סטרואידים ביום, עליתי מעל ל-30 קילו והתאשפזתי בתדירות מאד גבוהה ועדיין כלום לא עזר. המצב שלי רק המשיך והידרדר ואז הבנתי את המשמעות האמיתית של המחלה.
באחד הפעמים שהגעתי לבית החולים, ישב מולי הרופא והסביר לי שלא תהיה ברירה וחייבים השתלת ריאה. את זה לא יכולתי להבין. אני? השתלה? על מה לעזאזל הם מדברים? ואיך הגעתי מאסתמה חמורה למצב של השתלה. כנראה היא הייתה מאוד מאד חמורה.
חודש ימים הסתובבתי עם זה בבטן, לא יכולתי לעכל את המילה השתלה. אבל לאחר כחודש חזרתי למרפאה ואמרתי אני מוכן, נכנסתי לרשימת המתנה ועברתי את כל הבדיקות הנדרשות. עכשיו נותר לי להמתין לתורי.
מתאמת ההשתלות שלי, גילת, היא זו שליוותה אותי לאורך התהליך. יום אחד קיבלתי ממנה טלפון שבו היא בישרה לי שהיא טסה לשלושה שבועות לחו"ל ושיש לה מחליפה. בסוף השיחה היא אמרה לי שהיא מקווה שאני אחכה לה ולא אעבור את ההשתלה כשהיא לא פה.
עברו הימים וכאילו שמעתי בקולה. יומיים לאחר שחזרה הטלפון צלצל, על הקו שוב גילת שמבקשת ממני להגיע בהקדם לבית החולים, קומה 5 למחלקת לב ריאה, כולם מחכים לך היא אמרה. את הטלפון קיבלתי כשהייתי ממש קרוב לבית, ניתקתי והתקשרתי מיד לבת זוגי. ביקשתי שתגיע מהר ולא תספר על כך לאף אחד. לרגע הזה חיכיתי כשנתיים וחצי והנה אני על המיטה נפרד מהחיים ועוצם את העיניים.
אני פותח אותם מחדש 20 וקצת ימים לאחר הניתוח. "הושתלה ריאה בגופך", הם אמרו לי, "הניתוח עבר בהצלחה אבל יש לך קצת הסתבכויות". ככה מצאתי עצמי מאושפז שנה וחודשיים ימים עם הפסקות קצרות בלבד לחופשות ועדיין ממשיך להתמודד עם מחלת האסתמה, החמורה שלי.
קצת מזל ואמונה
לימים בכל זאת הוכחתי שקצת אמונה והרבה רצון יכולים לשנות את הכללים. התאוששתי ועזבתי את בית החולים. אופטימי קצת יותר, אבל עם תפקוד של ריאה אחת בלבד וגם היא עדיין חולה.
היו ימים שהרגשתי טוב והיו ימים שפחות. לעיתים המשכתי לקחת 40 מיליגרם סטרואידים ביום ולפעמים ירדתי עד 10 מ"ג בלבד.
עד שיום אחד, ד"ר לקסר מבית חולים הדסה, הרופא שיודע עליי כמעט הכל, זה שבזכותו הגעתי עד לכתיבת שורות אלה הכניס אותי לניסוי חדש, בתרופה בשם נוקלה, שעזרה לי לחזור לחיים.
אותה תרופה ניסיונית בזמן קצר יחסית, הצליחה לשנות את חיי. כיום כשאני כבר מעל לשנתיים מטופל באופן שוטף בתרופה הזו ובית החולים בעבורי הוא זיכרון רחוק וקשה, אני מרגיש בריא יותר עם ריאה אחת מהרבה אנשים בריאים.
לפנייה לכתב/ת 
