כוכבת הטלנובלות שהפכה בגיל 40 לאחות באיכילוב

ב-23 השנה שעברו בין הרגע שהבינה שהיא רוצה להיות אחות ועד שנרשמה בגיל 40 ללימודים בבית הספר לסיעוד, עברה פרנס בלא מעט תחנות מקצועיות – היא הייתה רקדנית בברודוויי, שיחקה בסרטים ובהצגות, כיכבה בטלנובלה "לגעת באושר", שימשה כשופטת בתוכנית הריאליטי "רוקדים עם כוכבים" ואף ביימה קליפים.

"יש הרבה במשותף בין סיעוד ובין משחק ומחול", היא מסבירה, "שני המקצועות מחייבים תשוקה. אני מסתכלת על מדי האחות וחצאית הטוטו באותה הערצה. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שאני מביאה את כל הצבעים והגוונים באישיות שלי למקצוע. אין אושר גדול מזה".

"התרגשתי מהראיון ללימודים יותר מכל אודישן שעשיתי"(צילום: דוברות איכילוב)

כמו חלק של פאזל שנופל למקום

דנה מתארת כי מפגש מקרי הוביל אותה אל ההרשמה לימודי הסיעוד. "זה היה יום גשום", היא משחזרת, "הייתי בדרך חזרה מהגן של בנותיי. לידי דידתה אישה עם ילד ביד אחת, קורקינט בשנייה וסלים בשלישית. שאלתי אותה אם היא צריכה עזרה. בדרך שאלתי אותה מה היא עושה.

"היא אמרה שהיא לומדת להיות אחות. ישר עניתי לה שגם אני רוצה להיות אחות. שזה החלום שלי. היא אמרה שיש קורס שנפתח עוד שבועיים. נורה נדלקה אצלי בראש. זה הרגיש כאילו חלק של פזל נופל בול למקום".

דנה, נשואה ואם ל-3 בנות, בתה של השחקנית והזמרת נירה רבינוביץ', מוסיפה ומתארת כי לפני ראיון הקבלה לקורס אחזה בה התרגשות רבה: "התרגשתי יותר ממה שהתרגשתי מכל אודישן שעשיתי בחיים. עמדתי מול הראי והתאמנתי על מה לומר. לבשתי חליפה. רציתי להראות למראיינים שאני רצינית, שזה באמת החלום שלי להיות אחות. לא סתם גחמה".

"אני יכולה לדבר על המחלקה שעות"(צילום: דוברות איכילוב)

לימודי הסיעוד ארכו שנתיים וחצי. "הלימודים היו מרתקים", משתפת השחקנית לשעבר, "הכרתי בהם חברים לכל החיים. זו זכות להיכנס לכיתה בגיל 40 עם עוד אנשים שבאמצע החיים שלהם בחרו ללמוד סיעוד. היינו צוחקים בינינו ואומרים שכשעט היה נופל במהלך הרצאה כל הכיתה הייתה קופצת לעזור להרים אותו. כולם היו אנשים מאוד טיפוליים".

"מאוהבת בעבודה שלי"

בתום הלימודים התקבלה דנה למחלקה להשתלות מח עצם ותאי דם בניהולו של ד"ר רם רון בבית החולים איכילוב שבתל אביב. כשדנה מדבר על עבודתה במחלקה, ברק ניצת בעיניה.

"אני יכולה לדבר על המחלקה שעות", היא מכריזה, "ברוריה יכיני, האחות הראשית, ופרופ' אירית אביבי, מנהלת המערך, הן הבימאיות הכי מוכשרות שיצא לי לעבוד איתן. הם בנו את הקאסט הכי מוצלח שפגשתי. זה כמו בריקוד - רקדן מקצועי באמת יודע להבליט את האיכויות של הפרטנרים שלו. רקדן מתחיל מנסה להחצין את האיכויות שלו, גם על חשבון אחרים. ברפואה כמו במחול, לעבודת הצוות יש חשיבות עליונה".

במחלקה להשתלות מח עצם של איכילוב מטפלים בחולים במצבים רפואיים מורכבים, רובם לוקים במחלה ממארת. "זו עבודה מאוד טוטאלית ומאתגרת מבחינה קלינית. אני מאוהבת בעבודה שלי. אני מסתכלת על מדי האחות באותה התשוקה שהסתכלתי על חצאית הטוטו. זו זכות גדולה בעיניי".

פרנס ושופטי תוכנית הריאלטי "רוקדים עם כוכבים"(צילום: יוני המנחם)

"יותר ממוות יש במחלקה אהבה לחיים"

"אנחנו מטפלים בחולים במצבים קשים", מוסיפה דנה, "מרפאים את חלקם ואחרים מכינים לפרידה. נוצרים קשרים מאוד אינטימיים. זה יוצר עומס רגשי, אבל אני בשלב בחיים שאני יודעת איך להתרוקן ולטעון את עצמי מחדש. אחד המטופלים אמר לי לפני פרידה: 'אל תיקחי מהסיטואציה הזו את העצב, תיקחי ממנה את האהבה לחיים'. זה משפט מאוד מדויק.

"כשאתה במחלקה אתה לא יכול שלא לראות את האהבה והתאווה לחיים. כל חולה הוא גיבור. יש במחלקה גם מוות, אבל יותר ממוות יש בה אהבה לחיים. חולים נאבקים יום יום עבור הילדים שלהם, עבור בני הזוג שלהם, עבור המשפחה שלהם ועבור עצמם".

דנה רואה הרבה במשותף בין עולם המשחק והריקוד ובין הסיעוד: "שני המקצועות מחייבים אותך להיות נוכח ברגע. אי אפשר לטפל בחולה ולא להיות נוכח ב-100 אחוזים בסיטואציה, כמו שאי אפשר לעמוד על במה ולומר לקהל 'סליחה רגע, יש לי טלפון'".

"מגיעים לחולה עם ידע, כמו שחקן שמתאמן על טקסט"(צילום: דוברות איכילוב)

"שחקן טוב, למרות שהוא אמר את הטקסט כבר 100 אלף פעם, חייב להציג אותו כאילו הוא אומר את המילים בפעם הראשונה. למרות שאתה מטפל במחלה עם אותו פרוטוקול בפעם המאה, מעולם לא טיפלת באותו חולה ספציפי.

"אנחנו מגיעים לחולים עם הרבה ידע ותרגול, בדיוק כמו שחקן שמתאמן אינספור פעמים על הטקסט, אבל כשאתה מטפל בחולה אתה חייב לעשות זאת עם ניצוץ של ראשוניות. זה תחום שמצריך משמעת רבה".

ההבדל בין סיעוד ומשחק, כך מאבחנת דנה, הוא באחריות הרבה שמוטלת על כתפי האחות. "סיעוד זו עבודה עם אחריות עצומה. חולים סומכים עליי עם החיים שלהם, פשוטו כמשמעו. שוני נוסף הוא שבעולם הבידור העיסוק בעצמך הוא הרבה יותר מרכזי. אתה חייב לשים את עצמך במרכז. לא אהבתי את הצד הזה של המקצוע. לא אהבתי גם להיות בתחרות עם אנשים. אהבתי את התהליך שמוביל לבמה יותר מאשר להופיע עליה.

"היום אני מרגישה במקום שנותן ביטוי הרבה יותר טוב לכל הגוונים באישיות שלי. המחול והמשחק הם חלק ממי שאני. אני רוקדת ושרה ועושה שטויות עם החולים. אני חשה ברת מזל שמצאתי המקום בו אני מרגישה שייכת. גם אם זה קרה רק בגיל 40".