ההתעללות בבתי אבות סיעודיים - בושה לאומית
אחת הדילמות המרכזיות בעולם הזיקנה, היא נושא האחריות לזקן. האם למסור זאת למשפחה או למדינה? ברגע שהמדינה אינה רואה בעצמה אחראית ודוחקת את הקשישים לשוליים, מתרחש הנורא מכל
העלייה בתוחלת החיים בעולם כולו ובישראל בפרט, מובילה למצב בו מתרבות הדילמות בנושא הענקת השירותים לזקני החברה. חלק משירותים אלו כולל את הבריאות והדיור.
לדוגמה, בחלק מאפשרויות הדיור הקשורות לבריאות, כבתי האבות הסיעודיים, השירות הניתן איננו מקצועי ונגרר למקומות אפלים, שבהם אנשים הזוכים לשכר זעום ושאינם בעלי הכשרה מתאימה, מטפלים בקשישים ולעיתים, בדיוק כפי שנחשפנו לאחרונה, עושים זאת באלימות מחרידה, שראויה מחד לכל גינוי ועונש ומאידך מבהירה לנו שוב שאין המערכות ברווחה ובבריאות בישראל, מוכנות לצונאמי הזיקנה הצפוי לנו.
קראו עוד
אנחנו הקשישים שהפקרתם במסדרון
הטיפול בקשישים נמצא בשפל בריאותי ומוסרי
המבקר: ליקויים רבים בטיפול בקשישים הסיעודיים
על מי מוטלת האחריות לדאוג לקשישים?
המדיניות בתחום השירותים לזקנים בישראל, נקבעת בעיקר על ידי שני משרדים ממשלתיים: משרד הרווחה והשירותים החברתיים ומשרד הבריאות. מדיניות זו מושתתת על מערכת שיקולים פוליטיים, כלכליים, אידיאולוגיים ואחרים שהופכים את הטיפול הממושך, המוסדי למי מהקשישים שזקוק לכך, למערכת מורכבת, רב מימדית ומפוצלת.
בעקבות הירידה בכוחה של מדינת הרווחה להבטיח את המשך מתן הטיפול הממושך, כנדרש, חלה נטייה שהולכת וגוברת, בבריטניה וצרפת לדוגמה וכך גם בישראל, להעביר את הטיפול הממושך בזקן הסיעודי, למשפחה ולקהילה. במילים אחרות, להסתמך על הרשתות הבלתי פורמליות הכרוכות בזקנים שאלה יספקו את הטיפול הנדרש.
אולם מגמות ההזדקנות בעולם והירידה בכמות המטפלים הבלתי פורמליים (הם עצמם מזדקנים), יביאו לגידול בצורך במסגרות מוסדיות ולכן המדינה חייבת להיות מעורבת יותר במציאת פתרונות הולמים וראויים לזקנים, כמו הגדלת מלאי ותקני המיטות במוסדות והכשרת המטפלים תוך העלאת שכרם. אם לא נטפל בכך בהקדם נגרום, במו ידינו, להישנות תופעת ההתעללות והאלימות של עובדים בלתי כשירים בעליל, שאליה נחשפנו בשבועות האחרונים.
בישראל קיימות 304 מסגרות לטיפול סיעודי וממושך בפיקוח משרד הבריאות ו-167 מסגרות בפיקוח משרד הרווחה, שב-92 מהם משולבים זקנים סיעודיים עם עצמאיים (היכן היו כל המפקחים הללו אל מול המחזות הנזעזעים של הכאת הזקנים אליה נחשפנו?).
אחת הדילמות המרכזיות בעולם הזיקנה, הקשורה למדיניות והמגמות המתוארות כאן היא נושא האחריות לזקן. האם למסור זאת למשפחה, כפי שהצגתי או למדינה, שלגביה הציפיות שהיא תחזיר לאזרח הוותיק את המגיע לו, האומנם כך מתרחש בשטח? ברגע שהמדינה איננה מחזירה לקשישים את הנדרש וכשהיא דוחקת אותם לשוליים, מתרחש הנורא מכל.
האשמים האמיתיים
לכן אני מאשים את החברה הישראלית בכך שהיא מזלזלת, מפקירה ודוחקת לשוליים או למסדרונות הצרים בבתי החולים את ה"אבות המייסדים" שלה. החברה הישראלית מורידה את זקניה אל "אחורי הבמה" בחברה הישראלית ובמישרין מובילה אותם להיחשפותם אל מול ההתנהגות החייתית אליה נחשפנו בבתי האבות הסיעודיים.
אני מאשים את מערכת הבריאות שאינה משקמת זקנים חולים, אלא מגדירה אותם כסיעודיים ובכך חוסכת כסף מקופות החולים, שהשיקום הוא באחריותן, ומפילה את הנטל על המשרד ה"חולה" בממשלה והוא משרד הבריאות הקורס.
אני מאשים את מערכת הרווחה והבריאות שאינן מסוגלות לבצע בקורת ופיקוח נאותים על בצי האבות הסיעודיים. אני מאשימם בחוסר יכולת או רצון לאמוד את סך ההוצאה לטיפול בזקן סיעודי - כי אם יעשו זאת במדויק, הרי גם שכר העובדים ורמתם תעלה ובוודאי שמפלס האלימות מול הזקנים יירד.
אני מאשים גם את המשפחות שאינן מבקרות ובודקות את יקיריהן -אני אב לילד אוטיסט ואני בודק, למרות שנים של טיפול ראוי, בכל הזדמנות ורגע נתון את מצבו. אל לנו להביא את הורינו להפוך לכותרת ראשית בעיתון.
אני מאשים את כולנו בנטישת הורינו - הם אינם שקי אגרוף - הבה נקים רשות אינטגרטיבית שתנהל ותבצע הנדרש אל מול זקנינו ואולי בכך נמנע את הבושה הבאה.
הדוגמא אותה עלינו לאמץ הינה מערכת השירותים לזקנים בשוודיה או בנורבגיה, שבהן רמת האלימות כלפי זקנים שואפת לאפס משום שכל מערכת השירותים לזיקנה מבוקרת ומפוקחת ונשלטת.
הורינו הם אנחנו בעוד כמה שנים - הבה נכבד את עצמנו.
הכותב הוא ראש לימודי הזיקנה במכללה האקדמית בית ברל ולשעבר מנכ"ל המשרד לענייני גמלאים בממשלה
לפנייה לכתב/ת 
