אתה חושב שאתה חי. אבל אתה מת
אתה לא אוהב אותה. אתה לא אוהב את עצמך. אתה לא אוהב את העבודה שלך. אתה לא אוהב את החיים שלך. אתה לא אוהב את מה שעשית מהם. אתה לא אוהב שאתה משקר. אתה לא אוהב שאתה סובל. אתה חי על אוטומט. מתי תתעורר?
אתה מתעורר באמצע הלילה. יוצא מהמיטה. פותח את המקרר. מוזג לך מיץ תפוזים. לוגם לאט את המשקה הצונן. ומביט החוצה מהחלון. חושך. הירח נע לאיטו. רוח קלה מנשבת. אתה מרגיש פתאום שאתה חי. אבל אתה יודע שאתה מת.
בבוקר אתה יוצא מהבית. נותן נשיקה לאשתך. מוצא את האוטו. מכניס את המפתח. מתניע ונוסע ישר לתוך הפקק. אתה פותח רדיו. מעביר תחנה. שורק לעצמך את השיר. וזז עם כולם. בלי עצבים. אתה מרגיש פתאום שאתה חי. אבל אתה יודע שאתה מת.
בשתיים בצהריים, כשאתה טובל את הלחם בתוך המרק, אתה נזכר בחופשה המתקרבת. תיכף יגיע האביב. ואחריו יכה הקיץ. וכבר קניתם כרטיסים. הכל מסודר. איזה כיף הולך להיות. אתה מרגיש פתאום שאתה חי. אבל אתה יודע שאתה מת.
היא מתקשרת אליך ומבקשת שתעבור בסופר. עוד מעט תשוב הביתה. הילדים ייצאו אליך מתוך החדרים. או יבהו בך מהספה כשתתקרב אליהם לפתע. תאכל. תתקלח. תבהה בטלוויזיה. היא תתקרב אליך. אולי גם יהיה סקס. ואז תרגיש פתאום שאתה חי. אבל תדע, יותר מאי פעם, שאתה מת.
אתה לא אוהב אותה. אתה לא אוהב את עצמך. אתה לא אוהב את העבודה שלך. אתה לא אוהב את החיים שלך. אתה לא אוהב את מה שעשית מהם. אתה לא אוהב שאתה משקר. אתה לא אוהב שאתה סובל. אתה לא אוהב שאתה עושה דברים שלא בא לך לעשות. אתה לא אוהב את הגוף שלה. אתה לא אוהב את הגוף שלך. אתה לא אוהב את החופשות איתה. אתה פשוט עושה אותן על אוטומט כי התרגלת.
כי אתה מת.
אתה חי חיים של מישהו אחר. אתה מרצה את כל העולם. אתה נחמד לכולם. אז כולם אוהבים אותך. ומרוצים ממך. חוץ ממך. אתה ממש לא מרוצה. אתה ממש סובל. אתה ממש שונא את החיים שלך. אתה ממש שונא את הפשרות. את הוויתורים. את השתיקות. אפילו את הווילונות שיש בחדר השינה אתה שונא. מאיפה היא הביאה אותם? למה הסכמתי לזה?
כי אתה מת.
ביום שפגשת אותה החלטת שהיא תהיה האחת. לא התאהבת זה. פשוט אהבת את הרעיון. היא נתנה לך ביטחון. נמאס לך לחפש. ההורים שלך היו מרוצים. אז הלכת עם זה. מה כבר יכול לקרות. אז זה בדיוק מה שקרה: הרסת את חייך. הרגת את עצמך. חיסלת את האושר. ירית בתקווה. ולא נותר מחייך כלום.
כי אתה מת.
כמו כולם. כל מי שקורה את המאמר הזה מת כבר מזמן. הוא לא חי את החיים שלו, הוא חי את הריצוי, את הוויתור, את הפשרה, את הייאוש, את חוסר האונים, את השקר, וואו כמה שקרים יש לכם, ואתם ממשיכים כאילו כלום, כאילו שאי אפשר אחרת, כאילו ששופט בית המשפט המחוזי גזר עליכם בזה הרגע מאסר עולם עם עבודת פרך, רק שבמקום כלא קיבלתם דירה עם משכנתא, ובמקום סוהר קיבלתם בת זוג או בן זוג שאין לכם חשק לראות יותר.
אבל אתם נשארים.
בשביל הילדים.
בגלל הכסף.
כי לא נעים לי.
כי אני פוחד.
כי אני לא יודע איך לחיות אחרת.
כי אני בכלל לא מבין החיים יכולים להעניק לי.
כי אני מת.
מזמן.
החיים הם אתם. ואם אתם לא חיים, אתם מתים. פשוט.
מחכים לנס?
לסוף טוב?
לאיזה פאנץ' ליין מפתיע?
מצטער, אין לי שום בשורה בשבילכם. אין לי שום תקווה להציע לכם. אין לי שום כלי אימוני שיציל אתכם. כי אתם לא רוצים להקשיב. כי אתם ממשיכים לשקר. ולרמות. ולהונות את עצמכם. אז אני מחכה בשקט. עוצם עיניים. וממתין. עד שיימאס לכם. עד שתצעקו. ותשברו. ותעזבו. ותנפצו את השקר הגדול. ותתחילו לחיות.
עוד מעט יהיה מאוחר מדי.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
