הנשים שחוו דיכאון אחרי לידה ומקימות מרכז לעזור לנשים להתמודד
ימית שקעה במחשבות אובדניות, ציפי חיפשה כדורי הרגעה, ועינת התעלמה מהתינוקת שלה עד שכמעט מתה. אחת מכל שמונה נשים בישראל סובלת מדיכאון אחרי לידה, אבל רובן אינן מאובחנות ונאלצות להתמודד לבד עם הקשיים. עבור ימית, עינת וציפי החוויה המטלטלת הייתה גם פתח להקמת עמותה מיוחדת, "אמא יקרה", שמטרתה לעזור לנשים שנמצאות בתקופה הקשה הזו. עכשיו הן יוצאות לגיוס המונים ברשת: "דיכאון אחרי לידה הוא עדיין טאבו בישראל"
"יותר מעשור ניסינו אני ובעלי להיכנס להיריון וכשזה קרה הייתי מאושרת", אורבין מספרת. "אבל אז חזרתי אחרי הלידה הביתה ממש מנותקת. היו לי תסמינים של שפעת, אמרתי לעצמי שזה יעבור. התחלתי להזניח את עצמי והיו לי חרדות שלא ייחסתי להן חשיבות".
זה החמיר עם הזמן?
"כן, אחרי הלידה השנייה הייתה הידרדרות. הפסקתי לאכול, ירדתי דרסטית במשקל. הדחקתי את הדיכאון עד למצב שבו לא הצלחתי להירדם, ואז התחילו בעיות הזיכרון. לא זכרתי כמעט כלום. תיפקדתי על טייס אוטומטי, בלי החיבור הרגשי שמייחלים לו כשנולד לך ילד. רציתי לצאת החוצה ולהיראות מושלמת, להראות שאני מתקתקת את האימהות, אבל במקום זאת המשכתי ללכת עם בגדי ההיריון גם שנתיים אחרי הלידה. זה לא פשוט להמתין לילד כל כך הרבה שנים ופתאום להיות עצובה כשהוא מגיע לעולם. התחלתי לחשוב: אם אלה החיים, אז למה אני צריכה לחיות אותם? בניתי תוכנית התאבדות שעם הזמן הפכה ליותר ויותר אפשרית".
קראו עוד:
"התביישתי לומר שבני גורם לי סבל"
דיכאון אחרי לידה: הדכדוך שלא עובר
מתי הגיע השינוי?
"יום אחד שמתי את הילדים במעון והבנתי שאני חייבת זמן להתאושש ממה שעברתי. החלטתי לשתף את הסיפור שלי בפייסבוק, וקיבלתי כמות עצומה של תגובות ותמיכה. היציאה שלי מהדיכאון הייתה באמצעות יצירת משמעות לחיים, לא נטלתי תרופות פסיכיאטריות. הופתעתי מעצמי, מהאומץ, בלי לפחד ממה שיגידו עליי. רציתי לשתף נשים, שידעו שהן לא לבד. אז הזמנתי אותן אליי הביתה, ועם הזמן החלטתי שאני רוצה למסד את זה".
מתגייסות לעזור לאחרות
אורבין שאבה הרבה כוחות מסיפורה הכואב, וברגע של התעלות הצליחה למנף אותו כדי לעזור לנשים נוספות שנמצאות במצב שבו הייתה. לפני שנתיים היא ייסדה יחד עם נשים נוספות את "אמא יקרה", עמותה ראשונה בישראל לנשים החוות דיכאון אחרי לידה. העמותה, שהוקמה מתוך חוויה אישית של אימהות, מעניקה מעטפת תמיכה בעלת אופי חברתי לאישה ולבני משפחתה, החל מתקופת ההיריון ועד שנתיים לאחר הלידה.
"יש פסיכיאטרים ופסיכולוגים, אבל אין מסגרת עוטפת שאישה יכולה ללכת אליה בבוקר", מסבירה אורבין. "דיכאון אחרי לידה הוא טאבו בחברה, כי יש ציפייה אוטומטית מהאמא להיות שמחה ומאושרת, ושם מתחילה הביקורת העצמית — אני אמורה להיות שמחה אבל אני לא, אז אני לא בסדר, אני לא כמו כולם. אם משהו קורה לאמא ותקופת ההסתגלות שלה ארוכה יותר, אין לזה מקום בחברה. אי־אפשר להכריח אדם לטפל בעצמו, הלוואי שזה היה אפשרי. מה שכן אפשר לעשות זה לאשר את הקושי שלו, להסביר לו שזה יכול לקרות".
26 אלף נשים לוקות מדי שנה בישראל בדיכאון במהלך ההיריון או אחרי הלידה. רובן אינן מטופלות. רופאים מתריעים מפני העדר מענה, אין תשתיות רשמיות או נהלים מסודרים לטיפול, ובמשך שנים החברה ניסתה להשתיק את התופעה במקום לטפל בה. על פי נתוני משרד הבריאות 10־15 אחוזים מהיולדות סובלות מהתופעה, אך למרות השכיחות הגבוהה מרבית הנשים אינן מאותרות, מאובחנות או מטופלות. עמותת "אמא יקרה" באה לתקן את הסטיגמה, ויוצאת בימים אלה בגיוס המונים להקמת מרכז יום ייחודי שיפעל חמישה ימים בשבוע בשעות הבוקר והצהריים.
גם עינת זרגרי, בת 38 מחולון, התגייסה לפרויקט בעקבות חוויותיה הכואבות. "אם מישהי הייתה אומרת לי שבעוד שש שנים אדבר על מה שעברתי, לא הייתי מאמינה", זרגרי מספרת. "אני מטפלת במגע, ולכן לא האמנתי שזה יכול לקרות דווקא לי. ההיריון עם הבת הבכורה שלי, הילה, היה כמו באגדות. היריון קל, הלידה הייתה מדהימה, והתחברתי אליה מהרגע הראשון, הכל מתועד כולל ספר היריון".
אז מתי הרגשת שינוי?
"אחרי חמישה חודשים החלטתי שאני רוצה להביא עוד ילד לעולם, נכנסתי להיריון, והכל היה שונה. היה סיבוך בלידה ונאלצתי לעבור ניתוח חירום. פחדתי, כעסתי על העולם וכעסתי גם על מאיה, הבת השנייה שלי. אחרי השחרור מבית החולים רצתי לחפש את הילה. שיקרתי שאין לי חלב ולא הנקתי את מאיה. לא הרגשתי אליה כלום. ותוך כדי שיכנעתי את עצמי שזה טבעי. לא נשארתי איתה לבד. אני זוכרת שיצאנו לסיבוב בחוץ, שמתי אותה בעגלה, היא בכתה בכי קורע לב, אבל הלב שלי לא נקרע. לא נידנדתי, לא הרגעתי. הייתי אדישה. הייתי בוכה תוך כדי, וככה היינו הולכות שעות ברחוב".
במשך שלושה חודשים התנתקה זרגרי מהעולם, עד שברגע אחד קיצוני הכל השתנה. "היה בוקר אחד שהילה נשארה בבית כי היא לא הרגישה טוב", היא נזכרת, "הייתי איתה בסלון ושמתי את מאיה בלול בחדר. באיזשהו שלב היא נעשתה רעבה, אז שמתי לה כרית מתחת לראש ועוד אחת מתחת לצוואר והבאתי לה בקבוק. בראש שלי נראה לי הגיוני שהיא תאכל לבד. אחרי כמה דקות הילה ביקשה שאביא משהו מהחדר, וכשנכנסתי קלטתי שהילדה לא בצבע הרגיל. העליתי את מד"א על הקו והתחלתי לבצע בה החייאה. חיכיתי שהיא תבכה כמו שמחכים לבכי של תינוק אחרי לידה. היא בכתה, ואני הורדתי את החולצה, הצמדתי אותה אליי והתחלתי לבכות. כשבעלי חזר הביתה הוא ראה אותנו שוכבות מחובקות, ואמרתי לו מילה אחת: חזרתי".
עינת פנתה לעזרה, קיבלה טיפול, ואחריו כתבה את הספר "להיות מאושרת" שעוסק בקבלת החלטות מקדמות לחיים מאושרים. "המילה דיכאון קשה לעיכול", היא מספרת. "אני חושבת עכשיו על אישה שקוראת את השורה הזו, שיכולה לשנות לה את החיים. אני משתפת כל מטופלת הריונית שמגיעה אליי בסיפור שלי כי אני רוצה שנשים ידעו שהן לא לבד".
אחת מכל שמונה בדיכאון
הנתונים מחרידים: אחת מכל שמונה נשים סובלת מדיכאון אחרי לידה. במקרים מסוימים האחיות בטיפת חלב מבחינות ביולדת שנמצאת בסיכון לדיכאון וממליצות לה על טיפול פסיכיאטרי. אבל מערכת הבריאות הציבורית עמוסה והתור הפנוי לפסיכיאטר הוא לרוב אחרי זמן המתנה של כמה חודשים. חלק מהתרופות הפסיכיאטריות אסורות לנשים בהיריון, חלקן האחר אסורות לנשים מניקות. במצב הזה מרבית הנשים מעדיפות להיאבק לבד, בלי עזרה רפואית, חלקן שוקעות בלי שאף אחד שם אליהן לב.
"דיכאון אחרי לידה נובע בין השאר מהשינוי ההורמונלי שהאישה חווה", מסבירה ד"ר ציפי פרנקל, פסיכיאטרית שהקימה לפני מספר שנים מרפאה לבריאות נפש האישה בבאר־שבע. "לאחר ההיריון והלידה גם ללא דיכאון עשויות להיות תנודות משמעותיות של רגישות ועצבנות, עצב ושמחה. דיכאון במהלך ההיריון או לאחר הלידה יכול לקרות לכל אישה בלי קשר לגיל, מוצא או מצב כלכלי, ולא רק בהיריון הראשון אלא גם בבאים אחריו. יש שירותים של מכונים שונים, מרפאות ייעודיות לליווי נשים בהיריון או לאחר לידה, אבל יש צורך בסביבה ייחודית. אפשר להכניס אישה בהיריון לאשפוז במחלקה פסיכיאטרית, אך נעדיף להימנע מכך הואיל ואין מסגרת שמתאימה לאישה עם תינוק".
ציפי כהן, בת 42, תמיד הגדירה את עצמה כאישה "שמנהלת את החיים ולא נותנת להם לנהל אותה". אבל גם היא לא הצליחה להיות בשליטה אחרי שלוש לידות שטילטלו את חייה. "ההיריון הראשון שלי היה מאוד קשה", היא מספרת. "רציתי שזו תהיה תקופה מאושרת, אבל יומיים אחרי שהתינוק שלי נולד נבהלתי. העובדה שהאדם הקטן הזה הוא שלי לעולמים הכניסה אותי לרצף של מחשבות לא רצוניות ושאלות לא הגיוניות. מה קורה אם אני לא רוצה אותו? אפשר להחזיר אותו? התייעצתי עם רופאים שונים לגבי כדורי הרגעה. אחד הרופאים אמר לי לא להניק בגלל הכדור ושם התחיל להתגלגל כדור השלג הזה. נהייתי רובוט ונקלעתי לתקופה איומה ולא ידעתי איך לקרוא לזה. היום ברור לי שזה היה דיכאון אחרי לידה".
מה עשית?
"התחלתי לחקור ולקרוא על מה שאני מרגישה. אני אדם תחת שליטה, אני יודעת מה אני רוצה. ואז הסתבר לי שזה קורה דווקא לנשים שחושבות שהחיים שלהן בשליטה מלאה, למרות שזה יכול לקרות לכל אחת. הרגשתי בודדה, חיפשתי בנרות מרכז תמיכה אבל לא היה אחד כזה. אבל אז מצאתי את 'אמא יקרה', הצעתי את עזרתי ואני מאמינה שברגע שנגייס מספיק כסף יוכל להיפתח מרכז שיעזור לכל הנשים שלא יודעות איך להתנהל עם המצב הזה".
מה המסר שלך לנשים שחוות את מה שאת עברת?
"קודם כל שיש אור בקצה המנהרה, למרות שקשה לראות אותו. את יכולה לחכות שזה יעבור אבל לפעמים זה מחמיר ויכול להגיע למצב בלתי הפיך של דיכאון פסיכוטי. צריך להכות בברזל בעודו חם. בחזון שלנו, בכל אזור בארץ יוקמו כמה וכמה מרכזי סיוע לנשים אחרי לידה, לאמהות ולמשפחות שיוכלו להבין שהן לא לבד".
לתרומות לעמותה:
לפנייה לכתב/ת 
