"אנחנו עושים נס": הרופאים הישראלים שמתקנים לבבות בטנזניה

אנחנו יוצאים עם המיניבוס שצמוד למשלחת הרופאים מישראל לביתה של אליסה בת השנתיים כדי ללוות אותה לבית החולים לפני הניתוח שתעבור לתיקון הפגם בליבה שאיתו נולדה. 20 קילומטר מבית החולים, מראה המפה, ואנחנו מחשבים בראייה מערבית - 20 קילומטר, זה חצי שעה נסיעה. אלא שלכבישים של טנזניה חוקים משלהם. הדרך הראשית עמוסה לעייפה באלפי כלי רכב והנסיעה לאורכם מזכירה את איילון בשעות הכי פקוקות. וזה רק בכביש הראשי. כשאנחנו מגיעים לקרבת הכפר ופונים לשביל העפר המסולע, הנסיעה כבר הופכת לאתגר של ממש.

אחרי שעתיים אנחנו מגיעים. בית אבן קטנטן, חשמל יש בשעות ערב, ורק לכמה שעות. השירותים בחוץ. תנאים לא רעים ביחס לפחונים ובתי הבוץ שמציצים מכל פינה. לונה, אמה של אליסה אורזת כמה בגדים בשקית פלסטיק גדולה ואנחנו יוצאים לכיוון בית החולים. בדרך מספרת לנו לונה מה עובר על נשים שגרות בכפרים כמו הכפר שלה בזמן שהן צריכות ללדת - "כשמרגישים צירים, מתחילים ללכת לכיוון הכביש הראשי, שם נמצאת מרפאה קטנה עם כמה אחיות ופעם בשבוע מגיע רופא. יש נשים שלא מספיקות להגיע למרפאה, ונאלצות ללדת לצד הדרך".

1 מתוך 5 ילדים בטנזניה ימות לפני גיל 5

זה אולי מסביר את נתוני התמותה הקשים של תינוקות בטנזניה שעומדים על כ-40 תינוקות מתוך אלף. בישראל, לדוגמה מתים בממוצע שלושה תינוקות מכל אלף שנולדים. אבל הנתונים הופכים להיות קשים יותר כשבוחנים את שיעורי התמותה של ילדים עד גיל 5, אז מטפס המספר ומגיע ליותר מ-18 אחוזים מהילדים, נתון קשה שאינו כולל תמותה בנסיבות קשות אחרות, כמו תאונות. במילים אחרות - אחד מתוך חמישה ילדים בטנזניה לא יזכה לחיות מעל גיל חמש.

1 מכל חמישה ילדים לא יזכה לחצות את גיל 5(צילום: גיל נאור)

בדרך לבית החולים אנחנו אוספים גם את חביבו, ילד חמוד בן 5, שמגיע רק עם אביו. האם בהריון ומעדיפה שלא לעבור את הדרך המטלטלת לבית החולים. רק לפני 4 חודשים מת בנם הקטן שהיה רק בן שנתיים מאותו סיבוך בלב שיש לחביבו הקטן. "אני מקווה שהרופאים יתקנו לחביבו את הפגם בלב", אומרת לנו האם, "הוא ילד שובב שאוהב לשחק, אבל בגלל המחלה שלו הוא מתעייף מאוד מהר".

עמותת "הצל ליבו של ילד" הוקמה ב-1995 על-ידי הרופא המנתח ד"ר עמי כהן, כתוצאה מהחוויה שחווה כאשר שירת עם כוחות צבא ארצות הברית בדרום קוריאה בשנת 1988, אז הצטרף לתוכנית שסייעה לילדים מקומיים עם מחלות לב ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. התנסות זו חשפה בפניו רשת של רופאים שעושים עבודה דומה במדינות מתפתחות, ועוררה בו השראה להתחיל תוכנית דומה לאחר שעבר להתגורר בישראל בשנת 1992.

צוות הרופאים הישראלי מגיע מבית החולים וולפסון ועושה עבודתו בהתנדבות(צילום: דורון קופרשטין)

מאז היווסדה הצילה העמותה למעלה מ-5,000 ילדים מ-50 מדינות מתפתחות, בעיקר באפריקה. העמותה גם מסייעת לילדים מעזה ומהרשות הפלסטינית. פעילות העמותה

מרוכזת בבית החולים וולפסון בחולון והיא נעזרת בצוות הרפואי של בית החולים. הצוות מונה כ-120 איש ומורכב ממנתחי לב, פיזיותרפיסטים, אחיות ורופאים מתחומים שונים - כולם עושים עבודתם בהתנדבות. לאחרונה אף זכתה העמותה בפרס האוכלוסין היוקרתי של האו"ם על פעילותה ההומניטרית בעולם.

חוץ מהניתוחים המבוצעים ברחבי העולם במסגרת המשלחות שיוצאות מישראל מספר פעמים בשנה, מקיימת העמותה בשיתוף עם בית החולים וולפסון תוכנית התמחות מיוחדת לרופאים מאותן מדינות מתפתחות. הם מטיסים את הרופא לישראל ומעבירים אותו תוכנית התמחות מיוחדת שתסייע לו ליישם את מה שלמד במדינה ממנה הגיע. בנוסף, כשרופאים העמותה נתקלים במקרים רפואיים מסובכים במסגרת משלחות הסיוע, הם שולחים את הילד ביחד עם הוריו לישראל לטיפול. המטופלים מרחבי העולם ביחד עם הרופאים שנשלחו להתמחות כאן, משוכנים במרכז מיוחד שנבנה לצד בית החולים וולפסון.

ללא ההליך הרפואי, הילדים לא ישרדו מעל לגיל 20(צילום: גיל נאור)

"הצל ליבו של ילד" היא עמותה פרטית ואינה נעזרת בכספים ממשלתיים. המימון השוטף של העמותה נעשה באמצעות תרומות המגיעות בעיקר מיהודים אמידים בארצות-הברית, קנדה, אוסטרליה ואירופה. בין התורמים המרכזיים לפעילות העמותה אפשר למצוא את אנשי העסקים מוריס קאהן וסילבן אדמס, את קרן עזריאלי ואת קרן אריסון. לשם הכנת כתבה זו הטיסה העמותה את כותב שורות אלו.

"הולך לישון עם המראות של הילדים שלא קיבלנו לניתוח"

בחזרה לבית החולים. ביום הראשון להגעתנו מתקיימים המיונים. אל החדר הקטנטן עם מכשיר האקו לב נכנסים הילדים בליווי מבוגר. הטנזנים מנומסים. במסדרון בחוץ, שהומה אנשים שממתינים לתורם, שורר שקט מוחלט, ורק מדי פעם נשמע קולם של הילדים. הם ממתינים בסבלנות שעות ארוכות עד שמגיע תורם להכנס לחדר.

עכשיו יוכל לשחק כמו כל הילדים. חביבו(צילום: גיל נאור)

בתוך החדר בוחן ד"ר שגיא אסא, קרדיולוג ילדים בכיר בוולפסון, את הפגם שממנו סובל כל ילד ומכריע - המקרים ה"קלים", שניתן לנתחם במקום ולראות שיפור מיידי, מופנים מיד לאשפוז ונכנסים ללו"ז הניתוחים הצפוף. מקרים קשים יותר ינותחו בישראל על חשבון העמותה, וזה כמובן כולל לא רק את הניתוח אלא גם את הטיסות והשהייה בארץ.

"באיזשהו מקום", אומר אסא בזמן שהוא בוחן עוד ילד שהגיע לחדר הבדיקות, "אני מרגיש כמו מישהו שחורץ גורלות, וזו עמדה לגמרי לא פשוטה. אם אני מחליט על ניתוח, אני מציל את החיים של הילד הזה תוך יומיים הוא ילד חדש שעומד על הרגליים ויכול לעשות את כל מה שילד בגילו עושה. אבל אם המקרה לא מתאים בגלל שהוא מסובך מדי או בגלל שעברנו את המכסה, רוב הסיכויים שילד כזה לא ישרוד עד גיל 20. אף אחד לא רוצה להיות בעמדה הזו. הרבה פעמים אני הולך לישון עם המראות של הילדים שדווקא לא קיבלנו לניתוח".

כמה דקות אחרי הצנתור. ביום שאחרי כבר יהיה ילד אחר(צילום: גיל נאור)

בתום יום המיונים מופנים הילדים לאשפוז במחלקה. ביום שלמחרת יתחיל הצוות הישראלי, עם תגבורת של ארבעה אנשי צוות שהגיעו מגרמניה, לצנתר את הילדים. בזה אחר זה הם עוברים את הדרך לתהליך הרפואי שיתן להם חיים חדשים. האם או האב שהגיעו איתם מלווים אותם לחדר הצנתורים, וכשזה מתפנה מההליך הקודם, מוכנס הילד ותהליך ההרדמה מתחיל. את הציוד הרב והיקר להליכים הרפואיים הללו הביאו הצוותים מישראל ומגרמניה.

כל הצנתורים מתבצעים ביחד עם הצוות המקומי, שבאותה הזדמנות לומד ומתנסה בטכניקות המתקדמות ביותר בעולם הצנתורים. "המטרה שלנו היא לא לבוא, לעשות את העבודה וללכת, אלא להכשיר את הרופאים כאן לצנתר טוב יותר כדי שיוכלו בעצמם לנתח את אלפי הילדים שזקוקים לטיפול", אומר אסא.

הילדים שלא ינותחו יסיימו את חייהם בין גיל 10 ל-20

מטרת רוב הצנתורים שמבצעים הרופאים בילדים היא לסתום חורים במחיצות הלב, פגם שאיתו הם נולדו. כדי שהלב של אותם ילדים יספק דם לכל חלקי הגוף, הוא צריך לעבוד פי 2 מלב רגיל. דבר זה גורם לאי ספיקת לב במקרים קשים ולחוסר מתמשך באנרגיה, מכיוון שהלב נאלץ לעבוד שעות נוספות. פגם זה גם משפיע על הגדילה התקינה של הילד ואצל רובם נרשם עיכוב משמעותי בגדילה ומשקל נמוך לגילם. במקרים בהם אין התערבות ניתוחית, גדל הפגם ויוצר לחץ כבד בריאות. אז כבר לא ניתן לתקן את הפגם בצנתור או בניתוח. ילדים שלא יטופלו כשהפגם בלב עדיין בר התערבות רפואית, יסיימו את חייהם מתישהו בין גיל 10 ל-20.

הרגעים ששווים הכל(צילום: גיל נאור)

אט-אט נכנסים הוריהם של הילדים, שזה עתה סיימו את הניתוח, אל החדר הסטרילי. אלו הרגעים בהם הרגש גובר על קור הרוח התרבותי של האנשים האלו. כשאביו של חביבו נכנס לחדר ורואה את בנו, שעדיין נמצא תחת טשטוש מהצנתור, אפשר לזהות דמעה בזווית העין. "אלא הרגעים ששווים את הכל", לוחשת לי אלנה האחות שמלווה את חביבו, "אני רואה את זה ומבינה איזה נס אנחנו עושים כאן".