האנשים שהריצה שינתה להם את החיים

בשיתוף adidas

עד שעלה בגיל 31 על ההליכון בחדר הכושר השכונתי, שלומי לאון מעולם לא חשב לרוץ. הוא אמנם שיחק כדורגל בילדותו וחלם להיות כדורגלן מקצועי, אבל החלום הזה נגנז מזמן.

"בהתחלה הייתי רץ בחדר הכושר בשביל לאכול מה שבא לי, ככה קראתי לזה", הוא נזכר, "ופתאום המדריכים גילו שאני רץ מהר והציעו לי להירשם למרוץ חולון, שהתקיים באותם ימים. ידעתי איך לרוץ רק בכדורגל, אז אחרי שני הקילומטרים הראשונים שבהם הובלתי הרגשתי את הלב שלי יוצא מהמקום. פתאום הבנתי שמאחורי ריצה עומדת תורה שלמה - איך לחלק את הכוח נכון, איך להתאמן ובאיזה סגנון לרוץ".

12 שנים חלפו מאז. שלומי לאון כבר אוחז בכמה וכמה תארי אלוף ישראל, השתתף באליפויות עולם בצרפת ומיורקה, מוביל קבוצת ריצה מצליחה משלו ומכהן כמאמן הראשי של קהילת הריצה של אדידס - adidas Runners. בענף הריצה המקומי הוא דמות מוכרת.

"תמיד רציתי לתת השראה לאנשים, ובכדורגל זה לא צלח", הוא מסביר. "הריצה שינתה את החיים שלי מקצה לקצה, והיום, כשיש פייסבוק, אתה פתאום מגלה כמה השראה אתה יכול להוות לאנשים. פעם הלכתי לראיון עבודה וכששמעו שאני רץ אמרו, 'וואו, זה בנאדם רציני. אם הוא קם בבוקר לרוץ בטוח יש לו אחריות ומוסר עבודה גבוה'. והאמת היא שהריצה פיקסה אותי. במהלך ריצה אני מקבל את ההחלטות הכי חשובות. זה נוגע בכל תחום בחיים. כיום, בכל דבר אני מסתכל למרחקים ארוכים. הכל בא מהריצה".

שלומי לאון. בריצה מקבל את ההחלטות הכי חשובות

התחילה לרוץ אחרי תאונת אופנוע

בשונה משלומי, החיבור של דנית קליש לעולם הריצה הגיע דווקא עקב תאונת אופנוע שעברה לפני ארבע שנים, כשהייתה בת 28. "הייתי צריכה להתחיל לבצע הליכות וריצות כחלק מהשיקום, וממש לא אהבתי לרוץ. גם בתיכון לא התחברתי לריצה", היא מספרת. "ואז התוודעתי לתופעה נחמדה: ליד הבית שלי בתל־אביב היו אנשים שרצים בקבוצות. מאחר שראיתי שלרוץ לבד לא ממש הולך לי הצטרפתי אליהם והתחלתי לרוץ".

בהתחלה היא השתרכה מאחור. אבל אחרי חצי שנה היא כבר סיימה מרוץ של עשרה קילומטרים. "נדהמתי שהצלחתי לסיים", היא מודה, "לא חשבתי שאצליח לעבור אפילו שלושה קילומטרים. תמיד הסתכלתי על אנשים שרצים ואמרתי, 'וואו, הם קמים כל בוקר ומתמידים'. לא ראיתי את עצמי שם. הייתי חיית לילה, פתאום הפכתי להיות אותם האנשים".

דנית קליש. "המקום הזה שנותנים לי לבטא את עצמי"(צילום: רונית כהן)

עם הזמן היא צברה יותר ויותר ניסיון, או "זמן זיעה", כפי שהיא נוהגת לכנות את זה, וגם האתגרים הלכו וגדלו. אך לא רק מטרות חדשות היו מנת חלקה, אלא גם חברויות חדשות שנרקמו במהלך האימונים. "אני תחרותית באופי שלי, אז היה לי חשוב להיצמד לבנות החזקות והמהירות, אלה שרצות חמש דקות לקילומטר", היא מסבירה.

"עם הזמן הפכנו להיות חברות מחוץ לקבוצה. היה לנו הרבה במשותף - כל אחת והשריטות שלה לגבי תזונה, איך נכון לרוץ ומי הולכת לאימון. לא משנה כמה אתה רץ, אלא עם מי אתה רץ. זו האידיליה עבורי. זה תלוי באנשים ובחיבור ביניכם. אתם מושכים אחד את השני, מתאגדים כשרע וכשטוב, מוצאים מכנה משותף".

דנית כבר סיימה בהצלחה שני מרתונים, בברצלונה ובתל־אביב. היא מהווה חלק מצוות המאמנים בקהילת הריצה שבה היא חברה, ומשמשת גם כפייסרית - מכתיבת קצב. "עכשיו אני לא יכולה לוותר לעצמי כי יש אנשים שתלויים בי", היא אומרת. "המקום הזה שנותנים לי לבטא את עצמי כמובילת קבוצה, עוזר לי להשתפר בצורה מדהימה".

היית אומרת שהריצה שינתה אותך?

"כן. אם בעבר העבודה לקחה את מרבית הפוקוס, היום אני עושה באלאנס. העבודה היא מעולה, אבל היא אמצעי. חשוב לי גם לתת זמן לעצמי, וזמן לעצמי זה לרוב ריצה".

חיים גיטליץ. החלטה לקום מהכיסא ולרוץ

החלטה לשדרג את החיים

במקרה של עומרי חיים גיטליץ מתל־אביב, הריצה לא הגיעה במקרה. הבחירה שלו הייתה מודעת לגמרי. הוא פשוט הבין שאורח החיים היושבני שאותו הוא מנהל מוביל אותו למקום לא טוב. "לפני כמעט שנה, בגיל 30, קיבלתי החלטה לשדרג את אורח החיים שלי, את הרגלי התזונה, המחיה וההתנהלות", הוא מספר. "הרגשתי עייפות, שהגוף לא מספיק בתזוזה ולא מספיק בעבודה. התחושה הייתה שאני נשאר מקובע, שאני מתנוון ולא עושה מספיק למען עצמי ולמען הגוף שלי, אז החלטתי להצטרף לקבוצת ריצה".

אל האימון הראשון הוא הגיע מעט סקפטי לגבי היכולות של עצמו. "לא באמת ציפיתי להצלחה של 100 אחוז, אבל דווקא הפתעתי את עצמי", הוא משחזר. "האימון היה באמת מאוד מאתגר. הדופק עלה והרגשתי את כל הגוף בפעולה, זה היה מספק".

הוא מתאמן פעמיים בשבוע כבר שנה - לבדו ובקבוצת הריצה שבה הוא חבר. בחודש שעבר הוא אף רשם הישג משמעותי ראשון כשסיים את מקצה העשרה קילומטרים במרתון תל־אביב. "סיימתי ב־48 דקות, שזו תוצאה מעולה", הוא אומר בגאווה. "זה באמת הרבה בראש. כמובן שזו עבודה עם הגוף וטכניקה נכונה וצעדים ונשימות, ולהבין את כל הקונספט הזה שנקרא ריצה, אבל אני באמת חושב שזה מתיישב יותר על הפן המנטלי, על להסתכל כל הזמן קדימה. וזה באמת מוכיח את עצמו הלכה למעשה".

ומה הלאה?

"מפה זה פשוט להשתפר ולרוץ כמה שיותר, כי זה באמת עושה הרבה מעבר. ברור שזה תורם לגוף וכיף להתלבש לריצה ולהזיע ולהיראות טוב, אבל יש פה משהו נחמד ברמה החברתית: זה כיף להשתייך לספורטאים, לקבוצת ריצה, למשהו שמערב אדרנלין וגם קצת תחרותיות. גם בפן האישי, אם אני מרגיש שיש לי יותר מדי לחצים על הלב או עם עצמי, אני מעדיף לנעול נעליים ולצאת לרוץ. זה משחרר אותי".

בשיתוף adidas