אלבום זיכרונות: מה אנחנו זוכרים מיקירינו לאחר לכתם?

נעה בחרה באלבום הזיכרונות שלה לשמור את זיכרו של בנה באמצעות מחשבות נעימות שעלו בה בעת שבישלה למשפחה מאכלים שאהב, בעת לכתה בין מדפי הסופר מביטה על המוצרים שנהגה לקנות, אלו שרק הוא אהב או כשסיירה בקניון ונעצרה ליד חנויות המותגים שאהב לרכוש בהן את בגדיו.

להתמודד עם אובדן

החמצה: כשמה שהיה לעולם לא יחזור להיות

ספר זיכרון לחיים שנגמרו

לאחרונה, כשנתיים לאחר האובדן של גלי, פתאום החלה לזכור יותר את האירועים מהשנים המוקדמות כשהיה ילד. חגיגות פורים בגן עם התחפושת שתפרה לו, הכניסה לכיתה א', ההליכה במעבר החציה, אוחזת בידו הקטנה, מלמדת אותו כיצד לחצות כביש.

אירית, שמעה את נועה ותהתה בקול רם, אפשר לאסוף ולצבור זיכרונות מילד בוגר, מנער, בחור וכן הלאה, אבל מה כבר הספיקה בחייה פעוטה בת שנה וחצי, שאפשר לאגוד באלבום הזיכרונות?

משפחת גל: מימין רעות האם, אלוני ז"ל ושני האב(צילום: באדיבות המשפחה)

אפשר, השיבה לה רעות חברתה לקבוצת התמיכה, וסיפרה כי הכינה ספר זיכרון בו ציינה את הדברים שעשה בנה אלוני שנפטר בעקבות מחלה פתאומית: את ההתהפכות הראשונה מבטן לגב, את השן הראשונה, החיוך הראשון, הצעד הראשון, טעימת השוקולד הראשונה, ליטוף האפרוח ועוד ועוד. גם את תרומת האיברים מאלוני היא תכלול בזיכרונותיה, זה חשוב מאוד. לתת לזולת לעזור, אלו ערכים שהיה ברור לה שאלוני יגדל לפיהם, אך לא זכה.

הספר הזה, שכרוך בכריכה קשה, יישמר לשנים ארוכות מאוד. הוא יהיה ספר הילדים השימושי ביותר, לילדים האחרים שייוולדו למשפחה, וישמשו גם את האחיינים. כולם ירצו לקרוא בספר של אלוני, כולם יזכרו אותו.

ספר דומה כמו אלבום, הכין גם עודד לזכר אמו שהיתה מורה. נעזר באחותו וביחד אספו את ההספדים שקראו ליד הקבר וצרפו אליהם דברים שכתבה בזמנו לקראת החגים, או מכתבים ששלחה מנסיעותיה לחו"ל, אז בימים שעוד לא היה טלפון נייד, והוסיפו קטע זיכרון קצר שסיפר כל נכד על הקשר המיוחד שהיה לו עם סבתא.

עדנה, ציינה כי היא לא צריכה לכתוב, הכל בראש שלה, זוכרת כל הזמן. ויש דברים שקשים לה, כמו לבשל את התבשיל שנהגה לעשות במיוחד לרמי שלה, שנהרג בתאונת עבודה. אפילו לא מצליחה לספר לקבוצה על התבשיל המיוחד. דומעת ונחנקת.

לשמר את הדברים הטובים

עיניה של סבתא דורה נמלאו דמעות, רק לפני חודש כמה משבעה על בנה שמת עקב מחלה, וכעת מתברר שנכדתה בת השבועיים חלתה בסרטן. המתח והמצוקה הרגשית שחוותה, מצאו רוגע רק בעת שאחזה בתינוקת בשתי ידיה, בבית החולים. כעבור שבועות אחדים גם הנכדה נפטרה.

ביקשתי מדורה להעלות נקודות אור בחייה של הילדה ובאינטראקציה שלה עם נכדתה: "היא התינוקת שהייתה הכי הרבה בעולם על הידיים". הריח שלה, ריח הגוף הטבעי הקסום של התינוקות, הנשימות שלה, ההתרפקות שלה. אלו נתנו לה הרגשה טובה. ואת אלו הצענו לדורה לשמר באלבום הזיכרונות. את הרגעים הנעימים.

שלמה, סיפר כי על מסך המחשב המוצב על שולחן בסלון הבית, רצות תמונותיה של שלי, מכל הגילים ומכל חוויה אפשרית. כל תמונה מעלה זיכרון אחר מימים אחרים. ואלו מעוררים בו ובאשתו רגשות נעימים לצד געגועים.

"פעם בשנה, הדגיש, אנחנו מתאספים בני המשפחה והחברים, וכל אחד מספר על שלי וזהו אלבום הזיכרונות שלנו הכי אותנטי שלנו. מחכה כל שנה ליום הזה ומתעד".

ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות, מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי"