אחרי שהסרטן נעלם: לא חוזרת לחיים שלי - יוצאת לחירות

חזרתי לחיים. "בהדרגה". אני מוסיפה ומשתדלת לסייג. יש לי לו"ז לקום אליו כל בוקר, הריסים שפינזטתי עליהם חזרו לעטר את העפעפיים וצמח לי שיער קצוץ בצבע בלתי מזוהה שמעלים כל זכר לסרטן. אפילו הסטרואידים מצאו את דרכם החוצה והגוף מתחיל לקבל צורה כזו של בני אדם.

ואני מתהלכת ביניכם בריאה וחביבה. פה, פגישת עבודה, שם פיזיותרפיה. עוד קצת השלמות פערים עם מי שלא התראיתי איתו כבר שנה. מסמנת וי על החיים. סופרת הספקים והישגים, ונדמה שכל מה שחלמתי עליו קורה. השקט של הבוקר, השיחות האגביות על ענייני הסתם והכלום, מסיבה תל אביבית מזדמנת, גיחה לערב תרבותי והספר שלפני השינה.

עד שהוא מופיע. הצל שלי. בלי התראה מוקדמת. מאפיל על החיים החדשים והבריאים שלי. מזכיר לי את הימים ההם והזמן ההוא. מעכיר את השמחה. מזכיר את הכאב. והצל הזה רודף אותי בכל מקום. לעת ערב, בנסיעה שגרתית, ביחד או לבד.

מנסה לחזור את השיגרה, עד שהצל מגיע. הדס פרץ

הטורים הקודמים של הדס

רוצה לחיות. ולחיות טוב

והוא מתפשט בסביבה. האיש הזקן מעבר לכביש הוא הצל שלי, הנכה שממתין לידי בתור הוא הצל שלי, והבן של השכן שסובל משיתוק מוחין הוא הצל שלי. כי הצל שלי הוא אני. הוא המוגבלות שלי. הוא הנכות שלי. הוא הפגיעות שלי. הוא הפחד הכי הגדול שלי.

ואיך אומר פוליקר, הצל שלי ואני יצאנו לדרך. פעם אני מובילה ופעם הוא על השביל. פעם הוא קטן ופעם ממלא את כל החדר. ומתגנבים אליי רגשות אשם כי הבטחתי לעצמי בימים ההם שאם אני אבריא, לא יהיה שום צל שיאפיל על החיים שלי. לא יהיה דבר שיצער או יעציב אותי. שאני אשמח בחיים ללא כאב ואסתפק בהם. שאני לא אפר את החוזה שחתמתי אז. שאני רק רוצה לחיות.

ואני באמת רוצה לחיות. אבל עכשיו הוספתי עוד מילה אחת מכוננת. טוב. אני רוצה לחיות טוב. ובדרך אל החיים הטובים, מנגנוני ההישרדות כבר לא מספיקים לי. בדרך הזו אני רוצה יותר. אני רוצה את הפרטנר שלי לחיים, אני רוצה את הילדה שתמלא אותי באהבה (טוב נו אם אין ברירה אז גם ילד לוקח), אני רוצה להיות מוגשמת בעשייה שלי, אני רוצה חיים נוחים ומאפשרים ות'אמת אני גם ממש רוצה לרזות אבל לא קריטי.

דווקא עכשיו אחרי שעברתי את מכות מצרים שלי, דווקא עכשיו אחרי שיצאתי לחופשי, אני מבינה שחירות היא לא רק לחיות. חירות היא לחיות טוב. חירות היא חיים מלאים, מהנים ומספקים.

במסע אל החירות שלי, מצאתי שאני לא מוכנה לחזור אל החיים הקודמים. לטראומה יש אפקט כזה, היא מולידה אותך מחדש והשיקום אחריה הוא לא שחזור של מה שהיה אלא בהכרח בנייה של משהו טוב יותר, נכון יותר ומדויק יותר. אני רוכשת מערכת איזונים חדשה, מגייסת מנגנונים מתקדמים ומשוכללים, משחררת הרגלים ותבניות ולומדת להיות וליהנות.

אז אני מודה שאני עדיין נאבקת בצל שלי, מתעקשת להיפרד ממנו. אבל מזכירה לעצמי שגם אם במסע הזה יהיו עוד צללים אני כבר מזמן בדרך אל הארץ המובטחת.

הכותבת, הדס פרץ בת 39 מחלימה מלימפומה הודג’קין