אלכסה דול: "חצי מהחיים שלי הייתי בחושך בגלל הבולימיה"

אלכסה דול זוכרת את הפעם הראשונה שלה, שהייתה תמימה כדרכן של התחלות ולא ניבאה את הנפילה המפחידה שתבוא בעקבותיה, עד כדי מחשבות על מוות ואשפוז בבית חולים. היא הייתה נערה משועממת בחופש הגדול, שקראה סיפור במגזין נוער פופולרי.

"היה שם ראיון עם מישהי שסיפרה איך חברה שלה לימדה אותה להקיא אחרי שאכלו יותר מדי במקדונלד'ס", היא נזכרת, "באותו רגע הרגשתי שמשהו זז בראש שלי, ניסיתי להקיא והצליח לי. התחלתי לאכול ולהקיא, הבנתי שמצאתי כלי להתמודד עם לחץ ועם בעיות".

קראו עוד

אמנות ההסתרה

דול למדה לשמור סוד, וכשהחלה את מסע הבולימיה הפכה למומחית בהסתרות. "הייתי מגיעה לאודישנים ושומעת: את שמנה, את לא יפה, לא תצליחי, אם תרדי חמישה קילו תהיי מהממת. זה עולם רע ואכזר. כל אמא שרוצה לשלוח את הבת שלה לדגמן, שתחשוב טוב־טוב. אני לא מרשה לאמא שלי לשלוח את אחותי בת השבע וחצי לעולם הזה.

"בולימיה זו הפרעה נפשית, הייתי יכולה לבוא הביתה, לפרק חטיפים, לאכול את מה שאמא הכינה, לטרוף כל מה שבמקרר ב־20 דקות עד שהבטן מתפוצצת ‑ ואז הולכת להקיא. הסתרתי את זה מכולם, מהחברות, מההורים, מבני זוג. האופי המופנם שלי עזר לזה, ואנשים פירשו את ההתנהגות שלי כמישהי סנובית או רעה. כל הזמן הסתרתי שרע לי וקשה לי, וחייכתי כאילו הכל טוב. הייתי מצטלמת במסיבות ובאירועים, חוזרת הביתה, אוכלת ומקיאה".

"חשבתי שאני בשליטה על זה וגם מאוד התביישתי. לא ידעתי לטפל בעצמי, לא רציתי ללכת לפסיכולוג ולא ביקשתי עזרה מההורים כי חשבתי שאכביד עליהם כלכלית. זה היה סוד שלי עם עצמי. המחלה התפרצה בגיל 20, כשנכנסתי חזק לעולם הדוגמנות, השתתפתי ב'מירוץ למיליון' וממש התפרסמתי. הלחץ שהופעל עליי להיראות טוב ולהצטיין היה ממש חזק.

"לפני ארבע שנים הייתי בסיבוב אודישנים וקמפיינים בארה"ב, טסתי המון ממקום למקום, הייתי בודדה והתחלתי לאבד את האחיזה במציאות. הייתי מעבירה ימים שלמים כשאני בוכה בדירה שלי בניו־יורק, הקאתי כל יום כמה פעמים ביום, הגעתי למקום כל כך רע. באחת הפעמים נשכבתי על הרצפה במינוס 20 מעלות אחרי שחזרתי מהסופר עם אוכל כדי להקיא, בכיתי ואמרתי: די. אני רוצה למות".

 כשהלחץ בעבודה ירד הבולימיה דעכה. היא התחילה לטייל בעולם, חזרה לדגמן וחשבה שהכל מסתדר לה, אלא שהמחלה הרימה ראש. "הייתי ילדה ולא חשבתי לחסוך, פתאום מצאתי את עצמי בלוס־אנג'לס בלי כסף. הבולימיה חזרה ולא ביקשתי עזרה, כי לא היה ממי לבקש. במשך שלושה חודשים לא דיגמנתי ולא עשיתי כלום חוץ מלקרוא באינטרנט על הפרעות אכילה, וסימנתי בטבלאות מתי אני לא מקיאה. רציתי לדרבן את עצמי להפסיק וזה היה קשה, כי הגוף היה ממש רגיל לרוטינה שבה אני מתעוררת בשלוש בבוקר, דוחפת המון אוכל מתוך שינה ורצה להקיא".

אמרתי להורים שלי שאני הולכת למות(צילום: טל עבודי)

"הרגשתי שיש לי פיצול אישיות: שני קולות בראש, הקול של אנה (כינוי נפוץ לסובלות מהפרעות אכילה ‑ ג.ק) מול הקול השפוי. הייתי רואה איך זה משתלט עליי, נשברתי, פחדתי מעצמי, אבדה לי השליטה על הגוף. בצהרי שישי התקשרתי להורים ואמרתי להם: תבואו עכשיו, אני הולכת למות. אבא שלי בא, סיפרתי לו מה קורה איתי בפעם הראשונה אחרי עשור של הדחקה והפסקתי לדבר".

 איך את מתייחסת היום לאלכסה דול שמשתקפת מהראי?

"על כל המראות בבית כתבתי משפטי השראה ואהבה שנותנים לי כוח. אני במקום טוב, שלמה עם עצמי, ובגלל שהייתי חצי מהחיים שלי בחושך אני רוצה לעזור לנערות במצוקה כמוני. כל יום אני מקדישה זמן לענות למאות נשים ונערות שמשתפות אותי בסיפורים שלהן באינסטגרם. פעם החלום שלי היה להיות בויקטוריה'ס סיקרט, עכשיו החלום שלי זה להציל נערות שסובלות מהפרעות אכילה. תחושת הסיפוק שאני חווה אחרי שאני מקבלת הודעה מילדה בת 12 שעזרתי לה, יותר שווה מכל דבר אחר".

"בתוכנית חששו יותר ממני ושלחו אותי לפסיכולוגים, אבל אני כל הזמן עם יד על הדופק. התחושות שלי היו שם מאוד קשות. רציתי לשכב על החול, לסתום את הפה ולחזור אחרי חודשיים, אבל לא הצלחתי לסתום. בדיעבד זה אחד השיעורים שלמדתי, שלא חייבים להגיד בקול מה שחושבים, אבל באותו רגע את עייפה ורעבה והכי קשה זה הזמן המת שאתה בין משימות, שם נשברים נפשית. לא היה לי קשה עם הרעב, הקושי האמיתי בשבילי היה אנשים. קשה לי להתחבר, אני לא משתפת אנשים זרים ברגשות שלי, אני לא מראה חולשה ובכי, וזה משהו שיוצר אנטגוניזם. יצאתי ביץ' כי אמרתי מה שאני רוצה ולא ויתרתי על הדעות שלי".

 "כן, הא? לעונת ה־VIP כולם באו מתייפייפים, אבל זו הישרדות, לא בא לי לתת אוכל למתחרים, ואם בגלל זה יצאתי הביץ' של התוכנית אז אין לי בעיה. בניגוד לכמה שורדים, אני לא מתמסכנת, לא מחכה שירחמו עליי, אני חזקה וזה מאיים. אני גם סגורה אז קשה להתחבר אליי, ואני לא מחצינה רגשות כמו כל עולה טובה מברית־המועצות".

זרם הדדי

וכמו כל ידוען, גם דול חייבת לשמור על שכבת הגנה בקיץ הישראלי אם היא לא רוצה להיכוות מהטוקבקיסט המצוי והלא רצוי. לאחרונה נפרדה אחרי שתי שנות זוגיות ממשה עוז, יצרן כלי נשק שגילו כפול מגילה. "הרבה גבות הורמו בגלל הקשר", היא מסכמת, "אמרו שאני איתו בגלל הכסף וכל הקלישאות הרגילות. אז אמרו. הכרנו דרך חברים משותפים, ומהרגע הראשון עבר בינינו זרם הדדי. גרתי אז בדירת 25 מטר והוא בכפר שמריהו, והוא עבר לגור איתי בדירה הקטנה כמעט מהיום הראשון".

"הייתי בת 25, משוגעת, כולם מתחרפנים בגילאי העשרים, לא? אני אוריד את הקעקוע".

"המראה משנה רק כשאת אוהבת את עצמך. בהתחלה הייתי עומדת מול הראי ואומרת, 'אני אוהבת אותך, את ראויה' וזה לא היה אמין בעיניי. לקח לי כמה חודשים עד שהאמנתי לעצמי. תמיד ראיתי את עצמי שמנה, מה רע בי, מה פגום בי, הייתי אומרת לעצמי: 'את שום דבר, את אפס'. מבחוץ ראו כמה אני יפה ומבלה במסיבות, אבל מבפנים הייתי מסתכלת לעצמי בעיניים ובוכה בלי הפסקה.

"בהתחלה הרגשתי משוגעת לגמרי, בגלל שאת לא רגילה לדבר עם עצמך אלא לצאת על עצמך. היום יש בי שלווה פנימית, שקט במחשבות. המקום של האהבה מרפא לי את הפצע שכל החיים היה לי. כל כך הרבה בכיתי בלילות כשאף אחד לא רואה, היום אני מבינה שעברתי הכל כי אני מספיק חזקה להיות זו שעוזרת לחלשים ממני".