כך המדינה משחררת חולים פסיכיאטריים מסוכנים לפני הזמן
ל' הגיע לבית החולים עם הפניה דחופה מהפסיכיאטר והמלצה לאשפוז במחלקה סגורה. למרות זאת, הוא אושפז ללא השגחה, ולמחרת שוחרר ושם קץ לחייו. תחקיר "ידיעות אחרונות" ו־ynet מגלה כי זו תופעה: פעם אחר פעם משוחררים חולים בניגוד להמלצות הפסיכיאטרים. במקרה הטוב זה מסתיים באשפוז חוזר. במקרים קיצוניים, זה יכול להיגמר בהתאבדות ואפילו ברצח. משרד הבריאות: "אנו פועלים לחיזוק המערכת הקהילתית על מנת לאפשר שחרור מוקדם ככל הניתן מהאשפוז"
שעות הלילה של יום רביעי. ל' ואחיו א' מגיעים לחדר המיון בבית החולים ברזילי, עם הפניה דחופה לאשפוז פסיכיאטרי. זו לא הפעם הראשונה עבורם. כבר שנים שא' נכנס ויוצא ממחלקות פתוחות וסגורות, אך הפעם הסיטואציה שונה: "הוא מדווח על מחשבות אובדניות פעילות עם רצון קונקרטי לפגוע בעצמו", כתב הפסיכיאטר המלווה של א' בהפניה שאיתה הגיעו האחים למיון.
לכאורה, על פי כל קריטריון הגיוני, א' אמור היה להתאשפז תחת השגחה. אחרי הכל הפסיכיאטר המלווה מכיר אותו כבר, ויודע מתי הוא בסכנת חיים. אבל במיון החליטו להתעלם מהמכתב. הפסיכיאטרית שם איבחנה את א' בעצמה, בבדיקה שטחית. גזר הדין: אשפוז במחלקה פתוחה. כבר למחרת בבוקר יצא א' מבית החולים, וקפץ אל מותו מהקומה התשיעית של אחד הבניינים בעיר.
"אפשר היה למנוע את המוות שלו אם היו מתייחסים ברצינות להפניה המפורשת שכתב הפסיכיאטר שהכיר וליווה אותו, וכתב שזה לא שיש לו רק מחשבות בראש, יש לו כוונה לבצע אותן", מספר ל' בתסכול וצער. "הפסיכיאטרית במיון שאלה אותו אם יש לו תוכנית פעולה, והוא ענה לה שלא. אז היא שאלה אותו מה היה קורה אם היה מונח אקדח על השולחן, והוא ענה לה שהוא היה לוקח אותו ותוקע לעצמו כדור בראש".
ל' כועס, ובצדק. הוא ומשפחתו היו שם, ועשו את כל מה שאפשר. אבל המערכת העדיפה לעצום עיניים.
"זה מרתיח אותי", הוא אומר. "כל אחד במערכת היה צריך למלא את התפקיד שלו כדי לנסות להציל אותו. זה מתסכל. עשינו הכל לפי הספר, נסענו ישר למיון. ישבנו שם כמו פציינטים ממושמעים. ובסוף מתעלמים מהכל ומשחררים אותו".
קיראו עוד
מבט משפיל מבפנים: רופאים ואחיות מצלמים - כך נראים בתי החולים שלנו
קיצור תולדות האשפוז הפסיכיאטרי
רפורמת בריאות הנפש ביולי: מה בדיוק עומד להשתנות?מלחמת השחרור
א' אינו הראשון ולמרבה הצער גם לא האחרון. תחקיר "ידיעות אחרונות" ו־ynet מגלה שזו כמעט שיטה. בעדויות ובהקלטות שהגיעו לידינו בשבועות האחרונים מאנשי מקצוע ברחבי הארץ, ניכר חוסר האונים שלהם אל מול מה שנשמע ונראה כאוזלת יד של מערכת הבריאות, שנכנעת לביורוקרטיה, ומשחררת הביתה חולים שעדיין אינם מאוזנים.
"היקף התופעה של חולים פסיכיאטרים המשוחררים בטרם עת רחב מאוד", מספרת ע', עובדת סוציאלית. "זו דלת מסתובבת. מטופלים מתאשפזים ומשוחררים הרבה לפני שהם מוכנים. לא מחכים לגמר טיפול. הם משאירים לשיקול דעתו של החולה את הטיפול בו, גם כשאין לו שום שיקול דעת. כך, למשל, מטופלים הופכים לפחות אלימים בגלל התרופות שהם מקבלים, ואז מסיקים שהם לא מסוכנים יותר לעצמם או לסביבה. בפועל, הם לא ממשיכים טיפול ומצבם מידרדר ימים ספורים אם לא שעות לאחר השחרור".
ממש לפני שבועות אחדים נתקלנו לכאורה במשמעות הקטלנית של שחרור חולה פסיכיאטרי בטרם עת, כשוויויאן קמינסקי נרצחה על ידי בנה יניב בלוד. לטענת אחיו, התברר כי המשפחה דרשה להשאיר את יניב באשפוז פסיכיאטרי בשל מסוכנותו לציבור. התחינות הללו לא התקבלו, ויניב שוחרר ורצח את אמו.
מקרה דומה כמעט אירע למ', שבתו ואחייניותיו הותקפו ברחוב באמצעות סכין על ידי אדם לוקה בנפשו. "זו הייתה טראומה, הן לא ישנו כמה לילות", הוא אומר. "אני לא מאשים את המשפחות ולא מאשים את אמא של הבחור, ואפילו לא אותו עצמו. אני מאשים את המערכת. איך בן אדם כזה, שמסוגל לצאת מהבית עם סכין ארוכה ולדקור אנשים, משוחרר?"
את התשובה לשאלתו ניתן ללמוד בקלות מההקלטות הרבות שהגיעו לידינו. בין השאר, אנו שומעים שם עד כמה ידיהם של הפסיכיאטרים במחלקות הסגורות כבולות לנוכח כוחן של הוועדות הרפואיות, שמשחררות לטענתם מטופלים בניגוד לחוות דעתם המקצועיות.
"אין בכלל שאלה או ספק שצריך להמשיך טיפול", אומרת באחת ההקלטות, בנחרצות, פסיכיאטרית במחלקה סגורה על חולה שהוועדה החליטה לשחרר. "הוא לא מוכן! אנחנו רוצים להשאיר אותו באשפוז כי הוא עונה על מה שצריך בחוק — גם מבחינת מצב פסיכוטי וגם מבחינת מסוכנות. אין לו שמץ של תובנה ושמץ של שיתוף פעולה. האפשרות היחידה לטפל בו היא בכפייה, והוא צריך שיקום וטיפול בכדורים טובים יותר. הדבר הכי גרוע זה שעל פי החוק אנחנו לא יכולים לאשפז אותו יותר".
העובדת הסוציאלית שומעת את האבחנה ונחרדת. "בואי ננסה יחד לעקוף את החוק", היא אומרת לה. "את בעצמך אומרת שהוא פסיכוטי, שתינו יודעות שהוא מסוכן. הרי ידוע שהכדורים שהוא קיבל במחלקה מנטרלים את כולם. אז איך אפשר להחליט על שחרורו?"
הפסיכיאטרית מסכימה: "זה שאנחנו מעריכים שאחרי השחרור הוא יחזור לכאן, זו לא סיבה שבגללה החוק מאפשר לנו להשאיר מישהו". מבוי סתום. המטופל משוחרר, על אף שחוות הדעת קובעות כי הוא אינו כשיר.
"תשלחו פקס"
חשוב להבין גם את המובן מאליו: רובם המוחלט של האנשים שסובלים ממחלות או מהפרעות נפשיות אינם מסוכנים לציבור ולרוב גם לא לעצמם. זו כמובן סטיגמה, שנובעת מבורות ומפחד. עם זאת, נראה כי ישנה בעיה מהותית בהתמודדות של המערכת עם מיעוט החולים שמסוכנים לעצמם ולסביבה. והמיעוט הזה, שלא נמצאת לו השגחה ראויה מחוץ לבתי החולים, משוחרר בין היתר בשל עומסים במחלקות וביורוקרטיה מיותרת.
כך, באחת השיחות, אנחנו שומעים פסיכיאטרית ממחלקה אחרת בארץ מתארת עד כמה מצבו של מטופל חמור, שעות אחדות לפני שהוועדה החליטה על שחרורו. "אני לא רואה אותו משתחרר במצב כזה", היא אומרת. "למה שהוועדה תחליט אחרת? הוא לא ישוחרר, יאריכו לו בשלושה חודשים. האופן שבו הוא מדבר מאוד מפחיד. הוא באמת לא מבין. אם הוא היה מבין לא היה צורך בכל התרופות, כי הוא היה הולך לגמילה, מפסיק או מקבל תרופה יותר חזקה. הוא אחד הקשים".
ובכל זאת, מתברר, החולה שוחרר.
"לתרופות לוקח זמן לעבוד", מסבירה אשת מקצוע, שמטפלת בחולים פסיכיאטריים. "אחרי שבוע שמטופל נמצא במחלקה פסיכיאטרית, הצוות שם אומר שהוא רגוע, נעים ושאין להם עילה חוקית להחזיק אותו. אבל הם יודעים שברגע שייצא משם ולא יהיה בהשגחה, הוא יפסיק לקחת את התרופות ואז המצב יהיה גרוע הרבה יותר, כי בנוסף הוא יעבור גם תופעות לוואי של גמילה מהתרופות".
עד כמה מדובר בבעיה נפוצה, אנחנו למדים משיחה בין הפסיכיאטר המחוזי של תל־אביב לבין עובדת סוציאלית, שמנסה להבין איך מטופלת שלה שוחררה למרות מצבה. "מי שצריך לתת את הדעת על כך זו הוועדה", הוא אומר לה. "למה הוועדה שיחררה אותה? לוועדה יש שיקול דעת, היא מעליי, היא מעל בית החולים. את מבינה? מה שהיא מחליטה חייבים לקבל. אין מה לעשות, זה כמו בית משפט".
א', שעם סיפורו פתחנו, סבל משילוב של התמכרות לסמים ובעיות פסיכיאטריות. אחרי שהתייאשו מהמערכת הציבורית, ניסו בני משפחתו לטפל בו במשך תקופה במוסד פרטי, שם הוא התגורר וטופל בשבועות האחרונים לחייו. כשהחל לבטא את מחשבותיו האובדניות בצורה מעשית, הפנה אותו הפסיכיאטר של המרכז למיון על מנת שיאושפז במחלקה סגורה ולא יוכל לפגוע בעצמו. עם ההפניה הזו לקח ל' את אחיו לחדר המיון בבית החולים ברזילי.
בהקלטת השיחה בין האחים לבין הפסיכיאטרית, שהגיעה לידינו, נשמעת אשת המקצוע כשהיא טוענת כי "מטופל במצבו של א' לא יכול להתאשפז במחלקה פתוחה". לא חולפות אלא דקות אחדות, והיא משנה את דעתה: "אתה אומר שיש לך מחשבות אובדניות. הפסיכיאטר שלך רשם איזשהו רצון קונקרטי. מה אני אמורה לעשות עם זה?" היא שואלת את א' וקובעת: "אני לא יכולה לאשפז אותך במחלקה שלנו עם דברים כאלה".
ובכל זאת, לאחר התייעצות עם הממונה עליה היא משנה את דעתה ומנסה לאבחן בעצמה עד כמה א' מסוכן לעצמו. "במחלקה פתוחה אנחנו מנסים לעקוב אחרי המטופלים אבל לפעמים מספיקה שנייה ואני לא יודעת", היא מודה, בעוד ל' מנסה להבין למה בכלל לקחת סיכון.
אחרי בקושי עשר דקות של שיחה מבטלת הפסיכיאטרית במיון את האבחון של הפסיכיאטר המלווה ומכריעה: אשפוז במחלקה פתוחה. למחרת בשמונה בבוקר א' פשוט החליט לקום ולהשתחרר. אחיו, שקיבל ממנו שיחת טלפון בדרך החוצה, מתקשר למחלקה בבית החולים, מתחנן לעזרה. לשווא. הרופאה מסבירה שאינה יכולה לעזור לאדם שאינו מאושפז, ושולחת אותו להתקשר למשטרה או לשלוח פקס (!) לפסיכיאטר המחוזי. זמן קצר לאחר מכן א' שם קץ לחייו.
"התמודדנו עם מחלת הנפש של אחי במשך קרוב ל־15 שנה", אומר ל' בכאב. "הוא יצא ונכנס מממסגרות פסיכיאטריות במשך שנים, והרבה פעמים הרגשתי שמיהרו לשחרר אותו. הוא הרי לא יכול להיות בקהילה. מערכת הבריאות בארץ פשוט לא יודעת להתמודד עם מחלות נפש".
חצי מטופל
הסבר לשיטת הדלת המסתובבת הזאת ולפלונטר החוקי באשפוז מטופלים עם מחלות נפש, אנחנו מקבלים בהקלטה מפיו של פסיכיאטר במרפאה לבריאות הנפש. "נגיד שהפסיכיאטר המחוזי איכשהו מתרשם שהמטופל מסוכן ומוציא הוראה על אשפוז בכפייה", הוא מסביר שם לאשת המקצוע שמולו. "לוקחים את האיש בכפייה, מתחילים לטפל בו במחלקה, ומה קורה הלאה? משחררים אותו. לא משום שהוא השתפר או שמצבו טוב, אלא מכיוון שהוא לא מהווה סכנה מיידית. הדגש על המיידית. אז הוא חוזר הביתה חצי מטופל וחצי לא, וחוזר חלילה".
כלומר, לצורך העניין, זה כמו שאדם יגיע לבית החולים עם דלקת בתוספתן, וישחררו אותו הביתה אחרי מתן אנטיביוטיקה ותרופות נוספות, כשהוא ידווח שכבר לא כואב לו.
את המצב הזה מכירה היטב ב', שאחיה סובל מהתקפים פסיכוטיים תכופים. לפני כעשור, לאחר שתקף שוטר שהעיר לו על חניה, התגלה שהאח צורך סם מסוג "נייס גאי" וסובל מהזיות קשות. מאז, ב' ובני משפחתה נאבקים במערכת כדי לנסות לשמור על חייו. "אחי עבר התקפים פסיכוטיים קשים בחדר סגור, הוא היה מפוחד בצורה בלתי רגילה", היא אומרת.
"שלחנו מכתב ועוד מכתב לגוף הזה שנקרא הפסיכיאטר המחוזי — שהדרך היחידה לתקשר איתו היא בפקס. את יכולה להגיע היום לראש הממשלה, אבל לא יכולה להגיע לפסיכיאטר המחוזי. שוב ושוב אנחנו מתריעים שמצבו לא טוב, שהוא צריך אשפוז. כתבנו שהוא תוקף את אבא שלי, שהוא זרק עליו כיסא, שהוא עלה לשכנה עם מברג. ובכל פעם שאישפזו אותו, הוא שוחרר אחרי שבוע, גג שבועיים".
במשך עשר שנים זה נמשך, כשבכל פעם הסבירו במחלקות הפסיכיאטריות לב' שאחיה צריך טיפול אבל אין עילה להשאיר אותו באשפוז. רק לאחר עשור של מאבקים, נחשפה ב' לראשונה לשירות של טיפול מרפאתי כפוי, ואחרי שלוש שנים נוספות של בקשות ותחנונים, הם הצליחו להכניס את אחיה לטיפול. "מהרגע שזה קרה הבן אדם חזר לעצמו", היא מספרת. "הטיפול המרפאתי הכפוי הפסיק אחרי שנה וחצי, וסוף־סוף היה לנו עם מי לדבר".
לא מטופלים מחוץ למחלקות
אחת הסוגיות המשמעותיות בהקשר לשחרור המוקדם, היא עניין המשך הטיפול לאחר השחרור. כלומר, היעדר הטיפול. כל משוחרר מקבל המלצות להמשך טיפול, אבל אין שום פיקוח האם הוא לוקח אותו. וכשמדובר באנשים ששיקול דעתם משובש לעיתים, המצב חמור שבעתיים. כך זה נשמע בהקלטת שיחה בין עובדת סוציאלית לפסיכיאטר במרפאה לבריאות הנפש.
עו"ס: "אמרו לנו שהמטופל ישוחרר ממחלקה סגורה עם טיפול מרפאתי כפוי".
פסיכיאטר: "הוא היה אצלי בחודש ספטמבר ומאז לא היה".
עו"ס: "ולא אמור להיות מעקב שבועי? חודשי? איזשהו מעקב על בן אדם במצב כזה?"
פסיכיאטר: "לא. רק אם הוא מסכים להגיע".
עו"ס: "אז מה אנחנו עושים עכשיו? אתה יכול להזמין אותו לביקור כדי להתרשם? בפעם שעברה אתה אישפזת אותו".
פסיכיאטר: "המטופלים שלנו לא אוהבים כשאנחנו מתקשרים אליהם".
עו"ס: "המצב זוועה, אתה יכול לעזור לנו?"
פסיכיאטר: "אם הוא לא מגיע אליי, ומסרב לקחת טיפול, פונים לפסיכיאטר מחוזי, מתארים את המצב ומבקשים התערבות".
עו"ס: "אבל הוא השתחרר עם טיפול מרפאתי כפוי, מי אמור לעקוב אחרי זה?"
פסיכיאטר: "אני לא זוכר".
העובדת הסוציאלית מסיימת את השיחה, ואינה יודעת את נפשה מכעס. "אני לא מצליחה להבין למה לבריאות הנפש אין יחידה לטיפול בית?" היא שואלת. "זה לא מעניין אף אחד? אין טיפול מסודר בקהילה אחרי השחרור מהמחלקות. הרי הם יוצאים עם המלצה לטיפול, אף אחד לא עוקב שהם מבצעים אותו. מרגע שהם שוחררו לאף אחד לא אכפת מהם. זה אנשים שמסוכנים לעצמם ולסביבה, והסביבה מסוכנת להם. כמעט אף משפחה לא מכירה את האפשרות לטיפול מרפאתי כפוי, וגם אם מכירים — מאוד קשה להשיג את זה. כתוצאה מכך הטיפול נתון לשיקול דעתו של חולה נטול כל שיקול דעת".
זה בדיוק מה שקרה ל־ו', חולה בסכיזופרניה כבר קרוב ל־24 שנה. לפני כשנתיים הוא הפסיק על דעת עצמו את הטיפול, ובמהלך ויכוח אלים שניהל עם בת זוגו, הגיעו כוחות משטרה ועצרו אותו. במשך ימים התחננו בני המשפחה שיעבור הסתכלות פסיכיאטרית שתקבע האם הוא כשיר לעמוד לדין, ובעיקר שיקבל את הטיפול התרופתי המתאים לו על מנת שמצבו יתאזן.
ללא הועיל. ו' נשלח לכלא לשלושה שבועות, משם יצא לאחר היתקלויות אלימות עם שוטרים שהסתיימו בחבלות קשות ואשפוז בבית החולים אסף הרופא. רק לאחר ששוחרר משם, הוא אושפז במחלקה הסגורה בבאר־שבע, והוכרז כלא־כשיר לעמידה לדין.
"אחי אובחן כמסוכן לעצמו ולציבור ועדיין לא הסכימו לאשפז אותו", אומרת א', אחותו. "במקום זה הכניסו אותו לכלא. בן אדם במצב שלו היה צריך להיות בהשגחה מסביב לשעון. זו לא פעם ראשונה שאנחנו מתמודדים עם מצבים כאלה. היו פעמים שלא הסכימו לאשפז אותו. זה משבש לך את החיים. אני כבר שנתיים לא עובדת בגלל הסיפור הזה".
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "נושא בריאות הנפש עומד גבוה בראש סדר העדיפויות של המשרד. העולם שהיה בעבר בגדר 'החצר האחורית' של המערכת מקבל חיזוק תקציבי שמתבטא בתקנים ותשתיות רבות שנבנות וייבנו בשנים הקרובות, בהן מחלקות פסיכיאטריות חדשות. חלק מרכזי מהשינוי הוא בזכות הצוותים הרפואיים שמטפלים במסירות רבה ומחוללים שינוי במערכת ומגבירים את האוטונומיה של המטופלים. במקביל, אנו פועלים לחיזוק המערכת הקהילתית על מנת לאפשר שחרור מוקדם ככל הניתן מהאשפוז".
תגובת בית חולים ברזילי: "הדברים רצופים באי־דיוקים ואנחנו איננו מתכוונים לחשוף בעיתון את מהלך הדברים שהסתיימו כפי שהסתיימו לצערינו. נעשה זאת באופן מקצועי היכן שנדרש.תנחומינו למשפחה".
לפנייה לכתב/ת 
