"אין כמו אמא". ומה עם אבא?

צפיתי בהתרגשות בסרט הרוק הנהדר "רוקטמן", המגולל את סיפור חייו המרתק של אלטון ג'ון, מגדולי המוסיקאים בהיסטוריה. באמצע שנות ה-70 הוא היה הזמר המצליח בעולם, להיטיו שטפו את תחנות הרדיו, הופעותיו שאבו אליהן עשרות אלפי מעריצים, אך הוא היה שקוע במסע הרס עצמי מעורר השתאות, שכלל סמי הזיה, אלכוהול בשפע, אורגיות מין, בולמוס קניות ואיבוד שליטה על גופו. למזלו, הצליח לא להרוג את עצמו, נכנס לגמילה והציל את חייו. כיום הוא חי באושר עם בן זוגו והשניים מגדלים שני ילדים.

אבל הסרט, השופע שירים וריקודים, צבע ועונג, אינו על מוסיקה. הוא על כאב. על אותה כמיהה של הילד רג'ינלד דווייט (שמו האמיתי של ג'ון), ושל ילדים רבים שהופכים לגברים, לאהבת אב. לתשומת לב. לחיבוק. לחיוך. לעידוד. למילה טובה. לחלק ההוא באישיות שחייב להתמלא, כי אחרת, נפערת התהום בנפש, מדמם לו הפצע, רותחת הצלקת, ואי אפשר לחזור לאחור, וקשה מאד לרפא.

מאב לבן. אהבת אב לדורות(צילום: shutterstock)

לעוד טורים של אבישי מתיה

ב-2015, כשהוא כבר בן 68, סיפר אלטון ג'ון שאביו, סטנלי דווייט, מעולם לא צפה בהופעה שלו. "האם זו היתה הומופוביה? האם היה זה פחד?", תהה הזמר, גיי מוצהר, בכאב. אותו כאב שהוא נושא בליבו שנים ארוכות. כי אותו אב, אדם מריר, זועף, עסוק בענייניו, מעולם לא קיבל את בנו, נטש אותו ואת אמו והקים משפחה אחרת עם אישה אחרת. בנו שבור הלב הצליח, בזכות כישרונו, מעל ומעבר לכל דמיון, אבל הפצע לא הגליד. נהפוך הוא.

אל תמנעו מהילדים אהבת אב

נוהגים לכתוב לא מעט על חשיבותה המכרעת של אהבת אם. אומרים לנו ש"אין כמו אמא". וזה נכון. כל כך נכון. אבל מה עם אהבת אב? מה עם הקשר הסבוך הזה בין אב לבנו? מה עם הילד שנושא את עיניו לעבר אביו, מעריץ אותו, אוהב אותו, זקוק לו, וסופג ממנו קור, ריחוק, ביקורת, ולפעמים אף חוטף מכות או קללות.

כמה אבות אתם מכירים ששופכים את האשפה הרגשית שלהם על בניהם. שדורשים מהם שיהיו מושלמים. שלא מסוגלים להכיל את הרכות, את חוסר הביטחון, את הכישלונות, ודורכים עליהם, ודורסים אותם, ופוגעים בהם, בדיוק כפי שנפגעו בעצמם?

אם אתם רוצים להבין מדוע אנשים מצליחים, עשירים, אהובים, כוכבי ענק, מנסים לפגוע בעצמם, נעשים מכורים, או נראים לנו מוזנחים ואבודים, זה בגלל זה. זה רק בגלל זה. זה קודם כל בגלל זה. ולכן, אחיי הגברים, עלינו, כולנו, עד האחרון שבנו, לטפל בפצעים הרגשיים שלנו. לפתוח את הלב. לתת לבכי לצאת. לשחרר את הכעס שיושב עמוק בפנים. לגעת בכאב ולא לברוח ממנו. כי יש לנו אחריות לא רק כלפי עצמנו אלא גם כלפי הבנים שלנו (וכמובן, גם הבנות שלנו).

בני הבכור הוא כבר בן 17. והוא אהוב לבי. אהבה גדולה. אני מעריץ אותו. מטורף עליו. ובכל זאת, פגעתי בו מאות פעמים. עשיתי לו את מה שאבא שלי עשה לי. בניגוד לאבי, כמעט תמיד התנצלתי. והרגשתי אשמה. אבל המרתי אותה באחריות. טיפלתי בעצמי, התאמנתי, ואני עדיין מתאמן על היחסים בינינו.

כי כשאני רואה אותו, אני רואה בו את עצמי, ואני רואה בו גם את אבי, ואני רואה גם את היחסים המורכבים ביני לבין אבי, שאהב אותי, אך גם היכה אותי, וזילזל בי, והתרחק ממני, ולא ידע להקשיב לי ולקבל אותי. את כל המטען הזה, העמוס, המעיק, הצורב, אני מביא ליחסים עימו, ולכן מוטלת עלי האחריות לנקות ולסלק ולהשתחרר ולהיות אבא טוב יותר ואדם טוב יותר.

אני מזמין אתכם לרפא את היחסים ביניכם לבינם. אני מזמין אתכם לרפא את עצמכם. אני מזמין אתכם לשחרר את האבא הפרטי שלכם וגם לסלוח לו, כשתוכלו וכשתרצו. מה שהיה היה. אי אפשר לשנות את העבר. אבל את העתיד בהחלט כן. בכוחנו להפוך את הילדים שלנו למאושרים, שמחים, יצירתיים ומלאי ביטחון. אם רק נהיה שם בשבילם ונעניק להם את מה שהם צריכים: אהבת אב.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת