גל שיתפה בפייסבוק כי נאנסה - כדי להצליח להתמודד

בעוד כחודשיים גל איבגי תהיה בת 20. חודשיים לפני שמלאו לה 17, בשיא הקיץ, תקופת האושר והחגיגה של החיים, היא נאנסה - במסיבה של חברה מהשכבה, בזמן שכל החברים מבלים ולא שומעים או רואים את הזוועה.

אחרי האונס היא נאלצה להתמודד עם רגשות האשמה, הכאב, הרצון להכאיב לעצמה והיחסים המעורערים עם אחותה התאומה, ובמשך כל הזמן הזה הייתה עטופה באהבה ובתמיכה ורצתה שהאנסים יובאו לדין.

עכשיו, שלוש שנים אחרי האונס ושנה וחצי אחרי שהאנסים הורשעו, היא מפרסמת את הפוסט כדי שכולם יידעו שאפשר לקום על הרגליים, אפשר לשרוד את זה ולהמשיך לחיות. "עכשיו אני רוצה להמשיך קדימה. להחזיר לעצמי את החיים שלי, ולהעלות למודעות שכל מי שעובר את החוויה הנוראית הזו לא לבד".

זהו הפוסט שכתבה:

 היום לפני שלוש שנים עברתי אונס.

כמעט כל בן אדם יכול להעיד על אירוע אחד ששינה אותו, ששינה את תפיסת עולמו, את מי שהוא, וזה האירוע שלי - לטוב ולרע.

השיח על האונס בשנה הזו, שנת 2019, רק הולך וגובר מרגע לרגע... יחד עם תנועת ה-me too, יחד עם הפרשות המזעזעות שאנחנו נחשפים אליהן ללא הפסקה, עם תלונות השווא, היציאות וחיי הלילה, בין היתר. החלטתי שאני אוכל להתמודד עם החשיפה, עם השיתוף, בשביל להגביר את המודעות עוד יותר, את העלבון והכאב שנגרם לי מהמקום האישי שלי.

מילדה חברותית ומקובלת, הליצן של השכבה, זאת ששומעים אותה תמיד, הפכתי לבחורה אחרת, השתניתי ב-180 מעלות. מצאתי את עצמי נעדרת מבית ספר לחצי שנה בגלל שצוות בית הספר פשוט לא ידע איך להתמודד איתי, שוקעת בדיכאון וללא כל רצון להתמודד עם המצב.

מצאתי את עצמי הופכת לשיח הציבורי באזור, כל אחד מביע את הדעה שלו, בין אם היא פוגעת ובין אם לא, ללא כל שום אכפתיות ממני - מי שעומדת במרכז הסיפור.

זה קרה במסיבה של ילדה מהשכבה, מקום בטוח עם עוד עשרות ילדים שמקיפים אותי יום-יום כבר שנים, ואז שלושה בחורים החליטו פשוט לאנוס אותי, לרצוח לי את הנפש. תוך כדי הם גם דאגו לצלם.

גל איבגי

אני, בתור בחורה גדולה וחזקה, עמדתי שם ללא שום יכולת לזוז. פשוט עומדת קפואה ומאבדת את הזכויות לחירות ולביטחון אישי.

"תחושות כאב ואשמה"

כששמעתי שקורבנות אונס מרגישים אשמים בזה, לא האמנתי... זה היה נשמע לי כל כך הזוי שמישהו ירגיש אשם בדבר כל כך כואב שנגרם לו שלא באשמתו... ואז מצאתי את עצמי סוחבת במשך חודשים רגשות של חרטה וכאב, של אשמה אמיתית שאני גרמתי להכול, הרגשתי כל כך אשמה שבאיזשהו שלב התקשרתי לשוטרת שליוותה אותי ואמרתי לה לסגור את התיק כי האשמה גדולה עליי, ואני לא מסוגלת לגרום לבנים כזה נזק באחריותי.

עד אותם הרגעים, כששמעתי על בחורות (בעיקר) ובחורים שעברו אונס ולא הגישו תלונה, העצבים היו ממלאים את הגוף, פשוט תחושה של כאב והפסד, אבל פה לעומת הרגשת הקיפאון, הייתה לי הזדמנות לפעול לפי דעתי, לצאת למלחמה על האמת שלי ועל הצדק, על הכאב שנגרם לי.

ההחלטה להגיש תלונה לא הייתה עניין של מה בכך, ידעתי שאני יוצאת להליך לא פשוט, למלחמה אמיתית על האמת שלי, ובאמת מצאתי את עצמי בשנה וחצי של סיוט. זו תחושה שאי אפשר להעביר במילים, זה לחץ שאני לא מאחלת לאף אחד. שנה וחצי של חקירות במשטרה ללא הפסקה, של עימות, של פרקליטות ודיונים. כל שבוע שקדם לדיון זה שבוע ללא חיים מהלחץ ומהפחד, כי עם כמה שאת בטוחה בעצמך, לעולם אי אפשר לדעת מה יהיה ואיך זה ייגמר.

הלחץ והתקופה הקשה נגמרו ב-12.11.17, כשהם נמצאו אשמים והודו אחרי חתימה על עסקת טיעון.

מאז אותו יום החיוך חזר, זו חותמת שנותנת אישור לכל הסבל שעברתי, שיש מי שסומך עליי שאני דוברת אמת, בוטח ומאמין בי, זה ביטחון עצמי שפתאום טס כי אם הצלחתי לעבור את זה אז מה אני לא אצליח.

בתקופה הזו חיזקו אותי לאורך כל הזמן המשפחה, החברות והחברים, אנשים שפגשתי לאורך כל הדרך, כל אחד חיבק, עטף ועשה את מה שהוא יכול למעני. היו שם אנשים שהרימו אותי ללא הפסקה, שדאגו שאצא מהכאב עד כמה שאפשר, ובזכות כמה מהם אני פה מאושרת מתמיד.

*לכל אותם בחורים ובחורות שעברו אירוע דומה, יש מי שיקשיב לכם! קווי הסיוע של המרכזים לנפגעי תקיפה מינית זמינים 24/7 לכולם! נשים - 1202 גברים - 1203