שני האחים תרמו כליה לזרים. האח השלישי בהמתנה
לפני חמש שנים ראה דורון ניר־צבי כתבה על תורם כליה שטילטלה אותו וגרמה לו להגיד: "גם אני רוצה". אחרי שהוא מימש את החלום החליטה אחותו, הדר, שגם היא מעוניינת לתרום. לאח השלישי, איתן, הם קוראים "הבנק": הוא ממתין כגיבוי למקרה שהכליה היחידה שנותרה לכל אחד מהם תקרוס, ואז הוא יתרום
הראשון שתרם היה דורון ניר־צבי (48), נשוי ואב לשמונה, עורך דין, תושב חוות יאיר. "הכל התחיל, כמו שמתחילים מרבית הדברים בעולמנו, לגמרי במקרה", הוא מספר. "לפני חמש שנים לערך ראיתי בעיתון צילום ששווה אלף מילים, ובו נראה הרב יהושע שפירא מברך את בנו דקה לפני שהבן תרם אחת מכליותיו. הסתכלתי על הצילום הזה ופשוט קינאתי. זה הכה בי כל כך עמוק כי עד אותה כתבה הנושא של תרומת איברים לא היה בכלל במודעות שלי. ופתאום, בבום, כשנחשפתי לזה, הכי רציתי גם. רציתי להיות כמו הבן של הרב שתורם מגופו כליה".
קיראו עוד על תרומה אלטרואיסטית:
משפחה של תרומה: האם תרמה כליה, הבת תרמה רחם
כחצי שנה אחרי שתרם כליה - אמיר כבר השתתף בטריאתלון
הוא התחיל בהליך תרומת הכליה, ולאחר שנתיים וחצי נמצא חולה שהיה זקוק לה. הכליה נלקחה ממנו לפני שנה וחצי בהדסה עין כרם. "הלכתי לניתוח בלב שלם ומלא ביטחון", הוא מספר, "כל כך התרגשתי מזה שמישהו, זר מוחלט, יזכה בזכות התרומה לחיים, וגם בלי סבל ודיאליזות - שחיברתי תפילה מיוחדת לכבוד המאורע".
הניתוח וההתאוששות ממנו עברו לדבריו בקלות. "די מיד קמתי מהמיטה, התחלתי להלך ולא נזקקתי למשככי כאב", הוא מספר.
את הנתרם הוא פגש רק אחרי הניתוח. "הוא היה גבר בן 61", מספר ניר־צבי, "רגע המפגש איתו ועם המשפחה שלו חקוק בי כרגע של התעלות והתרוממות רוח, לא פחות".
זהות הנתרם ומוצאו שינו לך?
"השאלה מעליבה. מה אכפת לי אם הנתרם יהודי, מוסלמי או נוצרי? אדם הוא אדם. זה כמו לשאול אותי אם אני רואה פתאום מולי מישהו שעומד לטבוע בים ובמקום שאקפוץ אינסטינקטיבית למים להציל אותו, אני מתעסק בתעודת הזהות שלו. לתפיסתי, זו הזכות והחובה של כל אחד מאיתנו לעשות למען האחר - ולא משנה כהוא זה מי זה אותו אחר".
עכשיו הוא רוצה ליצור "שושלת" של תרומה. "כדי להעצים את החוויה המשפחתית, אומר ניר־צבי, "עכשיו אני מקווה שאשתי התותחית תתרום גם היא וכך שנינו נהווה דוגמה לילדים שלנו".
ותסכים שגם ילדיך יתרמו?
"מה זה תסכים? זו תהיה ההוכחה שהצלחנו בחינוך שלהם. אהיה אב מאוד גאה אם וכאשר ילדיי יתרמו בתורם".
התרומה האלטרואיסטית שלו היא רק עוד אחת מכלל הנתינות שהוא מקפיד עליהן. "לתפיסתי הנתינה היא היהדות. היא האמונה. היא התמצית ולב ליבה של האנושות והאנושיות. אני גאה להיות אחד ממאות התורמים בארץ שדורגה במקום הראשון בעולם בתרומות איברים אלטרואיסטיות. אין לזה אח ורע בעולם כולו".
הבאה בתור במשפחה הייתה אחותו, הדר קופלוביץ (41), נשואה ואם לחמישה, סוכנת ביטוח, תושבת יקיר. היא ליוותה את ההליך שעבר אחיה, ביקרה אותו בבית החולים - וקינאה. "הצורך לתת לאחר הוא לא אירוע חד־פעמי ויוצא דופן בחיים שלנו. הוא ערך שגדלנו עליו ומתקיים ברצף ביישובים שלנו. אני מאוד רציתי להיות אם פונדקאית. כבר התחברתי בפייסבוק לזוג שחיפש פונדקאית, אבל בסופו של דבר זה לא קרה כי הייתי כבר אחרי ארבע לידות ואישור הפונדקאות ניתן רק אחרי שלוש", היא מספרת.
הצורך בנתינה, שלא בא על סיפוקו, מצא אפיק כשליוותה את אחיה בניתוח. "כשראיתי את תגובת משפחת הנתרם - על המקום זה הכה בי: גם אני רוצה", היא מספרת, "מהר מאוד התחלתי לקדם ולהריץ את ההליך. כמובן ששיתפתי את הוריי בהחלטה, ואבא שלי הסתייג. מכיוון שיש לנו במשפחה ילד עם בעיה גנטית שעלולה להתפתח לכשל כלייתי, הוא ביקש שאחשוב על זה שוב".
היא לא ויתרה. "שאלתי אותו: 'תגיד, אבא, מה ההבדל בין הכליה שלי לכליה של דורון?' והוא ענה: 'עם הכליה שלך אני עוד יכול לדבר, ועם הכליה של דורון כבר לא'. אחרי יומיים, כשראה שאני לא משנה את דעתי, הוא אמר לי: 'הדר, אני מכבד את ההחלטה שלך'. באותו מעמד נסללה הדרך.
"ראיתי בפייסבוק פוסט של מישהי שכתבה שאחיה זקוק לתרומה. פניתי אליה בפרטי ואמרתי לה שאני מוכנה לבדוק אם יש לי התאמה גנטית איתו. עשיתי בדיקה בארגון 'מתנת חיים', ולשמחתי נמצאה התאמה לאח שלה, צעיר בן 28".
ההליך המקדים לניתוח נמשך כחצי שנה. לפני שנה הגיעה הדר לבית החולים איכילוב כדי לתרום כליה. "תמונות של הנתרם ראיתי בפייסבוק", היא מספרת, "ובאחת מהבדיקות גם ראיתי אותו פיזית אבל בחרתי בשלב הזה לא לגשת אליו ולהיחשף מחשש שמשהו יתפקשש. רק אחרי שעברתי את קציר הכליה וההשתלה בגופו עברה בשלום, ניגשתי לאבא שלו, הצגתי את עצמי והוא כמעט התעלף". רק בדיעבד נודע לה שבני משפחתו של הצעיר הנתרם חיכו לה כל העת בכניסה לחדר התאוששות.
"את הנתרם ראיתי רק ביום שהשתחררתי מבית החולים" היא אומרת, "הפגישה, אני מוכרחה לציין, מאוד הביכה אותי. אני לא מיתממת. אני מבינה היטב את המקום אסיר התודה שלו. אבל אני מבינה בעיקר את המקום שלי, את מצב הלב שלי, שיודע שעשיתי את זה מאהבה פשוטה ואמיתית לאדם באשר הוא, אדם כלשהו, ולא משנה אם זה גבר או אישה, יהודי או מי ששייך לעם אחר. תאמינו לי, אני ממש לא מתחסדת, אבל מהמקום הזה התודה מיותרת לי, בלי להעליב חלילה את הנתרם ואת המשפחה שלו".
התרומה, מתברר, היא עניין מידבק. עכשיו הגיע תורו של בעלה להגיד: "גם אני רוצה". אבל מכיוון שהוא סובל מיתר לחץ דם, הוא נפסל לתרומה. "אבל יש אחרים", מספרת הדר, "אחרי הבאזז שזה יצר פונים אליי בני דודים, קרובים רחוקים, מכרים ואנשים מהיישוב שעוררתי בהם את החשק לתרום".
איך תגיבי אם ילדייך ירצו לתרום?
"אקדם הליך כזה בשמחה ובסיפוק אימהי גדול מאין כמוהו".
יש לך הסבר לזה שהרוב המוחלט של התורמים מגיעים מהציונות הדתית־לאומית־מתנחלית?
"אולי כי אנחנו גדלים כבר מינקותנו על ערך הנתינה, ולכן לא עושים עניין גם כשמדובר באיבר מאיברינו. האני מאמין שלי הוא שכל אדם בריא וכשיר, שיש ביכולתו הרפואית לתרום איבר, צריך מוסרית לעשות את זה. אני, כמו כל בני המשפחה והקהילה וקבוצת ההתייחסות שלי, נחשבת אדם תורם גם בלי קשר לתרומת הכליה".
איתן הירשפלד (45), נשוי ואב לשלושה, סוכן ביטוח מגבעתיים, הוא אחיהם של הדר ודורון. "באחת מההרצאות שלה, שבה דיברה אחותי על חשיבות תרומת איברים, היא סיפרה שבתחילת דרכה היא קינאה בתרומה של דורון אחינו, ואז הוסיפה בצחוק שהאח השלישי, כלומר אני, יהיה המבוגר האחראי על שני אחיו חדי־הכליה, שאשמש 'בנק כליות ספייר' אם חלילה תקרוס הכליה היחידה של כל אחד מהם. בפועל, אין בינינו התאמה גנטית, אבל אם חס וחלילה הם יזדקקו לתרומה אעשה עסקה סיבובית: כלומר אני אתרום ומישהו אחר, שיימצא מתאים יתרום לאחד מהם. אני אעשה זאת בלי להסס אפילו שנייה".
שיאנית התרומות האלטרואיסטיות: ישראל
"ישראל בלעדית בנדיבות תושביה לתרומות אלטרואיסטיות, אין לזה אח ורע בכל העולם כולו" - כך אומר ד"ר רוני ברוך, מנהל מרפאת השתלות במרכז הרפואי איכילוב. לדבריו, "זה המצב היחיד ברפואה שמכניסים אדם בריא ושלם לחדר ניתוח, נוטלים ממנו איבר בהסכמתו המלאה ומרצונו המובהק ומשתילים אותו בגופו של זר מוחלט, דבר שמציל את חייו ומשפר אותם לאין שיעור".
הזרם הדתי־לאומי הוא ספק התרומות המרכזי, כשבין יישובים שונים יש "תחרות" מי מחזיק במספר התורמים הגבוה ביותר.
לפי המרכז הלאומי להשתלות של משרד הבריאות, בשנת 2017 הושתלו 137 כליות נפטרים ו־222 כליות שנתרמו על ידי אנשים חיים. ב־2018 הושתלו 161 כליות מנפטרים ו־231 כליות מחיים. למרות זאת, 840 חולי כליה עדיין ממתינים לתרומה.
ד"ר ברוך מסביר כי "חולים שלוקים באי־ספיקה כלייתית ועוברים דיאליזה הם הנזקקים לתרומת כליה. תור ההמתנה הממוצע הוא כחמש וחצי שנים. יש השתלות כליה מאנשים חיים ומנפטרים, כשהעדיפות היא לכליה מהחיים שלא עברה תהליך שימור ומיד עם קצירתה, כשהיא חמה וחיונית, מושתלת בגופו של הנתרם. תרומת כליות כבר אינה נחשבת להליך שיסכן בטווח המיידי והמאוחר את התורמים".
כהוקרה לאותם נדבני כליה, חנך לפני שבוע המרכז הרפואי איכילוב חדרי אשפוז משופרים ומשודרגים עבורם. "זו דרכנו להביע את ההערכה העמוקה שלנו ולומר להם תודה בכל דרך אפשרית", מסכם ד"ר ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
