מסקביאס ועד עקיצת פשפש: מדריך רפואי למתגייסי הקיץ

בחודש אוגוסט הקרוב עשרות אלפי בני נוער יעלו לראשונה על מדים. המפגש הראשוני עם הצבא הוא חווייתי ומאתגר, לא רק בגלל המסגרת החדשה, אלא גם בכל הקשור ברפואה ובבריאות.

המחלות שאנו מכירים מקבלות לעיתים הסתמנות שונה (ולרוב חמורה יותר) ממה שהמתגייסים הכירו עד כה, ובמקביל הם נחשפים להרבה מחלות ומצבים אחרים שלא הכירו עד היום מהאזרחות.

באילו מחלות "פופולריות" המתגייסים הטריים עשויים להיתקל, כיצד מומלץ להתמודד עימן והאם אפשר להימנע מהן? מדריך.

קיראו עוד

מפגש עם בעיות בריאות בצבא(צילום: shutterstock)

ההדבקה עצמה היא במגע (נשיקה, שתייה מכוס משותפת, שפתון) והמחלה עצמה מתבטאת בצבר שלפוחיות זעירות צפופות עם נוזל בתוכן, על פני עור "מעקצץ", "מגרד", "מציק".

לאחר המחלה הראשונית ההרפס חוזר למצב "רדום" במערכת העצבים, אבל עלול מדי פעם "להרים ראשו" ולגרום שוב לאותה הפריחה (לרוב באותו המקום בו נדבקנו לראשונה).

מתי זה קורה? אין חוקים חד משמעיים אבל ללא ספק לחץ נפשי או גופני מהווים טריגר חזק. למשל הלחץ סביב הגיוס, הטירונות, חוסר השינה, המסעות. כל אלה עלולים לגרום להרפס לפרוץ שוב.

מה הטיפול? אציקלוביר (או "זובירקס"). התרופה פותחה באופן ייעודי להרפס (ואף זיכתה בפרס נובל את מפתחיה) וניתנת בצורות שונות (החל מקרם, דרך כדורים ועד עירוי לווריד). ברגע שמתחיל ה"עקצוץ" המוכר, יש להתחיל מיד למרוח את הקרם. בשלב כזה אולי ניתן למנוע את הופעת השלפוחיות, למרות שזהו שלב מדבק.

החדשות הטובות הן שגם ללא טיפול, המחלה בסופו של דבר חולפת לבדה, רק שזה לוקח בין שנה לשנתיים (כתלות בזן הטפיל. ישנם שני זנים עיקריים בארץ בפיזור גיאוגרפי שונה) עם צלקת שנותרת באיזור הכיב (פחות או יותר בגודל שאליו הגיע הכיב).

מה הטיפול? ישנם טיפולים שונים וצורת הטיפול תיקבע לפי פרמטרים שונים הכוללים: סוג הטפיל, מספר הנגעים בגוף, מיקומם, גיל המטופל, מעורבות פנים או איזורים רגישים אחרים. בין קווי הטיפול אפשר למצוא משחות (לשקוטן), כדורים, זריקות מקומיות לשולי הכיב (פנטוסטם) ועד טיפול במתן תרופה לתוך הווריד.

איך נדבקים בכלבת? בעל חיים נגוע בכלבת (כלב, חתול, תן, שועל, קיפוד, עטלף ועוד) נושא את הווירוס במקומות שונים בגוף, ביניהם ברוק ובציפורניים.

אם בעל החיים הזה נושך/ שורט/ מלקק אותנו, אנחנו עלולים להידבק במחלה.

המחלה מטפסת לאורך מערכת העצבים מאיזור המגע (לרוב יד או רגל) לכיוון המוח, וכאשר הווירוס מגיע לשם - זוהי כבר נקודת האל חזור וגזר הדין כבר נחתם.

תסמיני המחלה מגוונים, החל מפגיעות עצביות, עד לכדי חוסר יכולת לנשום.

למה היא כל כך פופולרית בצבא? בחלק מהבסיסים ישנם בעלי חיים משוטטים וחלקם עשויים להיות נגועים בכלבת. חיילים לעיתים משחקים ומתיידדים עם בעלי החיים הללו, עד שלבסוף ננשכים או נשרטים.

מה הטיפול? הרפואה הטובה ביותר היא רפואה מונעת. מגע עם בעלי חיים משוטטים הוא מסוכן (ונוגד את פקודות הצבא), ולכן מוטב להימנע מכך. אם ננשכתם או נשרטתם חלילה, פנו מיד לרופא הצבאי לקבלת טיפול והפניה ללשכת הבריאות המחוזית, שם ייתכן שתחוסנו בסדרת זריקות שעשוייה להציל את חייכם.

קפלי העור בגופנו הם איזורים "מועדים לפורענות", בעיקר משום שכאשר עור משתפשף בעור נוצרים חיכוך, זיעה וחום מקומיים - התנאים האידאליים להתפתחות מצבים רבים וביניהם זיהומים (פטרייתיים, חידקיים) וכן מצב המוכר בשם המקצועי "אינטרטריגו", או בעברית צבאית - שפשפת. 

עצם החיכוך המקומי המלווה בלחות גבוהה יוצר דלקת בעור המתבטאת באדמומיות ותחושת שריפה בכל מגע קל.

היכן התופעה תופיע? במפשעות או בירכיים הפנימיות אשר עשויות להתחכך האחת בשנייה בעת הליכה ממושכת (מסע לדוגמה), כאשר החום והזיעה הנוצרים במקביל משמשים כ"'דלק למדורה", ומקור לא אכזב לפטריות ש"אוהבות" להתיישב באיזורים הללו.

מה הטיפול? ראשית, באמצעות מניעה. כאשר צפוי לנו מסע או כל פעילות ממושכת בה נזיע הרבה ויהיה חיכוך רב באיזור, מומלץ לבצע טיפול מונע עם משחת החתלה (כן, כן) או בייבי אגיסטן, אשר יפחיתו את החיכוך באיזור (ו"על הדרך" ימנעו גם מפטריות להתיישב שם).

עוד פטנטים מוכחים כוללים לבישת תחתוני בוקסר (כדי להפחית את החיכוך) או מכנס טייטס מתחת למדים. ואם כבר "זכינו" בשפשפת, הפתרון הוא אוורור מקומי, רחצה תדירה (בעיקר עם מים, ומעט סבון שעשוי לגרות את העור בעצמו) ושוב, מריחה משחה.

ומה חי לו מתחת לאבן? המון בעלי חיים, בין השאר, עקרבים, עכבישים ונחשים. 

הכלל הראשון בהגנה הוא כאמור, הימנעות. להשתדל לא להרים/ להפוך סלעים גדולים אם אין צורך בכך, ואם חייבים, אז בזהירות מירבית מתוך הבנה שעלול להמתין לנו חבר זועם למטה.

אם כבר הוכשנו/ נעקצנו/ ננשכנו, דבר ראשון נרגעים. שכן התרגשות יתרה תגרום לעלייה בלחץ הדם ובדופק, ועל ידי כך לפיזור מהיר יותר של הארס בגוף.

בכל מקרה, יש לשכב ולקבע את הגפה הפגועה, לא להניח חוסם ורידים/ עורקים ולהזעיק פינוי מיידי.

בבית החולים ניתן לטפל (באם יש צורך בכך) בנסיוב נגד הארס הספציפי, וכן לעקוב אחר מדדים חיוניים ותפקודי הקרישה (שכן הארס עשוי לפגוע במערכת הקרישה, במערכת העצבים, בלב או בכמה מהם גם יחד).

כיצורים הומאותרמיים, לגופנו יש את היכולת לווסת את חומו. כלומר בין אם נשב לבד, בחושך, בקור או אם נבצע פעילות ספורטיבית באמצע הקיץ, גופנו יצליח לחמם/ לקרר את עצמו כך שבסופו של דבר בפנים ישררו 37 מעלות.

כשקר לנו, חימום הגוף נעשה על ידי פעילות מוגברת של השרירים, המתבטאת ברעד וצמרמורות שאנו חשים. במקביל, מכיוון שעורנו הוא האיבר הגדול ביותר בגוף ומהווה את שטח המגע הגדול ביותר עם הסביבה החיצונית, כלי הדם הקטנים בו ייסגרו ויצמצמו את זרימת הדם בהם (על מנת שלא לפלוט את החום החשוב מתוכם לסביבה).

קירור הגוף לעומת זאת, מתבסס ברובו על הזעה, כלומר פליטת מים מבלוטות ייעודיות על פני העור לשטח העור ועל ידי כך שהם מתאדים ממנו - הוא מתקרר. בנוסף, ישנה פתיחה של כלי הדם בעור (על מנת שיפלטו את החום מהדם לסביבה). זו הסיבה שאנו מזיעים ו"מאדימים" כשחם לנו.

אבל מה יקרה אם בכל זאת הגוף יתחמם עד כדי כך שהוא לא יצליח לקרר את עצמו בחזרה, והטמפרטורה אליה יגיע תהיה כל כך גבוהה עד שאפילו המנגנונים במוח שאמורים להורות לו לקרר את הגוף ייפגמו, והוא יפסיק לעשות זאת? אז נקבל מכת חום - מצב מסכן חיים שעלול להסתיים בפגיעה מוחית תמידית ולעיתים אף במוות.

בניגוד להתייבשות רגילה, בה בעיקר נחוש תשישות, צמא וחולשה ניכרת, מכת חום מלווה גם בפגיעה מוחית ולכן התסמינים יהיו חמורים יותר ויכללו דיבור מבולבל, בחילות והקאות, פגיעה בשיווי המשקל, פרכוסים ועד אובדן הכרה.

מה גורם לכך? בעיקר פעילות מאומצת בתנאי סביבה שאינם מתאימים לכך ולא מאפשרים לגוף, על אף כל הניסיונות שלו לקרר את עצמו (בעומס חום).

הצבא מכיר בבעיה מסכנת חיים זאת, ועל כן הפעילויות מותאמות למזג האוויר, ובתקופת הקיץ כל פעילות מאומצת (ריצות, מסעות) תתבצע בימים (ובעיקר בשעות) בהן אין עומס חום.

אם נתקלנו בחבר שחווה תסמינים אלו במהלך מסע או גיבוש, יש להעיר את תשומת לב המפקדים והצוות הרפואי לכך. טיפול מהיר הוא המפתח להצלת חיים.

יש לקרר את הנפגע על ידי שפיכת מים מרובים עליו (לא על הפנים כמובן, כדי למנוע חנק) ולפנותו באופן מיידי לבית חולים לצורך המשך טיפול.

הגנה על העור כדי להימנע מהפצעונים. אקנה(צילום: shutterstock)

אקנה (המוכרת גם כ"פצעי בגרות") נובעת מסתימה של זקיקי השיער (לרוב עקב ייצור חלב מרובה, אך גם שמנוניות רבה בעור יכולה לתרום לכך) והצטברות חיידקים, המביאים לכדי תהליך דלקתי מקומי המתבטא בדמות פצעון האקנה ("החצ'קון").

המחלה עצמה נפוצה מאוד בגיל הבגרות (עד 85% מהמתבגרים יחוו זאת) ושירות צבאי קרבי בהחלט יכול לתרום לכך מהסיבות שפורטו לעיל.

הפצעים עצמם עלולים להותיר אחריהן היפרפיגמנטציה שארייתית (כתמים אדומים או חומים באיזורים בהם היו פצעים), ולעיתים אף צלקות (לרוב שקועות).

מה הטיפול? ישנו מגוון רחב של טיפולים לאקנה  כולל טיפולים מקומיים, טיפולים סיסטמיים וטיפולים הורמונליים.

מזוית הראייה ה"צבאית" חשוב לדעת שמכיוון שמרבית קווי הטיפול מבוססים על רטינואידים, אחת מתופעות הלוואי שלהם היא "הידקקות" של העור עם יובש מוגבר וכן רגישות יתר לקרינת השמש. כלומר, אתם תיכוו בשמש הרבה יותר מהר ממה שהייתם רגילים. חשוב לזכור זאת כשאתם יוצאים לפעילות בשטח בשעות היום עם שמש קופחת ולהתמגן ככל הניתן (קרם הגנה כל שעתיים, כובע, שהייה בצל עד כמה שניתן).

בנוסף, מכיוון שרטינואידים (רואקוטן), גורמים בין היתר לפירוק מואץ של השרירים, אסור לבצע בעת נטילתם פעילות ספורטיבית מאומצת והדבר אף עשוי להשפיע על הפרופיל ולגרום להורדתו באופן זמני למשך תקופת הטיפול.

כך שמי מכם שסובל מאקנה קשה טרם גיוסו והחל כבר טיפול ברואקוטן, צריך לציין זאת בשאלון הרפואי בעת גיוסו, שכן אם האקנה יחמיר במהלך השירות יש להבין את מלוא המשמעויות של הטיפול לגבי השירות כולו.

אז במה מדובר באמת?

סקביאס, או בשמו המלא סרקופטס סקאביי, הינו טפיל המתגורר בשכבה השטחית ביותר של עורנו (האפידרמיס). הטפיל ניזון מתאי העור המתים הנמצאים בשכבה זו ומתקדם לאיטו תחת העור בתוך תעלות שהוא חופר לעצמו כאשר מדי יום נקבת הטפיל מטילה כשלוש ביצים.

אז מה הבעיה? שנוכחות הטפיל בעור גורמת לגרד עז ובלתי נסבל, אשר מחמיר בשעות הערב ואף מונע הירדמות. אם לא די בכך, עצם הגרד והפציעה של העור חושפים אותנו לזיהומים עוריים משניים העלולים להיגרם מחיידקים החיים על פני עורנו דרך קבע (כגון סטאפילוקוקוס אאוראוס).

מבחינה קלינית, המחלה מתבטאת בנקודות אדומות בולטות ופזורות (או בשמן המקצועי - פפולות דיסקרטיות) על פני איזורי גוף שונים ואופייניים (לרוב באופן סימטרי) הכוללים: בתי שחי, טבור, פטמות, אבר המין, בין אצבעות הידיים, שורשי ידיים, קפלי מרפקים, קרסוליים, עכוזים.

המחלה מדבקת מאוד ובעיקר במגע צמוד, ולכן נפוצה במקומות בהם אנשים חולקים את אותו מרחב מחיה לאורך זמן: מבוגרים בבתי אבות, מאושפזים בבתי חולים וכמובן חיילים החולקים אוהל או חדר.

מהו הטיפול? על מנת להיפטר מהסקביאס צריך למרוח קרם ייעודי (יש כמה תכשירים בשוק, כאשר המקובל והיעיל ביותר הינו פרמטרין 5% או בשמו האחר "לייקליר"), על פני כל הגוף מהצוואר ועד לקצות הבהונות (מבלי לפספס מילמטר של עור) למשך לילה שלם, וכעבור שבוע בדיוק לשוב על פעולה זו.

בכך הלכה למעשה הרגנו את הטפיל על פני העור, אם כי חשוב לזכור שהגרד (גם אחרי טיפול מוצלח) יכול להימשך עד חודש לאחר מכן, והוא נובע כתוצאה מפעילות מערכת החיסון שלנו נגד הטפיל המת, והיא תיפסק כאשר הטפיל ינשור יחד עם שכבות העור השטחיות שלנו. 

אבל ישנה עוד בעיה, והיא שהטפיל עלול להמשיך לחיות עד שבוע על פני הבגדים שלנו, כאשר הוא ניזון משאריות העור שנשרו מאיתנו. המשמעות היא שאם נחזור לאותם המדים, אותה המגבת, אותם המצעים, אותו שק השינה, אנו עלולים להידבק בו בשנית (אחרי שכבר מרחנו והרגנו אותו).

זו הסיבה שכל בד שבא במגע עם עורנו בשבוע האחרון (לבנים, בגדים, מצעים, מגבות), צריך לכבס בהרתחה. אם אסור (כי מדובר בבד עדין שעלול להיהרס, יש לאטום אותו בתוך שקית ניילון למשך 10 ימים ואחר כך לכבסו כרגיל).

ומה עם החברים לאוהל? אם גם הם נדבקו, ונטפל רק בעצמנו, אנו עלולים להידבק מהם שוב. לכן נהוג לטפל בכל האנשים שבאו במגע הדוק עם החולה עצמו. 

מהם אותם טריגרים? סביבה יבשה וקרה (לכן המחלה מחמירה לרוב בחורף), מגע עם חומרים וסוגי בד מסוימים (בעיקר צמר ובדים סינטטיים), זיהומים עוריים (כגון בסטאפילוקוקוס אאוראוס החי על גופנו) וכן מתח נפשי ניכר.

המחלה באה לידי ביטוי ברבדים אדומים ומכוסים קשקש לבן עדין, המופיעים לרוב באיזורי קפלים (קפלי מרפקים וברכיים), אך עשויים להופיע בכל חלקה טובה בגוף, מהקרקפת והעפעפיים, דרך הגוו והגפיים וכלה בכפות הרגליים ואצבעות הידיים.

בגלל שהמחלה מושתתת על שלושה יסודות: היובש העורי, הגרד והדרמטיטיס (הפריחה הדלקתית הפעילה), הטיפול בה צריך להיות מכוון בהתאם ולהתייחס לכל אחד מהמרכיבים.

ליובש העורי, קרם לחות. שימון תדיר של העור (שלוש פעמים ביום ואף יותר) יקל על הגרד (ועל ידי כך ימנע מאיתנו לפצוע את עצמנו ולגרום בכך להחמרת המחלה).

לטיפול בגרד, ניתן ליטול אנטיהיטסמיניקה. הכוונה לכדורים המפחיתים תופעות אלרגיות ואת הגרד הנובע מהן (טלפאסט, אריוס, אלרג'יקס, בילקסטן ועוד רבים וטובים אחרים). אף על פי שהגרד באטופיק דרמטיטיס נובע ממנגנונים שונים (ולא קשורים באופן ישיר להיסטמינים), עדיין התרופות הללו עוזרות למטופלים רבים בהפחתת הגרד.

הטיפול בדרמטיטיס עצמה הוא לב העניין. מדרגי הטיפול השונים מתחילים מטיפולים מקומיים (מריחה של משחות וקרמים), בעיקר על בסיס סטרואידים ומעכבי קלצינאורין.

בהמשך (במקרה והפריחה מפושטת מאוד או לא מגיבה מספיק לטיפול), ישנם טיפולים יעילים ובטוחים מאוד בפוטותרפיה - מכונה המקרינה קרני עור מסוננות לכל הגוף או לאיזור מסוים.

בנוסף, יש טיפולים סיסטמיים בתרופות שפועלות על מערכת החיסון שלנו, ולבסוף, ישנו טיפול ביולוגי "מכוון מטרה", בשם דופיקסנט שאושר בסל הבריאות למטופלים אשר לא הגיבו לטיפולים קודמים.

שילוב של הקלות זמניות ופיזיותרפיה יפתרו את הבעיה. כאבי ברכיים

גם אם הגעתם בכושר לצבא, כי ביליתם בחדר הכושר, במגרש הכדורגל או בבריכה, השרירים הנדרשים לצורך כך שונים מאלו שאימנתם עד היום, ולכן צריך לאמן אותם מההתחלה. וכמו בכל פעם שמתחילים להתאמן מאפס, ההתחלה קשה והשרירים נתפסים. וזה בסדר.

לצורך כך יש בצבא "סרגל מאמצים", שאמור לבנות לכם את הכושר הנדרש במישורים השונים כאילו ולא התאמנתם כלל עד היום. הסרגל נועד לעשות זאת באופן הדרגתי ומדוד, על מנת למנוע פגיעות של "שימוש יתר" במפרקים, בשרירים ובעצמות.

ועדיין, אין כמעט חייל קרבי אשר לא יחווה לאורך הכשרתו כאבים שכאלו במפרקים נושאי העומס העיקרי - והם בעיקר הגב והברכיים. 

לצד עמוד השדרה ישנם שרירים (פראוורטברליים), אשר תפקידם לעזור לנו באיזון הגוף וחלוקת העומס מחגורת הכתפיים. כאשר שרירים אלה עובדים "שעות נוספות", הם נתפסים וכואבים.

החדשות הטובות הן שלא מדובר חלילה בפגיעה של ממש בעמוד השדרה, אלא "היתפסות" של השרירים סביבו, ועל כן שילוב של הקלה בעומס, תרופות נוגדות דלקת, פיזיותרפיה והתאמת סרגל המאמצים, יפתרו את הבעיה. ולא - לא נגרם לכם נזק קבוע לעמוד השדרה.

כנ"ל גם לגבי כאבי הברכיים, הנפוצים לא פחות. כאן מקור הבעיה הוא לרוב מפרקי ולא שרירי (שחיקה של המפרק הפטלו פמוראלי), אך גם כאן שילוב של הקלות זמניות ופיזיותרפיה יפתרו את הבעיה, ולא צפוי נזק ארוך טווח למפרק.

המלנין הינו צבען (בגוון חום אדמדם) אשר נוצר בתאי העור ומטרתו להוות "רשת הגנה", מפני קרינת השמש, ללכוד את קרני השמש בטרם הן מגיעות לגרעין התא ויוצרות שם נזק.

לכן קל להבין כיצד לאחר חשיפה לשמש, העור מבין שעליו לעבות את רשת ההגנה שלו על ידי יצירת יותר מלנין (והוצאתו בצורה מהירה מהתאים שמייצרים אותו לקרטינוציטים) - תהליך הנקרא שיזוף. ומה יקרה אם העור יספוג הרבה יותר קרינה ממה שהוא מוכן לה? אז תאי העור פשוט ייהרסו מכמות הקרינה שקיבלו, והרי לנו כוויית שמש.

כוויית שמש מסוכנת לא פחות מ"סתם" כוויה ממים רותחים. מדוע? ראשית, משום שאנו לא חשים בה ברגע בו היא מתרחשת (בניגוד למגע של מים רותחים עם העור בו מיד נדאג להתרחק ממקור הסכנה מחמת הכאב) - אלא בדיעבד.

שנית, בניגוד לכוויה ממים בה התאים נהרסים מעצם החימום (הרס מיידי), כאן ההרס בעצם נובע ממנגנון "השמדה עצמית" של התא, עקב נזקים מרובים שנגרמו לו ל- DNA, יותר ממה שהוא מסוגל לתקן.

מטרת ההשמדה היא בעצם למנוע מהתא להפוך לסרטני. אז מה יקרה אם תא אחד יצליח "לברוח" ממנגנון השמדה זה וימשיך לחיות למרות הנזק הרב שנגרם לו? ניחשתם נכון, הוא עלול להתפתח לכדי סרטן העור.

כיצד נמנעים? באמצעות הגנה מהשמש. כובע רחב שוליים, שרוול ארוך (ישנם כיום גם בדים ייעודיים עם מקדם הגנה בתוכם), וכמובן שימוש תדיר וקבוע בקרם הגנה בעל מקדם גבוה (לבעלי עור בהיר עדיף SPF-50 או יותר). יש למרוח את הקרם בשכבה נדיבה על פני כל איזור חשוף (כולל אפרכסות האזניים) לפני היציאה לשמש ולחדשו כל שעה וחצי-שעתיים.

וכמובן, אם אפשר רצוי לשלא לשהות בשמש הקופחת בשעות שיא הקרינה (בקיץ מ-10 ועד 16) ובכל מקרה כמובן שלהתמגן כראוי.

לא לגרד. עקיצה(צילום: shutterstock)

לעיתים גופנו מגיב ביתר שאת, ואז סביב סימן העקיצה הקטן תתפתח אדמומית גדולה ומורמת (אורטיקה) ובעיקר- מגרדת מאוד. אם נגרד את האיזור המצב רק יחמיר, משתי סיבות:

1) בעצם הגירוד אנו משחררים מתוך תאים הקיימים בעור (ובעיקר באיזור העקיצה) חומר בשם היסטמין אשר בעצמו גורם לגרד, כך שזהו בעצם מעגל שמגביר את עצמו.

2) אנו עלולים לפצוע את עצמנו בפעולת הגירוד ועל ידי כך לעזור לחיידקים החיים על עורנו דרך קבע (כדוגמת סטאפילוקוקוס אאוראוס אותו הזכרנו קודם) לחדור פנימה ובכך בעצם ליצור "במו ידינו" זיהום עורי היכן שלא היה קודם.

ולכן, הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא: אל תגרדו. נכון שיותר קל להגיד את זה מאשר לעשות את זה, אבל אם תבינו שהאיפוק במקרה זה יפעל רק לטובתכם אולי זה יעזור.

ומה כן עושים בכל זאת? ניתן להשתמש בתכשירים אנטיהיסטמינים מקומיים, כגון ג'ל פניסטיל, ובמקרים של תגובה דלקתית חמורה לעקיצה, ניתן למרוח אפילו תכשירים משולבים בסטרואיד מקומי (לרוב משולבים עם אנטיביוטיקה) למספר ימים, במרשם רופא כמובן.

ושוב, החשוב ביותר, מניעה. שימוש בחומר דוחה יתושים, לינה על מזרון נקי עם מצעים נקיים וכמובן הימנעות ממגע עם בעלי חיים משוטטים (עליהם עשויים להיות פרעושים) - עשויים לעזור לנו מהעקיצה עצמה, וכל התהליך הנלווה לה.

אבל איך זה קשור לצבא? שילוב של חוסר היגיינה (לדוגמה שבוע שטח) עם חיכוך וגירוי נמרצים של איזורים מסוימים בעור (שפשפוף הירכיים בעת הליכה במסע, חיכוך בכתפיים עם האפוד) וכמובן בתוספת "עזרה מקומית שלנו" (ניסיון לפוצץ פצע בעור תחת תנאים אלו), הם מעל ומעבר למה שנדרש כדי ליצור אבצס שכזה.

מהו הטיפול? כלל האצבע ברפואה אומר ש"אבצס זה משהו שמנקזים", והדבר נכון שבעתיים באבצס בעור שהוא נגיש מאוד וקל לניקוז. הפעולה תבוצע באופן סטרילי, לרוב בחדר המיון, ולאחריה תקבלו אנטיביוטיקה למספר ימים (לרוב בבליעה).

2) דוחה יתושים: כבר הסברנו שעדיף למנוע מהיתוש לעקוץ מאשר לטפל בעקיצה בדיעבד.

3) סבון פנים: בדיוק כפי שאתם מסבנים את העור מדי יום במקלחת, גם לפנים שלכם מגיע סבון יעודי שיוריד את השומניות וינקה מחיידקים. זה יכול לעזור להפחית את פצעי האקנה (שבהחלט עשויים להופיע בטירונות משילוב של חוסר היגיינה ושינויים הורמונליים) ובכלל, זה הרגל טוב לחיים.

4) קרם לחות: לא רק לסובלים מאטופיק דרמטיטיס. יובש בעור (ובמיוחד בכפות הידיים אחרי מגע עם חומרים כגון שמן לנשק או ריבוי ברחצת ידיים) ניתן לפתרון בקלות ופשטות. הקרם גם יעזור הרבה פעמים לסתם גירוד ללא סיבה ספציפית.

5) זובירקס: לסובלים מאקנה, חובה שיהיה אחד כזה בתיק. יש להתחיל למרוח עוד לפני שיוצאים הפצעונים, ברגע שמתחילה תחושת העקצוץ, ואולי נמנע מההרפס בכלל לצוץ.

6) ג'ל פניסטיל: לכל עקיצה מגרדת שלא תבוא.

7) משחת החתלה או בייבי אגיסטן: לפני מסע או שבוע שטח, מריחה נדיבה במפשעות ואולי תימנעו משפשפת מציקה בסוף.

ד"ר עומר רוזנבאום הוא רופא עור מומחה