הדוגמנית תמר שחמוביץ': "הפסוריאזיס לא מנהל אותי"
"כשהייתי קטנה המדריכה כעסה עליי וביקשה שאצא מהבריכה, בפעם אחרת הורים הרחיקו את ילדיהם ממני. אני יודעת שיש אנשים בכל הגילאים שסובלים מאי נעימויות והצקות". הדוגמנית תמר שחמוביץ' חולה בפסוריאזיס ומובילה קמפיין חוצות להעלאת המודעות למחלה, נחשפת בטור אישי
אם תעברו ליד עזריאלי תראו את פניי הגאות מתנוססות בקמפיין חוצות להעלאת מודעות לפסוריאזיס.
שמי תמר שמחוביץ', אני בת 21, מירושלים. אחות ל-7 אחים ואחיות. עשיתי קמפיינים לרנואר, קסטרו, דלתא גרנייר ועוד, אבל אני מרגישה שהקמפיין הזה "עכשיו אתם רואים אותי", הוא הקמפיין הכי חשוב שעשיתי.
בוודאי הקמפיין שאני הכי מזדהה איתו ומבקשת להעביר באמצעותו מסרים לציבור בישראל ולחולי הפסוריאזיס.
קיראו עוד:
טיפולים פורצי דרך לפסוריאזיס וקרוהן
משחות, פוטותרפיה או טיפול ביולוגי? כל הטיפולים לפסוריאזיס
רוצים "להחביא" את המחלה
בקיץ אחד כשהייתי קטנה, המצילה בבריכה כעסה עליי, ודרשה שאצא מהמים. בפעם אחרת הורים הרחיקו את ילדיהם ממני. אני יודעת שיש אנשים בכל הגילאים שסובלים מהמחלה מאי נעימויות, והצקות ולכן חשוב לי להעביר מסר ולהעלות את המודעות בנושא.
את הפסוריאזיס קיבלתי בגיל 6. הרופאים לא ידעו לומר מלכתחילה שמדובר בפסוריאזיס, וזכורים לי הרבה ביקורים אצל מטפלים בדיאטה, דיקור, מכונות שיזוף ועוד בניסיון לרפא את המחלה. היו לי שתי התפרצויות משמעותיות בחיי. כשהייתי קטנה ובגיל 19. (כרגע, הפסוריאזיס לא מפושט).
את אגודת הפסוריאזיס הישראלית הכרתי בפעם הראשונה שנסעתי לים המלח בגיל 12.
שם פגשתי לראשונה אנשים עם פסוריאזיס שליוו, הדריכו ולימדו אותי איך לעבור מסע בן שבועיים בים המלח. אחרי זה הייתי יורדת מדי שנה עד גיל 18 עם הקייטנה מטעם האגודה.
פסוריאזיס היא מחלה כרונית ולא מדבקת. היא מחלה שמתפרצת כתוצאה ממתחים, מלחצים, מתזונה לא נכונה או בתקופות קשות. דבר שמשתנה בין אדם לאדם. במהלך ההתפרצויות הפצעים יכולים להתפשט על כל הגוף. זה יכול לגרד. להיות אדמומי או להשאיר קילופים. הסביבה שלא מכירה יכולה להילחץ ולהתרחק. ואני יכולה להבין למה. המחלה היא חיצונית ולא אסטטית ולכן לפעמים אין ברירה ויש את הרצון להחביא אותה.
כל אחד צריך לקבל ולאהוב את עצמו
בניגוד לצורך בהסתרה כשיש התפרצויות בגוף, בחרתי במקצוע די חושף. אני מאוד מאמינה שחשוב להגיד "זה אני". כל אחד צריך להיות גאה במי שהוא, לקבל ולאהוב את עצמו. חשוב לזכור שכל אחד סוחב את החבילה שלו. והלוואי ונדע כל אחד לקבל ולהעריך את חלקו.
חשוב לי להסביר שאני לא רק חולת פסוריאזיס, אלא בן אדם רגיל לגמרי שמנהל חיים רגילים ואוהב אותם ובין היתר - יש לו פסוריאזיס. בדרך כלל הסביבה מייחסת לפסוריאזיס משמעות רבה יותר מאשר המשמעות שאני ייחסתי לה. וכן, כבר נתקלתי במבטים נרתעים או סקרנים.
כששואלים אותי על המחלה ואיך אני מתמודדת איתה, קצת קשה לי לענות. אני חיה איתה כל החיים, והיא חלק ממני, אבל היא לא מנהלת אותי. היא הפכה אותי למי שאני. אני מרגישה שהיא מייחדת אותי. כמובן שיש תקופות טובות יותר ויש פחות. קיבלתי במתנה זוויות ראייה שונות לחיים, רגישות לאחרים, ולקבל את השונה. בזכות הפסוריאזיס הכרתי אנשים מדהימים וחברים אמיתיים לחיים.
אמנם אני חוששת מהתפרצות נוספת של המחלה, אבל לדעתי, אפשר לנהל את המחלה ולא להפך.
אני זוכרת שבקייטנת הפסוריאזיס, ישבנו בחוץ ואכלנו אבטיח. אילן המדריך דיבר אלינו. הוא איחל לכולנו שיהיה טיפול מוצלח שיביא לריפוי, אבל גם שתמיד תישאר לנו נקודה קטנה בגוף שתייחד ותאחד אותנו כמשפחה. שתהיה שם כדי להזכיר. הדברים האלו נחקקו במוחי והיו מאוד משמעותיים.
אני מאחלת לחולי פסוריאזיס שיידעו לאהוב ולקבל את עצמם ואפילו את המחלה.
לפנייה לכתב/ת 
