ה"לובסטר" שלי: שנה אחרי שחליתי - אני כאן עם תובנות
לפני כשנה גילתה רות שקדי, לגמרי במקרה, גוש בשד, שהתגלה כסרטן. אחרי שנה גדושה בה נותחה ועברה הקרנות, היא גילתה את החיים מחדש. טור אישי של סיכום, תובנות והתחלה חדשה
"תראה איזה קטע, צמח לי חצ'קון על החזה", אמרתי לחבר שלי בפליאה ערב אחד לפני כשנה. הוא נגע בו ואמר: "אבל יש לך גם גוש". "שטויות", עניתי, "זו בטח סתם נפיחות ותגובה דלקתית לחצ'קון". אבל אחרי שהוא וחברה קרובה לא הרפו ממני, קבעתי תור לאולטרסאונד שד.
לטכנאית נדנדתי שתסביר לי מה היא רואה והאם הגוש ממאיר או שפיר. כשהיא ענתה לי: "אסור לנו לתת מידע. תדברי עם הרופאה שלך", תחושת הבטן העמוקה הייתה שהגידול ממאיר.
ולא שהיו לי סיבות לחשוד, הייתי בריאה בכל רמ"ח אבריי - אני אוכלת טוב וכמעט תמיד בריא, עושה לא מעט ספורט, אני במשקל תקין. ורגע אחד שברירי אחרי, חולה בסרטן שד.
ענייני בריאות לא זרים לי ובמשך שנים יעצתי להרבה אנשים: הייתי אחות, חובשת ומדריכת חובשים. יש לי משרד יח"צ והמומחיות שלי היא בריאות ואיכות חיים. אבל בשום פנים ואופן לא רציתי לדמיין שברגע אחד שברירי יתממש הפחד הכי גדול שלי ואהפוך להיות החולה המטופלת. זו שפוגשת רופאים והולכת לבית חולים בשביל עצמה. שהפעם אני זו שצריכה לעבור פרוצדורות רפואיות שאני כל כך חרדה מפניהן.
סרטן השד היה בשבילי הזדמנות ללמוד על עצמי
בדרך לפגישה ראשונה עם הרופאה, אחרי שקיבלתי את תוצאות הביופסיה, לא הייתי מסוגלת לנהוג וכמעט הקאתי את נשמתי מחרדה. חרדה שהגידול יהיה מפושט, חרדה מפני כימותרפיה. חרדה ותחושת אפסות כי המוות נמצא ממש מעבר לפינה והוא לא פוסח עליי. זה היה בחמישי אחר הצהריים. וסוף השבוע שחיכה לי לא בישר טובות.
לא יכולתי בכלל לחשוב על הסידורים והאדמיניסטרציה שבתהליך. בכלל לא רציתי ללכת לרופאה בידיעה שזו האבחנה. עם זאת, לצד הכאב, הבכי, חוסר האונים, והשאלה מה התכלית ומה הקטע של החיים הטפשיים האלה, הדבר העיקרי שעניין אותי מיום האבחון היה מה המחלה הזו באה ללמד אותי ברמות העמוקות ביותר.
בדיעבד, המחלה הייתה המשכו של מסע תודעה ומודעות, שלא התחיל עם הסרטן ויימשך כל חיי (אני כותבת וחושבת על המילים "כל חיי" בהיסוס, אחרי המפגש החזיתי עם הסרטן).
שנה אחרי, הפחדים הראשונים הסתלקו. פחדים אחרים הופיעו במקומם והם קופצים עליי מדי פעם, ונוגשים בי ללא הודעה מוקדמת, לבושים במלבושים שונים.
סרטן השד היה בשבילי הזדמנות ללמוד דבר אחד או שניים על עצמי. מסלול מואץ להתפתחות ולצמיחה אישית. הוא עזר לי להצמיח אומץ ולגדל חמלה. את הטור כתבתי לפני כמה ימים, בשוך הסערה, מונעת מרצון עז לעזור לנשים אחרות. כדי שהן תוכלנה לעבור את התקופה הזו, הלא פשוטה והמפחידה נורא, מתוך עוצמה פנימית וצמיחה אישית. כמובן מדובר בחוויה שלי, שאינה מרשם לחייו של אף אחד ואחת.
בפרקטיקה המיידית? לכו לעשות אולטרסאונד וממוגרפיה על בסיס קבוע. עם אבחון מוקדם מחלימים מסרטן שד. האבחון המוקדם שלי הציל את חיי.
יום הניתוח כסצינה מ"המירוץ למיליון"
"הלובסטר" – קראתי ואני קוראת לו בשם חיבה, כי סרטן זה מפחיד. נדמה לי שאת כולנו. סרטן קשור בקשר כמעט מיידי למוות ולא להחלמה ולחיים עשירים ומאושרים אבר אפטר.
לא רציתי לתת לסרטן מקום גדול בחיים שלי - הוא היה אורח לא מוזמן אצלי בגוף ולכן לא הייתי מוכנה לתת לו נוכחות רחבה מדי בשפה. בנוסף, לא רציתי להיכנס, קטגורית, לקבוצה שנכפה עלי להיות חלק ממנה.
לא בדקתי (כמעט) דבר באינטרנט - לא נכנסתי לקבוצות של חולות או מחלימות. הכיוון היה החלמה וריפוי ולא לכאוב ולהיבהל מסיפורים אחרים.
בחרתי את "התהילה" שלי – סיפרתי למעט מאוד אנשים שחליתי. ידעתי שככל שאפתח את הטראומה האישית והמאוד פרטית שלי ליותר ויותר אנשים, כך יהיו לי יותר מתעניינים ודואגים שאצטרך 'לטפל' בהם, בשעה שהאדם היחיד שאני רוצה לטפל בו היא אני.
מיעטתי לספר לכל המעגלים, החל ממשפחה, חברים ובוודאי למעגלים מרוחקים יותר. התמודדתי עם רכבת הרים רגשית משלי. עם רגעים של חולשה, שבהם רציתי לשמור את עצמי לעצמי. ידעתי שאין לי כוח לתגובות החוששות. לפנים של "את הולכת למות", שמשקפות בדרך כלל את הפחדים והחרדות של הדוברים והיו קול שני לפחדיי. השתדלו לזכור את עניין הפנים החרדות ופרצופי "הלוויות", בפעם הבאה שאתם פוגשים חולה.
בחרתי עם מי להתייעץ – התייעצתי עם שתי חברות קרובות ואהובות, שחלו בסרטן שד והחלימו. הכרתי אותן שנים. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליהן. היה לי ביטחון בהן, כשתי נשים מאוזנות ויציבות, שקיבלו החלטות מודעות ובחרו את הטיפול בהן.
בחרתי את המטפלים שלי – ידעתי שאני רוצה שרק נשים יטפלו בי. נשים רגישות. נשים שיראו אותי כאדם ולא כחולה. נשים שיהיו אמפתיות כלפי ונשים שלא יתייחסו אלי בגישה פטרונית או מתנשאת. בשבילי אלו היו הרגעים, בהא הידיעה, לבקש במדויק איך אני רוצה להרגיש, כשמישהו מהקהילה הרפואית פונה אליי ומטפל בי.
בחרתי את השותפים שלי למסע הזה בקפידה – בחרתי ברזולוציות דקיקות מי יהיו השותפים שלי למסע. אהובי, בתי, אחותי, קומץ חברות, מורה שלי, לקוחות שלי שהיו, ברובם, לא פחות ממדהימים ביחסם אליי! זו לכאורה קלישאה, אבל למדתי הרבה על הסובבים אותי לפי היחס, תשומת הלב והרגישות שהעניקו לי בנדיבות.
המירוץ למיליון – בחרתי איך להתמודד עם הפרוצדורות הרפואיות ובוודאי הניתוח, שהיה הראשון (והיחיד) בחיי. בביופסיה ביקשתי מהרופאה לספר לי סיפור כדי שלא אתרכז בפעולה ובאימה שלי. היא סיפרה לי על טיול האופנועים שעשתה עם בעלה באיטליה.
את יום הניתוח דימיתי ל"מירוץ למיליון". מירוץ עם תחנות ומשימות שעליי לעבור בהצלחה, בדרך לזכייה הגדולה בבריאות שלי. אין לי ספק שההכנה הנפשית שקיבלתי ועשיתי, הביאה אותי למצב שבו גם מיד אחרי הניתוח, לא סבלתי מכאבים ולא נזקקתי למשככי כאבים.
זיכרון רחוק – "תשמעי מה אני אומרת לך, בעוד שנה זה יהיה זיכרון רחוק בגלל שאת צוחקת ובאה ברוח טובה. כל אלה שאומללות, מתקרבנות ובוכות הן אלה שאצלן הדברים מסתבכים", אמרה לי האחות בממוגרפיה שלפני הניתוח.
אני לא יודעת אם אפשר לעשות מזה כלל גורף, אבל יודעת בהחלט שהזכות העיקרית שלנו בחיים היא לבחור את הפרשנות, היחס והתגובה שלנו למצבי חיים. גם שמחים, ובעיקר פחות.
סוף סוף הייתי איתי – סרטן שד, למדתי ממורתי המדהימה הנטורופתית (מילים כל כך קטנות לתארה) אילנה רוגל, עוסק באמהות הפנימית, בהזנה, בהנקה ובהענקה לעצמי.
ללא ספק, קל יותר לתת לאחרים. אני אימא מדהימה לבתי, אבל לעצמי לא הייתי. הייתי מרצה הרבה שנים, לא התנהגתי אליי יפה, חשבתי על עצמי מחשבות לא משהו, דיברתי עליי לא יפה, לא הוצאתי את שלל כישרונותיי כתוצאה מביטחון עצמי בינוני ומטה ועוד ועוד.
היום אני פועלת בכל יום באופן מודע, כדי להיות האימא הכי טובה שלי לעצמי. תהליך כואב הרבה פעמים, כי להתבונן בעצמי עירום ועריה, זה לא תמיד פיקניק.
התחדשתי – לפגישה עם המנתחת שלי, פרופ' תמי קרני המופלאה, רכשתי שמלה חדשה, ובאתי מגונדרת עם אומר פנימי של חגיגה ולא של אבל מתהווה. גם להקרנות הלכתי תמיד לבושה יפה, כי זה גרם לי להרגיש טוב איתי.
לא הייתי מוכנה לקבל טיפול אנטי דיכאוני – אחרי שקיבלתי מרשם בימים הראשונים שלאחר האבחון, שהיו בליל של הלם מוחלט וכאב גדול, בחרתי שלא למסך את התקופה הזו ולשטח את התחושות שלי. רציתי להיות נוכחת, כדי להפיק את המירב שיש לי ללמוד עליי, לאור החוויה הלא פשוטה שעמדתי לעבור.
הוצאתי את האצבע מהסכר – ולראשונה בחיי בכיתי חופשי. במקום להחזיק פאסון ולשחק אותה כאילו כל מיני דברים לא נוגעים בי, כפי שנהגתי רוב חיי. את מעיינות הדמעות לא סכרתי עד עצם היום הזה, כי זו בריאות הנפש לבכות ולא לתקוע רגשות בפנים. היום, הרבה דברים מעלים בי דמעות של אושר, התרגשות וכאב. אני מרשה לעצמי להיות אני ולבטא את רגשותיי.
על הברכיים - אני חושבת שאם חיים מספיק זמן, החיים יורידו אותנו על הברכיים בדרך כזו או אחרת. הסיפור הזה לימד אותי לאהוב יותר, להיות רכה יותר, פחות כעסנית, פחות שיפוטית. את החבר שלי שמצא את הגוש. את המלאכים שניג'סו לי ללכת לעשות אולטרסאונד. את הבת שלי שעמדה לצדי באומץ, את אחותי שהייתה הקייס מנג'רית שלי ודאגה שתוך זמן קצר במינימום טרטור אהיה אחרי. במשך שנים ראיינתי חולי סרטן, ורק כשחליתי, הבנתי כמה ניואנסים של התנשאות וחוסר הבנה, שלא במודע, היו קיימים בשיח שלי איתם.
הסוד שלא מגלים – דווקא אחרי שהכל הסתיים. הניתוח. ההקרנות. הנה אני בריאה ואיזה יופי לי, חטפתי דיכאון ללא פשר. הייתי עצובה מאוד, חסרת אנרגיות, הכל נראה לי טיפשי ולא בא לי לעשות כלום. תחושת חוסר תוחלת של אחרי. כאילו מה זה כל השטויות האלה שאנחנו מתעסקים בהם, ואיך זה קשור למסכת שעברתי עכשיו?
לשמחתי, הייתה לי 'הארונת' בצורת טלפון לחבר יקר, שהחלים מסרטן ומטפל בחולים. הוא נתן לי משמעות ולגיטימציה, ועזר לי להבין עד כמה תחושותיי היו טבעיות ולא מדוברות. דבר שאיפשר לי לצאת מהדיכאון די מהר עם אסטרטגיות פעולה טובות. אז שתדעו, אם סיימתם את התהליך, אתם בריאים אבל רחוקים מאיזה אושר ססגוני ומנצנץ, זה הכי טבעי ופשוט בקשו עזרה.
הדברים האלה שהלוואי והיינו עושים בלי אזעקת ההתרעה של המחלות – כמו לישון בצהריים, לנפות מהחיים את מי שממילא לא עושה לי טוב. כמו לא לדבר על מה שלא מתחשק לי, או לא לענות לוואטסאפים ולטלפונים. כמו לבהות, כישרון שפיתחתי. כמו ללכת לים, לנסוע למקומות נוספים שעושים לי טוב או לשבת עם חבר שלא מצאתי זמן בשבילו יותר מדי זמן, באמצע יום עבודה.
הלובסטר היה ההזדמנות להתבונן על חיי ולברור בקפידה איזה טוב, וטוב בלבד ועוד קצת טוב אני בוחרת להשאיר או להרחיב בחיי.
הכותבת היא בעלת משרד יח"צ העוסק בבריאות ואיכות חיים, מאמנת לתהליכי שינוי
לפנייה לכתב/ת 
