מאבדת שליטה בחופש

רציתי לעלות על המטוס הראשון שיוצא לכיוון, אבל ידעתי שהילד ימות על המקום אם אעשה זאת. לכן, הסתפקתי בוואטצאפים חופרים ואיימתי שאם הוא מסנן אותי אני, אני, אני, אני לא יודעת מה אני אעשה.

כי באמת, מגיע הגיל שבו כוח ההרתעה שלך נאלם ונעלם. מצד אחד, את רוצה לתת לילדייך המתבגרים את החופש לקבל החלטות בעצמם, ומצד שני את לא רוצה את החופש הזה. את רוצה להחליט בשבילם, כמו שעשית כשהם היו קטנים וידעת איפה הם נמצאים. הייתה לך שליטה, לכאורה, ועכשיו מה יש לך? אפליקציה שיודעת לזהות איפה הם נמצאים אבל לא עם מה ומה הם עושים שם שומו שמיים.

מתבגרים. צריכים גבולות(צילום: shutterstock)

לעוד טורים של גאיה

כשיש משפחה אבל אין זוגיות

תנו לילדים גבולות, הם יודו לכם

בזמן שהחברים של הילדים חגגו במסיבות קצף, הילד המסכן שלי היה מרותק למיטתו ואני קצת שמחתי כמו אימא שהבן שלה נופל במיונים לשייטת והיא נורא עצובה ושואלת את הילד איך אפשר לנחם ואומרת שהצבא הפסיד בענק ונותנת לו חיבוק ענק, אבל בתוכה היא קופצת בזעקות שמחה, "יש! יש אלוהים! הללויה!".

בבתים שבהם יש זוג הורים שישן תחת אותה תקרה (לא אמרתי באותו חדר, לא חייבים להגזים), יש הסכם לא כתוב שהורה אחד משחרר והשני קשוח. כשאחד צועק, השנייה מנחמת, כשהשנייה בקריזה הראשון מרגיע.

בבתים של הורים גרושים אין לך מושג מה קורה בבית השני ואת צריכה להסתגל לפיצול אישיות שבו את נדרשת לחנך לערכים אבל גם לאפשר עצמאות. ג'וב לא קל בכלל, במיוחד כשאת לא יודעת מה הוא עושה בימים של אבא ולמה האפליקציה מראה לך בחמש בבוקר שהוא נמצא במקום אחר.

כבר כמה שנים שיש מכת מדינה, ותיכוניסטים בחופש הגדול נשארים ערים עד הבוקר בגינות ציבוריות, מגרשי כדורגל נטושים או אצל חברים שהוריהם מתאבדים שיעים או חירשים. אין לך מושג מה הם עושים כשהם בחוץ, אם ומה הם מעשנים, שותים, רואים. אין לך שליטה על מה שקורה להם, במיוחד כשהם באים עם הטיעון המוחץ "אבא מרשה לי", ואבא באמת מרשה להם, אם הוא בכלל בתמונה.

כשהילדה הייתה תיכוניסטית חייבתי אותה לחזור הביתה באחת בלילה, בלילות בהם היא ישנה אצלי. היא כעסה, מרדה, בכתה שהיא היחידה שחוזרת כשכל הכיף רק מתחיל. אני מתארת לעצמי שהחברות שלה טינפו עליי בשעה שעודדו אותה כמה היא מסכנה ואיזו אימא נוראית יש לה, אבל זה לא עניין אותי.

ילדים חייבים מסגרת ומשמעת. הם חושבים שהם גדולים, ואולי זה נכון מבחינתם, אבל יש לי פור של שלושים שנה על פניהם. אני בטוחה שיום יבוא והם יודו לי על כך שאני ביד אחת מרחיקה ובשנייה מקרבת, וגם אם הם מתבאסים עליי עכשיו, הם יעשו אותו דבר לילדים שלהם אחר כך.

לפני כמה זמן יצאתי למסיבה באומן 17 כאילו אני בת 17. בחמש בבוקר, כשהילדה חזרה הביתה, היא ראתה שהבית ריק ונלחצה. היא סימסה לי, אבל לא ראיתי, התקשרה, אבל לא שמעתי. כשיצאתי מהמועדון ראיתי ששלחה הודעה בקבוצה של עשרים חברים: "מישהו יודע איפה אימא שלי?, היא לא עונה והאפליקציה מראה שהיא במקום נטוש בדרום תל אביב".

חיוך ענק התפשט על פניי... איך שגלגל מתהפך לו.

סופ"ש נעים,

גאיה קורן. מטפלת בשיטת "אני מלכה", מנטורית להערכה עצמית, ועיתונאית בידיעות אחרונות.