להיות לבד זה לא עונש
אנחנו נולדים לבד ומתים לבד, בדרך אנחנו אוספים אנשים, מראות, חפצים, ריחות. הם באים, הולכים, נשארים קצת או הרבה, עושים את שלהם או לא עושים בכלל. אז אם אנחנו כל חיינו לבד, שווה להתעכב על דברים שאנחנו אוהבים
מישהי אמרה לי הבוקר שהיא מעדיפה להיות לבד מלצאת לעוד דייט או לשבת עם חברות בבית קפה. היא לא אמרה את זה מתוך ייאוש, אלא מתוך אהבה אמיתית למרחב שלה עם עצמה. זה מאוד לא מובן מאליו, מפני שכמעט כל אשה שמתיישבת מולי על כורסת הטיפולים מפחדת להזדקן בלי עזר כנגדה, וחלקן מעדיפות להמשיך להיות נשואות לגבר שלא עוזר וממש נגדה, מאשר להשתחרר מכבליו ולהיות חופשייה ולבד.
אף פעם לא הבנתי מה כל כך מפחיד בלהיות לבד. הייתי ילדה שמתעופפת בעולמות דמיוניים, תולעת ספרים (מי בכלל מכיר את הביטוי הזה היום, עתיק כמו מסטיק שחור), המצאתי סיפורים וחייתי בתוכם. דיברתי לעצמי במחשבות, אם כי הילדים שלי טוענים שזה לא במחשבות שלי ושממש יכולים לשמוע אותי וכדאי שאפסיק אם אני לא רוצה שיאשפזו אותי בכפייה.
לעוד טורים של גאיה
חופשה משפחתית בפרק ב'
כשיש משפחה אבל אין זוגיות למה הם לא מתחילים איתך, לפני שאת מפסיקה לרצות
לסמוך - רק על עצמך
רוב האנושות מפחדת להיות לבד כי היא שואלת את עצמה שאלות, אבל לא מקשיבה לתשובות שהיא נותנת לעצמה. במקום דיאלוג בין ראש לרגש נוצר מונולוג חד צדדי והחלטי, וכשאנחנו מקשיבות לקולות חיצוניים הם מחלישים אותנו וגורמים לנו להיות אחת מהעדר.
להיות לבד זה אומר שאת חייבת לסמוך על עצמך. אין לך על מי להישען ואף אחד לא יעשה את העבודה השחורה במקומך, זאת כמובן אם את לא מחשיבה רשימת טלפונים של בעלי מקצוע ובעל של שכנה טובה שיציל אותך אחרי ששכחת את האורות של הרכב דלוקים כל הלילה.
רוב הזוגות מסביבנו הם הכי לבד. נדמה לך שהם ביחד כי הם מטיילים בנופי הארץ, טסים לחופשות שמצטלמות יפה, ישנים עם אוהלים בטבע כאילו אין נמלי אש בעולם, ועושים את מה שמשפחות נורמטיביות אמורות לעשות, וזה לריב בשבת בבוקר ולחזור הכי מאוחר מהעבודה באמצע השבוע.
כשאותם זוגות מפסיקים לדבר על הילדים (הנפלאים) שלהם, הילדים (הלא מחונכים) של החברים שלהם, והעבודה (הבוס תמיד מעצבן), הם מגלים שנותרו רק עם המחשבות שלהם. אין להם על מה לדבר, אז הם ממלאים את החלל שנוצר בשיחות סרק, משתעממים, מתווכחים, ורבים כדי שתהיה להם סיבה אמיתית לא לדבר ולהיות לבד.
אנחנו חייבים לייצר רעש, כי אנחנו מפחדים מהשקט. אנחנו יכולים לצעוק שאנחנו רוצים שיעזבו אותנו במנוחה, אבל השקט הזה מכה באוזניים כי מי מאיתנו באמת יודע לנוח? החיים הם מרוץ, כל רגע קורה משהו, הילדים מתבגרים ויש להם חיים משלהם, הם רוצים כסף, יש משבר בעבודה, יוצאים שוב לבחירות, מתווכחים מי (לא) מארח בראש השנה, ושוברים את הראש איך לייצר עוד הכנסה עם כל ההוצאות האלה. הראש לא שקט, החוטים בקצר תמידי, ושום בטן-גב ביוון לא יעזרו לנו להירגע.
שקט מגיע כשאני נמצאת במקום שנכון לי. רק כשאני עושה את מה שאני טובה בו ואוהבת את מה שאני עושה, אני יכולה לנוח גם כשאני בעשייה מטורפת, וגם כשאין לי זמן לנשום.
כשאני מאוהבת וחשה אהובה ורצויה, זו מנוחה. אהבה זוגית אמיתית מעניקה המון שקט, כי אין את הכעסים שמייצרים רעש לבן.
כשאני רוקדת, מתאמנת, לא אוכלת תפוצ'יפס באחת בלילה, מקפידה לשתות עשר כוסות מים ושני קפה (ולא ההיפך), יש בי שקט שמחלחל לשרירים.בשקט שנוצר אני יכולה לשמוע את עצמי חושבת, לקבל החלטות וליצור. אני יכולה לפתור בעיות בצלילות במקום להיחנק כמו טובעת שזועקת לעזרה.
נורא קל להתמכר ללבד, בדיוק כמו שקל להתאהב ברעיון הביחד. בשניהם יש סוג של בריחה: בראשון את בורחת מחברה, בשני מעצמך. זה נכון שיש משהו מאוד עוצמתי באשה שעושה הכל ולא צריכה אף אחד, אבל יש משהו מלא כוח גם בלהרשות לעצמי להניח את ראשי על כתפו של בן זוג.
ראיינתי פעם רופא ושאלתי אותו מה גיל המוות הממוצע. הרופא השיב: "מהרגע שאנחנו נולדים אנחנו מתחילים למות". זה משפט עצוב ושמח באותה מידה, מפני שאם זמננו קצוב, מוטב שנמלא אותו בחיים שראוי לחיות אותם.
אנחנו נולדים לבד ומתים לבד, בדרך אנחנו אוספים אנשים, מראות, חפצים, ריחות. הם באים, הולכים, נשארים קצת או הרבה, עושים את שלהם או לא עושים בכלל. במשך כל תקופת חיינו אנחנו כאילו ביחד, אבל לבד.
אז אם אנחנו כל חיינו לבד, שווה להתעכב על דברים שאנחנו אוהבים, שעושים לי טוב.
שלך,
גאיה קורן. מטפלת בשיטת "אני מלכה", מנטורית להערכה עצמית, ועיתונאית בידיעות אחרונות.