ספורטיבי, לא שותה ולא מעשן - איך קיבלתי התקף לב?

באירלנד, אי התלתן, שוכנת גם צפון אירלנד כמובן. אתה לא יכול לבקר באי היפהפה הזה מבלי לגעת גם בסכסוך העקוב מדם שהתחולל בין הקתולים לפרוטסטנטים או בין האנגלים לאירים. במהלך הטיול פוקדים גם את בלפאסט. האדרנלינים העיתונאיים שבים אליי. אני לוקח מונית, ויוצא עם נהג מקומי אל האזורים הרגישים של העיר.

קיראו עוד על התקפי לב

נסענו לאורכו ולרוחבו של קו התפר. נכנסנו ויצאנו בעורקי תחבורה שבטבורם שערים שנסגרים באורח קבוע בין שני חלקי העיר, מדי ערב בערב. חלפנו על פני משרדי השין פיין, ונסענו לאורך קטעי חומות וגדרות. הסכם יום השישי הטוב, אותו הסכם פיוס מפורסם בין הניצים – תקף ונשמר. אבל המתח קיים. כאן באזור הפרוטסטנטי הזה, אומר לי הנהג, כאן יכולים משום מקום לזרוק עליך בקת"ב או אבנים, אם יש לך רכב עם לוחית זיהוי אירית.

'תגיד', הוא שואל אותי, 'הרי אצלכם זה די דומה נכון'? מן סטטוס קוו ושמירה על כללי המשחק כשכל הזמן מבעבע משהו מלמטה. 'כן' אני משיב לו שני הסכסוכים מאוד דומים, אבל אתם השכלתם להתפייס. רק למראית עין הוא משיב. מהותית אין שינוי - פרט לדבר אחד. דור ההמשך. 'הבן שלי', הוא מספר, 'לומד בבית ספר משותף לקתולים ופרוטסטנטים. הם נולדו כבר לעידן שאחרי הסכם השלום. הם יודעים מה קרה, והם שואלים שאלות. אני מאמין שכשהם יתבגרו, ילדיהם כבר ידעו שלום. יש לך למה לקוות הוא מנחם אותי. תראה שגם אצלכם בעוד דור או שניים זה יסתדר'.

אשרי המאמין אני אומר בליבי.

מטיול באירלנד לשולחן הצנתורים. אלי הכהן

תחושה של מועקה וצרבת

יום אחרי בלפאסט, יומו האחרון של הטיול באירלנד. אנחנו בדבלין. בבקר חשתי מועקה. זו גברה אחרי ארוחת הבקר, אך חלפה לאיטה. הרגשתי חולשה מוזרה, פירשתי זאת כעייפות ואולי גם קצת צרבת.

בבית הקפה, שעות אחר כך, הרגשתי מצוין. חזרתי לעצמי. הילכתי ברחובות דבלין היפה והתמוגגתי מגדותיו של נהר הליפיי, וממראהו של עמוד המחט הגבוה בעולם. איזו מחט מקסימה.

בשעות אחר הצהריים, שעות לפני הטיסה לישראל, אני חש לפתע ברע. זעה בכמויות של מקלחת שוטפת אותי. אני מבין שקורה לי משהו שאני לא מכיר מן העבר. ראשי כבד. מתיישב, מנסה בכל כוחי להתרכז. להבין. לשלוט במצב. כאב חריף בחזה. גם ביד שמאל. תשישות קיצונית לא ברורה.

רגע, רגע, אולי... התקף לב? לא יכול להיות! לי? בניגוד לכל מה שכתוב בספר? אני לא מעשן לא שותה, רזה, לא אוכל ג'אנק פוד, עושה הליכות. הייתכן?

אני מסתחרר, נחלש מאוד, מזיע כאילו יורד גשם. אבל בשום פנים ואופן לא מרשה לעצמי להתעלף. דווקא ברגע של משבר גופני כה חריף אני מקבל כוח נפשי חזק. החולצה והגופייה נדבקות לגוף.

אנשים טובים נותנים לי מים וסוכר. חולפות כנראה רק דקות, שנראות לי כיממות, ולאט לאט אני מתאושש. מרגיש שאני חוזר לעצמי. הגל העכור הזה, המפחיד הזה, חולף. עוד דקות –ואני עומד על הרגליים. הולך. הכל מסתדר. חזרתי לעצמי.

שעת אחר הצהריים והטיסה ארצה בעוד שעות ספורות. אנחנו לוקחים מונית וטסים לבית חולים סמוך. סריקת אק"ג תקינה. חלבון הטרופונין, הבוחן אפשרות להתקף, נלקח לבדיקה, אבל הדם נקרש. אין תוצאה. ממהרים לשדה. צ'ק אין נינוח ונעים, טיסה נעימה הביתה, נחיתה נעימה, נסיעה הביתה, אני בטוח ששילוב של עייפות ואינטנסיביות גרם לכמעט עילפון. מהר מאוד אני שוכח את כל מה שקרה.

ארבעים ושמונה שעות אחרי השיבה ארצה אני מרגיש מצוין, אבל הולך בכל זאת, להיבדק. מה שבטוח, בטוח. רופאת המשפחה מתבוננת לסרוגין באק"ג ובי. פניה מתכרכמות. התרשים לא תקין, אבל האדם שיושב מולה תקין לחלוטין. אפילו מתלוצץ עם רופאתו. "או אמבולנס או מונית", היא פוסקת. "מכאן אתה נוסע היישר למיון".

אני מתבונן בה וחושב בלבי, שמקבל עכשיו עודף תשומת לב, עד כמה היא מגזימה. מחשבותי כלל לא בכיוון של הפנמת המתחולל. אשת המקצוע היושבת מולי - מצילה כרגע, בעצם נחישותה, את חיי.

"חושב על שבריריות החיים"

בחדר המיון, בתל השומר, מתבהרת התמונה חיש מהר. אכן כן. שלשום עברתי התקף לב באירלנד. ממש לא עילפון וממש לא עייפות. פתאום אני, שאוכל בריא ולא מעשן, חייב לבצע צינתור כאן ועכשיו.

הרופא המצנתר מזכיר לי את הפסנתרן ארתור רובינשטיין, שניגן תמיד בווירטואוזיות מעוררת השתאות. כאן מדובר בווירטואוז של כלי דם. קונצ'רטו לצנתר ותזמורת עורקים. כשאתה רואה את תוככי ליבך על גבי מסך ענק, ממש תוכנית ריאליטי, תוך כדי הפרוצדורה, אתה מבין פתאום עד כאב, מי אנחנו ומה אנחנו.

אתה צוחק מן השנאות ומגחך על יריבויות. הבל הבלים הכל הבל. הכל נראה שונה בתכלית כשחייך יכולים להשתנות בשנייה. אל תוך גופי מוכנסים אי אלו מחטים וזה הרבה פחות נחמד מן המחט המרשימה בדבלין. אגב, יכולתי לבחור להיות תחת טשטוש במהלך הפרוצדורה. בחרתי להישאר ער. פריק של שליטה, אבל מודע לחלוטין שכאן ועכשיו אין לי אפילו שמץ יכולת שליטה.

אפילוג

א. את הטור הזה כתבתי לפני שבועות ספורים, בבית החולים, בזמן אמת.

ב. השבוע חל יום הלב הבינלאומי. בני ובנות חמשים ומעלה – פנקו עצמכם. עשו טובה לעצמכם. היבדקו. הסטטיסטיקה קובעת שבכמה וכמה מכם מתקתקת ממש עכשיו פצצה. החדשות הטובות הן שאפשר לנטרל אותה בעוד מועד.

הכותב הוא עיתונאי ואיש חינוך