"אני מטפל בקשישים בישראל, אבל לאבא שלי בהודו לא יכולתי לעזור"

"השם שלי הוא צ'אנדרה באבו סארוג'ה קומרי ביניש באבו. אבל בישראל כולם קוראים לי בני", הוא צוחק. "לאן שאני מגיע שרים לי 'בני בני ילד רע' אני אומר, סליחה, אני לא רע, אולי רק קצת".

ביניש, במקור מהעיר קוצ'י בהודו, הגיע לפני 11 שנים לארץ. הוא בן 35, "אבל אני מרגיש 18, אז זה מה שחשוב", הוא אומר בחיוך, "אני מטפל במבוגרים ובאנשים עם מוגבלויות מכל הארץ. טיפלתי בתשעה קשישים ובשני צעירים בבית שלהם, שמונה מהם נפטרו".

"אני קורא לקשישים אבא ואמא. לא רק אני, כל הודי עושה כבוד למבוגרים", הוא מספר בחצאי משפטים בעברית, "כשאני נכנס כמטפל לבית חדש אני מתייחס אליהם כמו משפחה, עושה הכל מהלב", הוא אומר ומדגים. "אני עושה טוש, מצחצח שיניים, מחליף מצעים, מכין אוכל, אפילו עושה ציפורניים ותספורות".

מה עם להחליף טיטול? "זה לא מפריע לי בכלל", הוא עונה בלי היסוס. "עבדתי בהודו במפעל, חלבתי פרות, אין לי בעיה עם זה. זה מתוך כבוד לאבא ואמא". הוא אומר.

איך אתה מתמודד עם המנטליות הישראלית?

"יש פה אנשים טובים ויש אנשים לא כל כך טובים שלא מטפלים בהורים שלהם, בהודו לא עושים ככה. בישראל צריך יותר כבוד. אבל העבודה שלי זה להיות מטפל, לא מנקה. אבל אני עושה הכל עם לב, גם מנקה שירותים, חדר, מטבח. היה אבא אחד זקן, שכל הזמן היה מקלל אותי, וברגע שהמשפחה שלו הגיעה הוא היה מפסיק. הייתי אומר לו, למה אתה מקלל אותי? אתה כמו אבא שלי, אני כמו הבן שלך".

בסופו של דבר, ביניש החליט לעזוב את ביתו של הקשיש, כי לא היה מוכן לספוג את היחס. "גם למטפל צריך כבוד, אני בן אדם, אני לא כלב".

ביניש טיפל בקשישים רבים שחלו במחלת האלצהיימר. "זאת מחלה מאוד קשה, כל הזמן שוכחים דברים, צריך הרבה סבלנות. רק בישראל למדתי מה זו סבלנות", הוא אומר ברגישות.

"המרחק מהמשפחה שלי קשה מאוד"

קשה להתעלם מהצחוק המתגלגל של ביניש, מהעיניים הטובות והרצון לעזור ולתת ללא גבול, גם לאנשים זרים. ובכל זאת, לא קל להיות כל כך רחוק מהמשפחה שנמצאת בהודו. "בשנת 2013 אבא שלי נפטר, הייתה לו בעיה בכבד. אני מטפל באבא אחר אבל לא יכול לטפל באבא שלי, זה כואב", הוא אומר בצער.

שבע שנים אחרי שהגיע עם אשתו לישראל, היא נאלצה לחזור להודו יחד עם שתי הבנות שנולדו פה, דיאשקה ודוריה. "הילדות לא יודעות מה זה אבא, כשאני מתגעגע אני מדבר איתם בטלפון", הוא מספר.

אחרי שביניש בנה אפילו את ביתו מרחוק, הוא דאג להתקין מצלמות כדי שיוכל לצפות בבית ובמשפחתו בכל רגע שירצה. "זה קשה המרחק הזה", הוא אומר ומראה לי את הבית מתוך הטלפון הנייד שלו, בית מרווח עם חצר גדולה מאוכלסת בהמון בעלי חיים. "יש בריכת דגים, וארנבים וברווז. עוד 3 שנים, אצא לפנסיה כדי לחיות עם המשפחה שלי", הוא אומר בתקווה גדולה.

בינתיים, ביניש, יחד עם חבריו המטפלים, מצא דרך לפרוק את הדברים הקשים. "ביום שישי שבת אנחנו בחופש. כל יום חמישי, אמא יודעת שאני שמח כי אני שר 'היום יום חמישי, יום חמישי'", הוא אומר בשמחה ושר. כל המטפלים נפגשים יחד במהלך השבת ומשתפים זה את זה בחוויות השבוע. "אנחנו מספרים על אבא, על אמא, זה קרה, וככה קרה, צוחקים ובוכים", הוא מספר.

עד לא מזמן, ביניש גם הרצה וסיפר על עבודתו לקהל הישראלי במסגרת אירוע, "אנשים שבדרך כלל לא מרצים", מטעם עיריית תל-אביב יפו.

אחרי כל השנים האלה, אתה אוהב את ישראל?

"מבחינתי ישראל היא מדינה של אלוהים, אני נוצרי ומאמין בישו, וקראתי על ישראל, שזאת מדינת חלב ודבש, וכשהגעתי הייתי בשוק. אבל הכי, אני אוהב את ביבי, הביטחון  משהו משהו. ב-2008 כשרק הגעתי, הוא לקח את הבחירות, לפחות שיישאר ב-3 השנים הקרובות עד שאחזור להודו. תדאגי לזה?".