מה עושים כשאימא מחליטה למות?
חנה קלדרון, יוצרת, צלמת ועורכת ותיקה מוציאה ספר ראשון בגיל 72 המספר את סיפורה של רות בת ה-82 הדורשת מילדיה לשים קץ לחייה. הדרישה של האם הצלולה והמתפקדת מטלטלת את כולם. קלדרון מספרת על ההחלטה לכתוב על משפחתה ומשלבת קטע מ"נגמרו לה המילים"
"כשנגמרו לה המילים". בקיץ 2002, החם והמהביל, מושלכים בני משפחת תלפיות מכפר סבא לתוך מערבולת דרמטית. הם מתמודדים עם נחישותה של אימם החזקה והדומיננטית, ד"ר לאמנות, שקצה בחייה בגיל 82, לאחר שאיבדה את יכולות הדיבור, הקריאה והכתיבה כתוצאה משבץ מוחי.
המתת חסד אסורה לביצוע בארץ, והאם לוחצת. האפשרות היחידה היא לבצע את המעשה בשוויץ. בני המשפחה עוברים להתנהל בין מטלות היומיום לבין ההכנות לקראת קץ החיים של האם, שגופה לא נפגע ומוחה נותר צלול. האם יצליחו לסדוק את הביצורים הנפשיים שבהם הקיפה את עצמה, ולשכנע אותה לבחור בחיים?
בתוך גל של קנאה, מריבות והתחשבנויות על פצעי הילדות, בני המשפחה חייבים לקיים את ההבטחה שנתנו לאמם ולשמור על מסגרת משפחתית חמה ואוהבת. כיצד יעשו זאת? האם יצליחו לשרוד את האירוע המטלטל כמשפחה וכיחידים?
נראה לי שהכי נכון יהיה להתחיל בשאלה למה כתבתי את הרומן הזה. מצד אחד התשובה נורא פשוטה: בגיל 70 סופסוף התפניתי, ואז מצאתי את עצמי עסוקה כהוגן בשאלות על זיקנה ומוות. מה מצפה לי? איך? מתי? חידה. מצוידת בזמן פנוי ובסקרנות, הלכתי לחקור ולהתעמק, במקום לברוח. למה? כי אני שונאת להדחיק. לא בלי לקנא באלה שכן יכולים. אלה שיכולים לחיות כאילו יש מחר. ואין מחר.
וככה נפלה בידי ההזדמנות הזו לספר סיפור שבאמת קרה במשפחה שלי. לא הקרובה. הרחוקה. את רות הגיבורה בת ה-82 ראיתי פעמיים בחיים בסדר פסח. והנה עכשיו אני אמורה לפצח את מה שעבר לה בראש אחרי שאיבדה את היכולת לדבר לכתוב ולקרוא.
עוד במדור 60 פלוס:
סולמות וחבלים: להתמודד נכון עם שינויים בגיל מבוגר
סיפורי סבתא: להוציא את הספר הראשון בגיל 80
המחלות שנגרמות למבוגרים שנוטלים יותר מדי תרופות
מה עובר בראשם של מי שלא יכולים לדבר
מאז שיצא הספר לאור העולם (ביולי), אני פוגשת אנשים שקראו אותו והם באים נרגשים ואומרים: כשההורים שלי היו מבוגרים וחולים, גם אם יכלו לדבר – לא דיברו. השתמשו במשפטים מינימאליים ובשפת גוף, ולא פעם ולא פעמיים חשבתי מה עובר עליהם באמת? מה הם לא אומרים לי? לנו? כשחלשים השפה הולכת ומצטמצמת לשפת צרכים וכמעט אין דיבורים מעבר. ואם כן – הם קטועים ותמיד משאירים מועקה. לכן ההתרגשות. לכן אנחנו מודים לך שבחרת לשים מונולוגים רהוטים בהם היא מדברת ומדברת. משתפת במה שעובר במוחה ומה היא חושבת על כל מה שקורה סביבה, ומה היא מרגישה כלפי בני משפחתה ויחסם אליה. עכשיו אנחנו מבינים יותר טוב מה עבר עליהם. מה עבר על אימא, מה עבר על אבא. אלף פעמים חשבתי A PENNY FOR YOUR THOUGHTS.וגם – בכול התייחסות אני מופתעת: קשה לי להאמין כמה השאלות שאני מעלה בספר הפכו רלוונטיות לכל כך הרבה אנשים סביבי. מתברר, בלי מאמץ מחקרי, שכול אדם שני או שלישי עובר או עבר את החוויה העזה של הזדקנות ההורים, ובניית מערכת שלמה של חיים והחלטות מול מצבם, ההולך בדרך כלל רק בכיוון אחד. כמה החלטות סביב הטיפולים, הכסף, הזמן . הזמן שנגרע ממטלות ומשימות אחרות בחיינו בעודנו מתמודדים עם הצרכים של ההורים, כמה נפגעת היכולת הנפשית שלנו להתפנות לצרכים של הילדים.
להחליט בעבור ההורה שלך
ומה קורה לנו כשההורה ממש לוחץ לעזור לו לקצר את חייו? לגמור עם המעגל האינסופי של כאבים ומדווים, ועם האובדן ההולך ומכרסם של האישיות, של הזהות, של הצלם, ומטיל עלינו את התפקיד הנורא מכל – לפעול מהראש במקום מהלב בסיטואציה שהיא כולה לב, כשמהצד שמנגד עומד ההורה שמפעיל את כול קשיחותו מול מבטיהם המתחננים של הילדים – אולי בכל זאת? אולי תהיה הטבה? בבקשה, אל תכריחו אותנו.ומה עם ההחלטה: כן מורפיום לא מורפיום שממשיכה להרעיד את נפשותיהם של רבים, שנים רבות אחרי שהתקבלה. שנים רבות אחרי מותם של ההורים. האם היינו צריכים להחליט ככה למרות בקשתם המפורשת או נגד בקשתם המפורשת? כל אחד והשק שלו. חתיכת שק.
רות ואני: יחסי אהבה שנאה
ואז אני חושבת לעצמי כמה טוב שלא כתבתי על הוריי, על המקרה הפרטי שלי שהסתיים לפני 38 שנה. כמה טוב שבחרתי לכתוב על מכרה רחוקה. מה שאפשר התבוננות מתקרבת ומתרחקת חליפות, ואפילו ניסיונות חדירה לנבכי נפשה של ד"ר רות תלפיות, מומחית לאמנות הרנסנס, האישה שמסובבת את בני משפחתה על האצבע באמצעות שברי מילים, מחוות גוף והעוויות.וגם - הצחיקה אותי ההתייחסות של חבריי ומכריי שאמרו כמה את דומה לה, לרות! אני? הכי לא דומה שבעולם. ברחתי ממנה כמו מפני אש. לפעמים חיבבתי אותה, לפעמים שנאתי, הרבה כעסתי עליה והרבה פעמים הרגשתי חמלה וכאב לב. אבל לטעון שדמותי משתקפת בה? חס ושלום. אלא שבכל יום מתברר לי כמה הם צודקים. אני מציצה שם, בניגוד לרצוני, מכל חור. ועכשיו לכי תתמודדי עם זה.
לטעימה, אני מביאה קטע מפגישת פרידה במסעדה איטלקית עם אמילי, חברתה של רות, שמצאה לנכון לנזוף בה.
קטע מהספר: "כשנגמרו לה המילים"
"להכריח את הילדים שלך למצוא מקום כדי שתמותי? מאיפה הבאת את האגואיזם הנוראי הזה? אני לא מאמינה עלייך. ממש לא. כל השנים את עוטפת אותם, מעגלת למענם זוויות, רק שלא ייפגעו. לא הלכת לעבוד כדי להיות איתם לאורך הילדות, ממש עד שאמנון הלך לצבא, ורק אז תפסת אומץ להירשם לאוניברסיטה. ועכשיו את גורמת להם להוביל אותך אל המוות? ולא רק שהכרחת אותם למצוא את הדיגניטס הזה, הם גם צריכים לבוא איתך? ללוות אותך פיזית אל הגרדום? את קולטת? זה בלתי נתפס, אני בטוחה שלא חשבת על זה ככה".
רות ממלאת לעצמה עוד כוס שלמה של יין ושותה אותה כאילו מדובר במים מינרליים, ואמילי מחזירה את חתיכת החסה לצלחת בלי להכניס אותה לפה, "אז נכון שאת לא מדברת, אבל הנה יין טוב זה הנאה בשבילך, וגם למרוח על הלחם שכבה כזו של חמאה, וגם לראות הצגות, ללכת לקונצרטים ולאופרות, לראות סרטים, ועוד מעט תיוולד לך נינה ראשונה, ואולי גם נכד או שניים, מה כל־כך בלתי אפשרי במצב שלך? את הרי לא סובלת מכאבים או משהו, והולכת יפה מאוד, מה הולכת? רצה. בקושי השגתי אותך בדרך מהחניה".
ורות לא יודעת מאיפה להתחיל לענות. היא משתגעת מזרם המילים שתקוע לה בגרון. ואז בא כאב שהולך ויורד במורד החזה, חזק וחריף ובלתי אפשרי ומזכיר לה כמה הכול אבוד, כמה היא לא רוצה להיות. איפה היא ואיפה שיחת נפש אמיתית בין שני לבבות בוכים? ולא נותר לה אלא לייחל שהספגטי יגיע מהר, ולחפש מסביב, אולי במקרה נכנסו מכרים שיהרגו את הארוחה הגיהינומית הזו. אבל אין לה מכרים פה, רק בירושלים.
ובכל זאת שמחה כשהבחינה בסו שנכנסה עם פיטר בעלה, ונפנפה לה לשלום, למרות שמהם לא תגיע שום ישועה והיא קמה והולכת לשירותים כדי להרוויח זמן, לתכנן בשקט איך תצלצל ותנסה להסביר לשוש או לאלון שהיא לא יכולה להישאר כאן, שהם חייבים להמציא משהו שבגללו היא חייבת לחזור הביתה מייד, והיא נשארת לעמוד מול המראה, ושואלת את עצמה "איך האמילי הזאת לא מבינה? איך אני יכולה להסביר לה מה אני עוברת? היא, שמדברת וקוראת ונוהגת, וחיה חיים לגמרי עצמאיים, כמו שאני הייתי עד לפני שנתיים, היא, שמעולם לא היה לה דיכאון – מולי, שכל החיים הייתי על הגבול. איך את יכולה להשוות, אמילי? את יודעת כמה זה מדכא כשאנשים פונים אלייך נוטפי רחמים בקול מלא חמלה? תנסי לדמיין.
"איך את לא מבינה שאין לי מה לחפש ביניכם? העובדה שאני זוללת ממתקים אומרת שאני לא בדיכאון? והעובדה שאת יכולה להגיד לי כל מה שאת חושבת עליי, ואני רק יכולה לענות לך בהברות שבורות ומטופשות – לזה אין קשר לדיכאון? ולזה שנמאס לי מהחיים? ואם את, שאת חברה שלי לא מבינה – מי כן? כנראה שצריך להיות בצינוק כדי להרגיש איך זה להיות נעול בלי אפשרות לצאת. צינוק לעו-ל-מים. בלי חופשות, בלי תאריך תפוגה, בלי אור שמש. רק קדרות שחורה איומה.
איך את, שאת כזו חכמה, יכולה להיות כל־כך טיפשה? לידיעתך, דיכאון, זה לפקוח בבוקר את העיניים ולהבין שכלום, פשוט כלום. אני לא יכולה לעשות כלום, ולכן לא רוצה כלום. ומה שאני כן יכולה – תלוי בעזרה. אין לבד. אין לקום וללכת לאן שבא לי. וכשצריך משהו, צריך להסביר כל פעם מחדש בגמגומים ובתנועות.
ומה עם דברים מסובכים? אותם בכלל אסור לי לרצות כי אין לי כוח להתחיל להסביר למה אני מתכוונת. מי בכלל מבין אותי? תדמייני מה זה לקום ולא לרצות אפילו ללכת לצחצח חניכיים, כי גם השיניים לא שלי, מחכות שאנקה אותן משאריות האוכל. כי שם, מול המראה, מתקיימת הפגישה הקשה, הבלתי נמנעת עם מי שאני ועם איך שאני נראית.
הזקנה הבלה, הפרועה, עם המבט הלא ממוקד של זאת שמנסה להימלט ממנו, שמציץ אליי ואני אליו. איתה אני צריכה להמשיך ולהתקיים כל יום כדי לא להרגיז אותך? איתה אני צריכה לבלות את היום שלא נגמר? מחכה כמו כלבלב מכשכש בזנב ששלומית תוציא אותי לסיבוב? כלבלב, את מבינה מה זה אומר? עכשיו תלכי, עכשיו תשבי, עכשיו תחזרי. ואחר־כך להעביר את היום בבהייה בטלוויזיה.
פוליטיקה? מזמן איבדתי עניין. כולם נראים לי אותו הדבר, מי אפסיים. ואני שואלת אותך, בשביל מה המאמץ לשרוד? זה לא חיים, למרות שאת מדמיינת אותי מבלה. אין לי שום עניין לראות אופרות, לשמוע קונצרטים, להתלבש וללכת לתיאטרון, וגם לא לצאת לארוחות ערב. בארוחות האלה אני לפחות עם הילדים, שמתים להיפטר ממני. אבל לא לגמרי. הם רוצים שאחיה, אבל לא אצלם בסלון.
כל הדברים שמשמחים אותך – אותי כבר לא. מאז השבץ לא יצאתי לבלות אפילו פעם אחת. בקושי אני מצליחה להכריח את עצמי להתעניין מי הרוצח בספר של אגאתה, וגם זה בכוח. כלום לא מעניין אותי. גם לא לשבת מולך. מזל שהיין חזק. נמאסת עליי, נמאסתם כולכם. ואני לא רוצה את הרחמים שלך. ותדעי לך, למרות שלא כואב לי הגב ולא הצוואר ולא הרגליים – כואבת לי הנשמה, ואני לא מצליחה להסביר לך ולשכמותך שזה יותר גרוע מכאב פיזי. כן. זה גרוע יותר, אבל אתם לא מבינים. רק מי שדיכאונות מארגנים לו את שבילי הנפש שבהם הוא לא רוצה ללכת, שמפילים אותו ומושכים אותו למטה לתהום, והוא נלחם ונלחם ורק לפעמים מצליח – מבין למה אני מתכוונת.
ועכשיו אני לא חוזרת לשולחן שלך, אמילי. אם הייתי בוכה וגונחת ונאנחת, היית נותנת לי תעודת כשרות "מגיע לך למות". אבל מה לעשות? אני לא פולנייה כמוך – לא נאנחת אנחות קורעות לב. מה לעשות שסבל נפשי של יקית לא גר במחלקת הדמעות והגניחות, ולכן לא נראה משכנע מספיק? הלוואי שהיה".
את הספר ניתן לרכוש דרך דף הפייסבוק "כשנגמרו לה המילים - חנה קלדרון". אפשר לרכוש עותק דיגיטלי באינדיבוק, קינדל או עברית. וכן דרך המייל chana.calderon@gmail.com
המדור בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
לפנייה לכתב/ת 
