החייל הבודד הציל את חייו של יורם - ואומץ על-ידי משפחתו
מיכאל שפירו היה חייל בודד, שקיבל בוקר אחד שיחת טלפון שבישרה לו כי נמצא מתאים לתרומת מח עצם עבור יורם נדר, חולה סרטן ואב לחמישה. עכשיו, אחרי שיורם החלים בזכות התרומה, הם נפגשו ומשפחת נדר החליטה לאמץ את מיכאל לביתם. "לא הייתי מהסס לתרום לכל אחד, אבל אחרי שפגשתי את יורם הבנתי איזה מזל שהצלתי אותו"
שפירו, בן 22, לגמרי לא חשב על זה לפני כן. הוא נמצא מתאים לתרומה כחלק מבדיקות שגרתיות שנלקחות בגיוס לכל החיילים. שפירו אפילו לא ידע שהוא עבר את הבדיקה, וכשהתקשרו לעדכן אותו שהוא מתאים העברית שלו עדיין הייתה קצת חלשה, והמילים היחידות שקלט מהנציגה של עמותת "עזר מציון", היו "הצלת חיים". אז שפירו בירר עם חברים על התהליך והחליט ללא היסוס לתרום מח עצם. לאחר שנה מהתרומה, כשהתאים נקלטו בגופו של יורם, אישרו להם סוף־סוף להיפגש. ורק אז שפירו הבין, שלא רק שהוא עשה מצווה גדולה והציל חיים, אלא זכה במשפחה שנייה - משפחת נדר.
קיראו עוד על סיפורי תרומה מרגשים:
תרומת מח העצם של ישראלית הצילה חיי דרום אפריקאי
"הציל את חיי": רופא אמריקני קיבל מח עצם של חייל ישראלי
"יום אחד, במהלך השירות הצבאי שלי, קיבלתי שיחה מטלפון לא מזוהה", שפירו מספר בהתרגשות. "לא הבנתי מילה מהשיחה. מישהי דיברה איתי מהר במושגים לא מוכרים לי, אבל היא חזרה אולי איזה עשר פעמים על המילים 'להציל חיים'. כשביררתי עם חבריי ליחידה במה זה כרוך, הבנתי מיד שאני עושה את זה לא משנה מה. אבל רק כשפגשתי את יורם, וראיתי את החיוך שלו ושל משפחתו, הבנתי עד כמה התרומה הזאת הייתה משמעותית. זכיתי במשפחה חדשה".
"בהחלט", אומרת מיקה נדר, אשתו של יורם. "עכשיו יש לי שישה ילדים", ויורם מוסיף על דבריה, "הילדים והנכדים אוהבים את מיכאל מאוד ומחכים כל הזמן לביקורים שלו. שנה שלמה רק חיכינו לדעת מי התורם. לאט־לאט העמקנו את הקשר איתו, לא רצינו ללחוץ עליו, אבל החיבור הגיע מטבעו".
איך החלטתם לאמץ את מיכאל למשפחה המורחבת?
"זה התחיל בקשר טלפוני ובפגישות באירועים משפחתיים ושבתות", אומרת מיקה. "כשהכרנו את מיכאל ראינו אור. הוא היה האור שלנו בקצה המנהרה, מהמפגש הראשון הרגשנו שאנחנו מכירים שנים. כל המשפחה הרגישה את זה. לבסוף הבנו שמיכאל הוא כמו הילד שלנו. הוא חבר של הילדים ומבלה עם הבת שלנו, הם בערך באותו הגיל. הבנו שנכון 'לאמץ' אותו, לא במובן הפורמלי, אלא יותר במובן התחושתי, הרגשי, לתת לו מקום משפחתי שלא היה לו מאז שעלה לארץ לבדו".
קשיים בתחילת הדרך
מיכאל נולד בעיר אורסק ברוסיה ועלה לארץ בגיל 15 לקיבוץ עין שמר, שבו למד בבית ספר מעורב לעולים חדשים וצברים. "ההורים שלי עדיין חיים שם עם אחי הקטן, ארטיום", הוא אומר בגעגוע. "תמיד ידעתי שיגיע יום ואעזוב את המשפחה, אבל לא ידעתי עד כמה מהר הוא יגיע". אביו איגור ואמו סבטלנה, הם שחיברו אותו לארץ ולרעיונות העלייה, דרך תוכנית "נעל"ה" שעוזרת לילדים מברית המועצות לשעבר להגיע לישראל. "תמיד הייתי מודע ליהדות שלי, ואפילו הייתי הולך בכל יום ראשון לבית ספר יהודי ללמוד על החגים ועל מדינת ישראל", הוא אומר.
משבר ההגירה הגיע כבר בהתחלה, ומיכאל התגעגע קשות למשפחתו. ההורים התעקשו כדי שיבטיח לעצמו עתיד טוב יותר, ולאחר כמה ימי הסתגלות הוא כבר בנה לעצמו חיי שגרה. "אתה לא באמת מוכן לזה. אני הייתי בשוק, לא ידעתי מאיפה אבא שלי הביא את זה. איך ילד בן 14 יכול לעזוב למדינה אחרת בלי המשפחה שלו? אבל ישראל סיקרנה אותי, רציתי לחיות ולתרום למדינה, לעשות צבא".
איך הייתה הנחיתה בארץ?
"לא ידעתי על המדינה כלום. למעשה המילה היחידה שהכרתי היא שלום. כשעליתי בדיוק נפתח מבצע עמוד ענן. אזעקות ודיווחים על נפילות, וכל הזמן אמרתי לעצמי אם אנשים חיים פה אז גם אני אצליח לחיות פה".
היה שלב כלשהו שהתחרטת?
"לא כי תמיד ידעתי שאוכל לחזור. ברוסיה החיים פחות טובים ובארץ חיים טוב. חוץ מזה השייכות גדולה יותר ואני מרגיש חלק מהאנשים פה. אמא שלי בכתה וצחקה יחד כשעברתי. היא בכתה כי הילד שלה עוזב אותה אבל שמחה כי ידעה שיהיה לי יותר טוב פה. כל המשפחה התכוננה לזה. הייתי חוזר פעם בשנה לבקר, כל חופש גדול".
כשסיים לימודים מיכאל התגייס לצבא כלוחם בפיקוד העורף, שם הוא סוף־סוף הרגיש ישראלי לכל דבר. "עד שהתגייסתי פחות הייתי מחובר לאנשים פה בארץ. הילדים בפנימייה היו מנסים להתחבר אלינו אבל לא הבנו את הצחוקים והסלנג שלהם והיינו מתביישים לשאול אז העדפנו לשמור מרחק. את החברים האמיתיים שלי ואת המדינה עצמה הכרתי בצבא, כי שם אתה פוגש מיליון ואחד סוגים של אנשים ומקומות, ואתה מרגיש חלק מזה".
את ההחלטה לתרום מח עצם, מגדיר מיכאל כפסגת השירות שלו. עד לפני מספר חודשים לא האמין בכלל שיהיה חלק ממשפחה ישראלית, קיבוצניקית. יורם נדר, אב המשפחה, מקיבוץ דורות, צייר ופסל למחייתו, גילה שהוא חולה בסרטן מסוג לוקמיה חריפה ושרק תרומה תציל את חייו. לפני שלוש שנים הוא יצא עם אשתו מיקה וחמשת ילדיהם לטיול איים ארוך ביוון. כעבור שבוע מתחילת הטיול יורם הרגיש לא טוב, היה לו חום גבוה והוא התקשה להזיז את גופו. הם חזרו מיד לארץ וגילו שהוא חולה בסרטן קשה ושהוא זקוק לתרומה מיידית.
"הטיול היה מדהים עד שפתאום חטפתי שפעת נוראית", יורם אומר. "היו לי כאבי פרקים איומים, חום גבוה, לא הצלחתי לזוז שלא לדבר על לישון. הייתי בטוח שזה יעבור, אבל זה לא עבר. רצינו לנסוע לחודש וחזרנו אחרי שבוע ישר לבתי החולים. כולם היו בטוחים שנדבקתי באיזה חיידק ביוון, אבל זה לא היה זה. חמישה חודשים נדדנו בין בתי חולים כדי להבין מה יש לי עד שפרופ' אחד זימן אותי לבדיקת מח עצם ולמחרת התקשרו אליי ואמרו שיש לי סרטן הדם, לוקמיה חריפה מאוד, ושאני צריך מיד להתאשפז".
שלושה חודשים שכב יורם באשפוז, מנותק מנפש חיה כדי לא להידבק בזיהומים שונים. ולמרות שהוא מגדיר את עצמו אדם אופטימי שרואה בכל אתגר חוויה שנקבעה מלמעלה, היו לו רגעים שבהם ביקש מאשתו לזמן את כל המשפחה כדי להיפרד. הכאבים מהטיפולים היו קשים מנשוא, יורם הקריח והרגיש איך הגוף שלו גוסס לאט. מדי פעם בני המשפחה ניסו לעודד אותו, כמו הפעם ההיא שבתו הגדולה גילחה את שערה כאקט הזדהות עם אביה החולה. הנכדות היו אמונות על חלוקת התרופות, הנכדים תיזכרו ליטול אותם.
"הייתה התגייסות כללית לעזרה ולמציאת תרומה", יורם מספר. "הנכדה שלי בת החמש, עופרי, הזכירה לי בדיוק מה צריך לעשות. הם אספו שיער וציירו זקן ושפם, הייתה חוויה משפחתית גדולה".
"לא הייתי קוראת לזה חוויה, אלא אירוע", פורצת מיקה לשיחה כדי להבהיר את הקושי. "לא היה לו כוח להתקלח, לא ללבוש תחתונים, הוא רצה להיפרד מכולנו בתקופות מסוימות. הוא היה במצב קשה. הטיפול הכימותרפי אמנם חיסל את התאים הסרטניים אבל גם את התאים הטובים".
קשורים בגורל אחד
לצד התקוות של יורם למצוא תורם מתאים, מיכאל, החייל הבודד, ייחל למצוא דבר אחד בלבד במהלך כל שנותיו בארץ — משפחה. שם הדרכים של השניים התאחדו, וכל אחד בדרכו שלו הציל את השני כשהאחד ניצל מהסרטן והשני מצא בית. "אחרי שעברה שנה מתהליך התרומה, הודיעו לי שהטיפול הצליח והאדם שתרמתי לו החלים", מיכאל מספר. "לפני שהאדם מבריא לא מפגישים בינינו כי לא רוצים שארגיש חייב להישאר בתהליך עד הסוף. לא רוצים גם לאכזב את התורם אם התאים לא נקלטו בהצלחה. שאלו אם אני רוצה להיפגש וכמובן שישר אמרתי כן. קודם כל זה מעניין לראות מי האדם שעזרת לו, לא הייתי מהסס לרגע לתרום לכל אחד. אבל אחרי שפגשתי את יורם הבנתי כמה מזל שהצלתי את האיש הזה".
מה אתה זוכר מהמפגש הראשון?
"כשפגשתי את יורם ראיתי קודם כל אדם עם חיוך ענק ולב גדול. המשפחה הזאת עושה טוב בלב ומציפה אותי בגעגועים. יורם ואני נשארנו לדבר שעות אבל זה לא הספיק והחלטנו שאנחנו נפגשים שוב. למרות שלא ידעתי אף פרט על התורם ידעתי שאני הכי רוצה בעולם לפגוש אותו. וזה השתלם".
"גם לי", אומר יורם בשמחה, "רציתי להגיד לך תודה בכלל שהסכמת להיכנס לתהליך הזה. כשנפגשנו ישר חיבקתי את מיכאל דקות ארוכות, לא יכולתי לעזוב. שאלתי אותו הכל על החיים שלו וכשהבנתי שהוא חייל בודד ישר הזמנתי אותו אלינו ואפילו ביקשנו ממנו להישאר לישון עם חברה שלו והוא הסכים. הוא ילד מקסים, שקט. שאלתי אותו מאיזה מוצא השם שלו כדי שאדע מה זורם בעורקיי והוא אמר שזה מוצא אוקראיני. גם לי יש שורשים אוקראיניים, אז אנחנו מאותה משפחה".
מאז שהשתחרר לפני חודשיים, מיכאל עובד בעבודות מזדמנות. הוא גר בנתניה עם בת זוגו ומבקר את משפחת נדר כשמזדמן לו. ברוסיה הוא לא ביקר כבר שנתיים, אחיו בן 13 עלה גם הוא לארץ לפני כמה שבועות, והדבר העיקרי שמחזיק את ההורים של מיכאל שנמצאים רחוק מהילדים שלהם, היא הידיעה שיש להם בית פה בישראל, משפחה שדואגת ותדאג להם עד שיחליטו להגיע לארץ גם כן.
את החגים הם מתכוונים להעביר ביחד. יורם ומיקה כבר הודיעו לו שהם מחכים לו סביב השולחן. "מיכאל עשה עבורנו דבר גדול", אומרים יורם ומיקה. "הצלת חיים היא משהו שאי־אפשר לתפוס או להגדיר במילים. תמיד יהיה לו מקום בלב אצלנו, אנחנו בחיים לא נלחץ אותו לעשות משהו כנגד רצונו, לבוא אלינו. אבל אנחנו תמיד ניתן לו את התחושה שהבית שלנו פתוח. שזה גם הבית שלו. הוא אחד מאיתנו".
להתגייס למען אדם אחר
"המאגר הלאומי לתורמי מח עצם של עזר מציון, פועל לפי רעיון מרכזי של ערבות הדדית ונתינה בלתי תלויה, שדומה לה ניתן לראות רק במוסד המשפחה", אומרת ד"ר ברכה זיסר, מנהלת ומייסדת המאגר.
"המאגר בישראל הוא הגדול בעולם ביחס לאוכלוסייה, וזה רק מוכיח את הערכיות הגדולה של הציבור בישראל, לבוא ולהתגייס למען אדם זר. בשנים האחרונות אלו הם חיילי צה"ל שמובילים את מספר הדגימות הרב ביותר, כאשר רק לאחרונה הגענו ליותר מ-2,000 תורמים שהצילו חיים, שהצטרפו במהלך הצבא למאגר.
"לכן, זה לא מפתיע אותי שלאחר מפגש בין תורם לנתרם, שזהו רגע שיא עבור שני הצדדים המעורבים בתהליך. הזוגות נשארים בקשר טוב, כאשר בחלק מהמקרים הם ממש הופכים למשפחה, בדומה לסיפורים של מיכאל ויורם וגל וג'ונתן".
לפנייה לכתב/ת 
