כשייגמרו החגים, נחזור לחיים

אני לא עולה על המשקל. בשביל מה? מיותר כמו בחירות סבב ג', התוצאות עגומות מראש. כל ערב יש ארוחת חג או אחרי החג או באמצע כי נשארו שאריות וחבל לזרוק. אחר כך, כאילו שזה הגיוני באיזשהו אופן, יש מסיבה. לכי תרקדי על בטן מלאה עם מונולינק במצדה, תקפצי לבומים בחוות רונית, או תעשי תנועות עם הראש על גג פרטי שמבטיח סושי ודרינקים במאה שקל אבל שוכח את הסושי, והדרינקים זה יין לבן בגוון ורוד עפיץ וחמים שלושה בעשרים שקל.

בעוד זמן קצר, בדיוק ברגע שבו נתחיל להתאושש ונקבל בחיבה את פניה של השגרה, יגיע סוכות. כולנו נחבוט בלולב בעודנו יושבים בסוכה אי שם באיזה צימר או בית מלון או שיט תענוגות, וחבל שלא בחרתי באופציות הראשונות ושכחתי שכל עלייה לסיפון מעלה אצלי נשכחות מכל ארוחות החג לדורותיהן.

אני מנסה להדחיק את המחשבה על השייט. הארון שלי מתמלא במדבקות וכדורים להרחקת בחילות, ואני תוהה אם בלון החמצן של הצלילה יכול לתפקד להרגעת חרדות כשהוא צמוד לשפתיי בעודי על הסיפון. אעדכן.

עוד יהיה טוב. הרבה יותר טוב(צילום :shutterstock )

תפסיקי לתת לעצמך תירוצים

בינתיים, כדי לא להתבלבל יותר מדי, אני מתמקדת בהווה, מתמלאת מוטיבציה בשרירי המוח (שרירי הגוף עוד מעכלים את השפונדרה משלשום). "האנרגיה זורמת למקום שבו תשומת הלב מתמקדת", צועק בגרון ניחר טוני רובינס, גורו הגורואים, שמעביר כעת סדנת העצמה לאלפי ישראלים שלא זוכרים איפה הם אוכלים הערב או שהם בעצמם המארחים.

"תגידו כן!.", הוא שואג מעל הבמה, וכולנו בהתלהבות שואגים "כן כן כן"! כי ברגעים אלה של בין החגים אנחנו כלי קיבול למזון פיזי או רוחני, תעשה בנו כרצונך מאסטר, יס יס יס! תיכף, אם זה דומה במשהו לסמינר שלו שעשיתי בנובמבר, רובינס יבקש שנעצום עיניים וידריך אותנו למחוזות הדמיון.

הוא יבקש שנראה את עצמנו בעתיד כשאנחנו זקנים ולא מימשנו את עצמנו, דמותנו תעלה עצובה, רופסת וכבויה. הוא יעשה זאת שוב, אך הפעם אחרי שהגשמנו את הרעיונות שלנו, ודמותנו תעלה קורנת, בטוחה בעצמה. זה כלי חזק, מפוצץ מוחות, שגורם לך לרצות בו ברגע לעשות דברים מוטרפים ששנים אתה מפנטז שתעשה כשיהיה לך זמן, או כסף, או הילדים יגדלו, או כשזה לא יהיה רחוק מדי, מתישהו, אולי, יום אחד.

היום הזה אף פעם לא מגיע, כי התירוצים מכסים אותו כמו הר. וחבל, הרי אנחנו יכולים לעשות הכל, אין דבר כזה שאין דבר כזה, חוץ מהסיפורים הפנימיים שתוקעים אותנו בבריכה של הקטנים, כשאנחנו כבר מזמן שייכים לבריכה של הגדולים. רק צריך לקפוץ.

אני לא בטוחה שטוני אומר את זה, בטח לא במילים אלה, אבל אם הוא היה נמצא כאן בכיפור, הוא היה אומר שאנחנו צריכים לבקש סליחה בעיקר מעצמנו על כל אותם תירוצים שחוזרים על עצמם: מחר אני אתחיל, מחרתיים אתקשר, היום כולם עסוקים, אין לי אין לי אין לי.

הגיע הזמן שנשלוף את עצמנו מהרדודים, נודה להם שהיו שם בשבילנו עד היום, ונתחיל לשחות במים של הגדולים. הספינה מחכה לנו, בלון החמצן על הסיפון. אולי יהיו טלטלות, אולי נפגוש כרישים כשנרד לצלול (עם השנורקל!), אולי זה לא יהיה בדיוק כמו שאנחנו מדמיינים. אולי זה יהיה יותר, אפילו הרבה יותר, טוב.

שלך,

גאיה קורן. מנחת הסדנה אני מלכה גרושה באושר , מנטורית להערכה עצמית , ועיתונאית בידיעות אחרונות.