המלאך שלי ואני
רעידת האדמה בקיץ 1999 תפסה את משפחת פרנקו בחופשת אוגוסט בטורקיה. יותר מ־17 אלף הרוגים וכ־44 אלף פצועים. 100 אלף בניינים קרסו. שירן שרדה בנס חמישה ימים ארוכים מתחת להריסות. אחיה התאום אריה, אביה יצחק, סבה וסבתה - נהרגו. עכשיו, היא והמחלץ שלה, פרופ' יצחק אשכנזי, נזכרים ברעידה ששינתה הכל. הכתבה המלאה - היום ב"ידיעות אחרונות"
הם מתחבקים כבר בדלת. מדברים זה עם זה בשתיקות, בתנועות קטנות ובעיקר בעיניים. "זה לא כמו אז", מעיר איציק אשכנזי. "במטוס, בדרך ארצה, שירן דיברה ללא הפסקה. מרופא הפכתי לפציינט. היא ניהלה אותי, עשתה לי חקירה של השב"כ".
"באמת?" צוחקת שירן, "מה שאלתי אותך?"
"אם אני נשוי, אם אני אבא", הוא מרענן את זיכרונה, "ואם אני עוזר לילדים שלי בשיעורי הבית".
"טוב, תמיד אהבתי לדבר", היא מתנצלת, "אולי הייתי חייבת להשלים את מכסת הפטפוט של 100 שעות מתחת לאדמה".
אשכנזי מניח זרוע אבהית על כתפה. את מה ששירן כבר לא זוכרת הוא לעולם לא ישכח. כשהוא מתאר באוזניה איך בדק את אריה, אחיה התאום, שכבר לא היה בין החיים, ולפתע שמע מלמולים מהצד, גופו נדרך. "בקסדה שלי היה פנס", הוא משחזר, "וכשכיוונתי אותו ימינה ראיתי זוג עיניים אדומות, בוהקות בחושך. נרתעתי. גם את פחדת ממני. הושטתי את היד שלי לעברך וזחלת לאחור. נבהלת".
אצבעה של שירן נוגעת בזווית עינה. בימים שקדמו למפגש הזה היא קיבלה החלטה - לא לבכות. אפילו כשפתחה את דלת דירתה ל"איציק, המלאך שלי", היא שיננה לעצמה לסגור את ברזי העיניים חזק־חזק. להתרכז במה שיש ולהודות על הטוב. אבל הכאב מאפיל על ההיגיון.
רעידת האדמה בקיץ 1999 תפסה את משפחת פרנקו בחופשת אוגוסט בטורקיה. יותר מ־17 אלף הרוגים וכ־44 אלף פצועים. 100 אלף בניינים קרסו. שירן שרדה בנס חמישה ימים ארוכים מתחת להריסות. אחיה התאום אריה, אביה יצחק, סבה וסבתה סמי ומרים - נהרגו. רק היא ואמה, איריס, ניצלו. 20 שנה חלפו מאז. היא בגרה. שיקמה את חייה. התגייסה לצבא. נישאה והביאה ילדים.
בתור ילדה, ידעת מה זה רעידת אדמה?
"לא", היא מודה. "עד אז לא שמעתי על דבר כזה, לא בבית ספר ולא בטלוויזיה. אני זוכרת שהלכנו לישון ופתאום התעוררתי לחושך מוחלט. ואני זוכרת שהתעוררתי ונרדמתי שוב ושוב".
עד שנחת בטורקיה, גם פרופ' אשכנזי (62) לא ידע מה זה רעידת אדמה. הוא שירת כרופא צבאי בצנחנים ובשלדג, התמחה ברפואת עיניים ופתח קליניקה ברמת־גן. "הרווחתי הרבה מאוד כסף ובניתי בית פרטי. אבל בוגי יעלון, שהיה אז מפקד יהודה ושומרון, לחץ עליי לחזור לצבא. כבר הייתי נשוי לרחל והיו לנו שני ילדים, אבל כשחזרתי לצבא אשתי אמרה שאני קם הרבה יותר מאושר".
את הידיעות הראשוניות על רעידת האדמה קיבל אשכנזי בשפיים, בנופש של פיקוד העורף. "היינו כ־100 מחלצים שחולקו לצוותים של זוגות. פתאום זיהינו ילדה קטנה וחלשה, אז חששתי למשוך אותה החוצה, הייתי חייב לפעול לאט־לאט".
"ידעת שזו אני?" שואלת שירן.
אשכנזי מהסס. "קיוויתי שזו את. אמא שלך הראתה לי הרבה תמונות משפחתיות, אבל נראית שונה לגמרי. היית מרופטת ומאובקת. אמרתי לך שאני מישראל, שבאתי לקחת אותך הביתה".
"בזכות הגברת הזאת", אשכנזי מצביע על שירן, "כל העולם למד איך לטפל בנפגעי רעידת אדמה", הוא פונה אליה, "את שינית את כל מהלך חיי".
"אני?" שירן נדהמת.
"את היית הטריגר המשמעותי", הוא משיב. "בגיל 50 השתחררתי מהצבא וקיבלתי הצעה מאוניברסיטת הרווארד - לנהל צוות של אסונות וטרור במסגרת בית הספר לבריאות הציבור, והתחילו להזעיק אותי לרעידות אדמה ביפן, בדרום אמריקה, במערב ארצות־הברית. את הלקחים שהסקתי בטורקיה יישמתי בשש רעידות אדמה וגם בפיגועים. עד עצם היום הזה, כשמציעים לי לנהל קופת חולים או בית חולים, ויש הצעות, אני נזכר בתמונה שלך, חבוקה בזרועותיי - ומסרב".
הכתבה המלאה מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
