5,000 מתים בשנה: מה הסיבה לעלייה בסובלים מאי ספיקת כליות?
בארצות הברית כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלת מאי ספיקת כליות ובישראל זו נחשבת לסיבת המוות השישית. למה מספרי החולים ימשיכו לעלות והאם המדינה נערכת להעניק להם את הטיפול היעיל והטוב ביותר?
בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר החולים באי ספיקת כליות. על פי הערכות בארצות הברית כ-10% מהאוכלוסייה הבוגרת סובלת מהתופעה ובישראל זו נחשבת לסיבת המוות השישית. על פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בכל שנה כמעט חמשת אלפים בני אדם נפטרים מהמחלה. בשנים האחרונות, בגלל העלייה בתוחלת החיים מספר החולים הולך וגדל. על פי הערכות של מומחים בתחום הנפרולוגיה, בישראל מספר החולים גדל ב-4% בכל שנה ומספרם רק ילך ויגדל.
תפקיד הכליות הוא לסנן מהדם נוזלים וחומרים מומסים שונים ולהוציא אותם מהגוף באמצעות מערכת השתן. פגיעה בתפקוד הכליות עלולה לגרום להצטברות של חומרי פסולת ושל נוזלים בגוף, להפרעה במאזן המינרלים, כמו אשלגן, מגנזיום, סידן וזרחן, ולהפריע בייצור חומרים חיוניים כמו ויטמין D והורמונים, שמעודדים יצירת כדוריות דם אדומות.
קיראו עוד:
פריצת דרך: החלבון שיכול לזהות בזמן אי ספיקת כליות
אי ספיקת כליות: הסיבוך המסוכן לסוכרתייםבדיקה תציל ממוות: 7 מיתוסים על מחלות כליות
ישנן סיבות רבות שעלולות לגרום למחלת כליות. למשל עודף משקל, ייתר לחץ דם, שומנים גבוהים בדם ועישון, נמצאים בסיכון מוגבר לסבול ממחלת כליות. גם שימוש במשככי כאבים או באנטיביוטיקה בתדירות גבוהה עלול לפגוע בתפקודי הכליות. הגורם המרכזי שגורם לאי ספיקת כליות היא תחלואה בסוכרת. חולים שמזניחים ולא מקפידים על טיפול נמצאים בסיכון מוגבר מאוד לסבול בעתיד מאי ספיקת כליות, וככל הנראה גם יזדקקו לטיפולי דיאליזה לכל חייהם.
"צריך לזכור שהרבה אנשים מתים גם מסיבוכים של אי ספיקת כליות כמו אי ספיקת לב, בעיות בכלי דם וכדומה", מסביר אריאל איקן, מנכ"ל חברת פריזניוס קר המספקת שירותי דיאליזה בישראל. "לכן ההערכה שמספר האנשים שמתים בכל שנה גבוה באופן משמעותי".
שלבי המחלה
למחלה ישנם חמישה שלבים: בשלושת השלבים הראשונים ניתן לתת מענה למטופלים באמצעות שינוי תזונתי, תוספת של פעילות גופנית ולפעמים תרופות שונות שיכולות לאזן את רמות הגלוקוז בגוף. אולם בשלב 4 ו-5 של המחלה המצב הכלייתי של החולים גרוע והם זקוקים להשתלה או לבצע דיאליזה. מטופלים שמתחילים טיפול בדיאליזה לא יכולים להיגמל מהטיפול והם יזדקקו לטיפול הזה עד יומם האחרון או לחילופין עד שתימצא עבורם כליה אחרת, אם הם כשירים רפואית על מנת לעבור את הניתוח המורכב.
כשהכליות מתפקדות בשיעור של 45% בלבד מהתפקוד המלא, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה בינונית. אם רמת התפקוד עומדת על פחות מ־30%, מדובר במחלת כליה כרונית בדרגה קשה, ואם מדובר בשיעור של פחות מ־15% - מדובר במחלת כליה סופנית. ירידה של התפקוד הכלייתי לשיעור של 7.5% ופחות מחייבת טיפול בדיאליזה או השתלת כליה, אחרת המטופל נמצא בסכנת חיים. על פי מחקרים רבים שנערכו, נמצא שבכל שנה אנחנו מאבדים כ-0.75% מתפקוד הכליות שלנו, ובגיל 80 הממוצע עומד על ירידה של 30% בתפקוד הכליות.
מספר החולים באי ספיקת כליות כאמור, הולך וגדל בכל שנה. על פי נתוני משרד הבריאות בכל שנה גדל מספר החולים בין 2%-4%. בסוף 2018 היו בישראל למעלה מ-3,650 חולים במצב של אי ספיקת כליות. 400 מטופלים מתוכם עברו השתלות כליה, 450 מבצעים דיאליזה ביתית וכל השאר היו זקוקים לדיאליזה בבתי חולים או במכוני הדיאליזה השונים ברחבי הארץ.
למרבה הצער, בישראל שיעור תרומות הכליה הוא נמוך באופן יחסי למדינות מערביות. כאמור בכל שנה ישנן בערך 400 השתלות כליה, חלקן תרומות מהמת (משפחות שהסכימו לתרום את אבריהם של קרובי משפחתם שנפטרו) וחלקן תרומות מהחי (תרומה מקרובי משפחה של החולה או תורמים אלטרואיסטים שהסכימו לתת את אחת מכליותיהם לאדם הזקוק להשתלה כל אף שהם אינם מכירים אותו). למרות העלייה בשנים האחרונות בשיעור התרומות, עדין ישנם חולים רבים שאין להם פתרון – למעט דיאליזה.
"אם המדינה הייתה משקיעה יותר באיתור מוקדם של החולים ומבצעת בדיקות סקר באוכלוסיות מסוימות שהן יותר מועדות לחלות באי ספיקת כליות, היה נחסך הרבה מאוד כסף למדינה וסבל רב מהחולים", מסביר איקן, "אם הממשלה תחליט לטפל בבעיה מוקדם ולא להזניח אותה, אפשר למזער את התופעה. אם היו משקיעים בהסברה על חשיבות אורח חיים בריא ופעילות גופנית ומחזקים את המרפאות הפרה-דיאלטיות שתפקידים לאתר את המחלה בשלבים מוקדמים, היינו רואים ירידה משמעותית בשיעור החולים".
אלו נזקי ההשמנה בנוסף לסיכון ללקות באי ספיקת כליות:
עלייה בחולים בהשמנה וסוכרת
בשנים האחרונות לא רק שתוחלת החיים התארכה, אלא גם שיעור הסובלים מהשמנה וסוכרת הולך וגדל. ההשלכות של המציאות העגומה הזו היא עלייה משמעותית במספר החולים עם אי ספיקת כליות. "בארצות הברית ערכו מחקר ומצאו שבעוד עשור קצב הגידול של אנשים שיגיעו לשלב חמש במחלת אי ספיקת כליות, יעלה מ-11% ל-18% וזה המון", מוסיף איקן,"החוקרים הגיעו למסקנה שהגידול נובע בעיקר בגלל עודף משקל והשמנה. המצב בישראל די דומה. אחד מכל שלושה ישראלים סובלים מבעיה של עודף משקל וגם כאן, למרבה הצער, אני מעריך שנראה בעשור הקרוב זינוק במספר החולים שיגיעו למכוני הדיאליזה".
בתקופה האחרונה קופות החולים והרשויות המקומיות פונות למכוני דיאליזה בבקשה לפתוח סניפים נוספים. החולים עם אי ספיקת כליות נדרשים להגיע שלוש פעמים בשבוע למכון והנסיעה עד לבתי חולים או למכונים מרוחקים מקשה עליהם מאוד. "חלק מרשויות הבריאות שפונים אלינו בבקשה להקים מכונים נוספים עושים את זה כדי לאפשר נגישות טובה יותר למטופלים שלהם אבל רובם הגדול מבין את המשמעויות של הגידול בתחלואה באי ספיקת כליות. הם רואים את הנולד ומבקשים להקים את המכונים כדי להתכונן כבר היום לחולים העתידיים", מסביר איקן, "כבר היום יש לנו מכוני דיאליזה שמלאים עד אפס מקום ואנחנו לא יכולים לקלוט מטופלים נוספים".
מרבית מכוני הדיאליזה בישראל פועלים משעה שש בבוקר עד עשר בלילה ברציפות. המכונים עובדים בשלוש משמרות של כשש שעות בכל משמרת. בניגוד למכוני MRI שיכולים לפעול בכל שעות היממה, חולים עם אי ספיקת כליות – בעיקר חולים מבוגרים – לא יכולים להגיע שלוש פעמים בשבוע לטיפול אחרי חצות הלילה. לכן, למרות הביקוש הגדול, מכוני הדיאליזה נמצאים בקצה גבול הקיבולת שלהם ויהיה צורך בשנים הקרובות להגדיל משמעותית את מספר המכונים. "אנחנו עושים מאמצים גדולים לקלוט עוד מטופלים אצלמו במכון למרות שלפעמים אין אצלו מקום פנוי", מסביר איקן, "אין לי את הפריבילגיה להגיד למטופל – לך הביתה ותבוא עוד חצי שנה. הוא זקוק לטיפול מציל חיים ואם אני לא אתן לו את זה עכשיו הוא עלול למות".
מחצית מהמכונים כיום בישראל הם בקהילה ומחציתם ממוקמים בביתי החולים, אולם המכונים האלו בעיקר מיועדים לחולים קשים שמאושפזים במקום וסובלים ממחלות קשות נוספות. במשרד הבריאות מעדיפים שרוב החולים יטופלו במכונים הפזורים ברחבי הארץ ולא בבתי החולים משלוש סיבות: האחת – כלכלית. עלות חולה שמטופל בבית חולים גבוהה מזו של חולה המטופל במכון דיאליזה בקהילה. השנייה – החשש מזיהומים. הגעה שלא לצורך לבית חולים בעיקר לאוכלוסייה המבוגרת מגבירה את הסיכון שאלו יידבקו במחלות וזיהומים מיותרים. השלישית – נגישות. חולה באי ספיקת כליות צריך להגיע שלוש פעמים בשבוע למכון ובכל פעם הטיפול נמשך כארבע שעות. לרוב, בתי חולים מרוחקים יותר ולמטופל יותר קשה פיזית להגיע לקבל שם את הדיאליזה שהוא זקוק לה.
"הטיפול במכונים בקהילה הם לא פחות מהטיפול בבתי החולים. במשרד הבריאות קבעו קריטריונים מאוד מחמירים ועורכים ביקרות כדי לראות שאנחנו עומדים בסטנדרטים שהם קבעו", מסכם איקן.
"הרבה פעמים אני שומעת שמטופלים חושבים שכדאי להם ללכת למכונים בבתי החולים, כי זה יותר בטוח ויש שם מגוון רחב של רופאים שיכולים לתת מענה בשעת חירום", אומרת מיכל שורר, האחות הראשית במכון הנסיכה ברמת גן, "אבל אחרי שהם מגיעים למכון בקהילה הם רואים שהרבה יותר נוח להגיע לטיפול קרוב לבית. אנחנו נותנים למטופל מענה הוליסטי כולל. מבחינתנו הוא לא חולה אלא הוא מטופל", מוסיפה שורר, "יש כאן קצת אווירה של מועדון חברים. המטופלים לא שוכבים במיטות ואין להם קטטר. הם יושבים על כורסאות וצופים בטלוויזיה או באייפד. הם קוראים עיתון או ספר ואחר כך חוזרים הביתה".
גם הגעה שלוש פעמים בשבוע למכון שנמצא במרחק של 10-15 דקות נסיעה מהבית היא לא פשוטה למטופלים. "הדבר שהכי קשה לאלו שמגיעים אלינו זה התלות. הם מאבדים את החיים העצמאיים שלהם. אין להם שליטה על הלו"ז שלהם והם חייבים להגיע לטיפולים בימים ובשעות קבועות", מסבירה שורר, "לדיאליזה יש גם השלכות נוספות – המטופלים חייבים להיות במשטר קפדני מאוד של נוזלים ומזון לכל החיים. אם מטופל אכל אבטיח הוא הכניס לגוף יותר מדי אשלגן והוא יכול לסבול מהפרעות קצב ולמות מזה. הוא חייב להתאים את צריכת המזון שלו למועדי הטיפולים בדיאליזה וזה מאוד לא פשוט", מוסיפה שורר.
"אבל הקושי הגדול ביותר זה ההבנה שהמצב הזה יימשך לכל החיים. שאין לזה סוף. הם לא יחלימו מזה. אדם שמתחיל דיאליזה לא יפסיק את הטיפול אלא אם יימצא לו תורם כליה. חלקם לא יהיו מסוגלים לעמוד בניתוח. בהיבט הנפשי זה מאוד קשה להם. הם בתחושת אבל הרבה מאוד זמן ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי לעודד אותם ולתת להם את העזרה הנפשית".
לפנייה לכתב/ת 
