לצלול ולהשאיר את כל הפחד מאחור

אבל אין טלוויזיה. יש ים. עצום, אינסופי, ואני בתוכו, מעליי מים ומתחתיי שוניות אלמוגים. במקום אוויר פסגות אני נושמת אוויר מצולות.

לידי משכשך נפטון, בן זוגי הסבלני, שמסביר שהים זה כמו זוגיות. "צריכים להקשיב ולתת כבוד כדי לצלוח את התנודות, הזרמים והעוצמה", הוא אומר. אני שומעת, אבל האוזניים סתומות. נפטון אוחז מצלמה תת-ימית ומנציח את רגעי ההלם שלי בזמן שאני לופתת בחוזקה כבל תת-ימי שמחובר לירכתי היאכטה ומסרבת לשחרר.

אני לא יכולה לצעוק עליו או בכלל להוציא הגה, ואני מתחילה להבין למה הוא כל כך רצה שאצלול. הוא פשוט מצא דרך להשתיק אותי ולתעד את רגעי האושר שלו. אני מסמנת את התנועה שאומרת בפירוש וללא יוצא מן הכלל שאני רוצה לעלות! מיד! המדריך מהנהן בראשו, מחזיר לי באותו סימן ומוריד אותי יותר עמוק. אני ממשיכה בטירוף עם שפת הסימנים והוא מבסוט מים (שזה כמו מבסוט אש אבל יותר אכזרי) ומצליל אותי עוד יותר.

אני אומרת לעצמי לנשום, אבל הפוך. לא צריך את האף. בשביל מה בכלל המציאו אותו, אה, כדי ללחוץ עליו לנקז את הלחץ מהאוזניים. אני עוצמת עיניים, עושה דמיון מודרך, וזה באמת מרגיע אותי.

לעשות את הקפיצה הראשונה

כשאני פוקחת עיניים המדריך מסמן לי ביד שהכל טוב ואני מתחילה לקלוט שלא קלטתי כלום. כשמצביעים לייק זה אומר לעלות, כשעושים סמיילי עיגול זה אומר שהכל טוב, תמשיך בשלך חבר יקר, קח אותי לנמו.

המסיכה צלולה, ללא אדים או מים. אני נושמת לרווחה. המדריך מוריד אותי יותר עמוק. אני נלחצת. מתחילה ללחוץ על האף. איזה מזל שיש לי אף. כמה אני אוהבת אותך אף. אתה המלך אף. אני עפה עליך אף.

לפנינו מתגלה מערת הקסמים של אלאדין. דגיגים כתומים, צלופחים אדישים, כריש פטיש ומנטות עצומות חולפים על פניי. אני עושה סאלטות עם דולפינים ומלטפת אצות תכלכלות. דג זהב שוחה אליי ומבקש להגשים לי שלוש משאלות. אני מבקשת להפסיק לפחד.

הפחדים איימו להטביע אותי: פחדתי שלא יהיה חמצן במיכל, אחר כך פחדתי שישכחו לפתוח את הברז, פחדתי מבחילות על הסיפון, ופחדתי להסתובב בציבור בלי פן (היש מפחיד מזה??).

אומרים שאנחנו רק צריכים לעשות את הקפיצה הראשונה ואז הפחד חולף. הלוואי. כל הפחדים קופצים איתנו ושוחים לצידנו. הפחד משתק, לוקח את החמצן מהגוף, מכניס להיסטריה. אבל הנה היופי: לאט לאט הפחד מתפוגג. לא נעלם לגמרי, נשאר כדי שלא אהיה שאננה, שומר עליי שלא אאבד את עצמי.

עם כל נענוע של הסנפיר, פיסת פחד נדחפת החוצה. המסכה שלא מתמלאת באדים נוסכת בי אושר, המערה של אלאדין משכיחה ממני את המאמץ שכרוך בנשימות, אני מצליחה לצייר לב עם כפות ידיי לנפטון שמגיח מולי עם המצלמה. איפה הוא היה עד עכשיו? בכלל לא שמתי לב ששחררתי את התלות. פתאום הכל יותר נעים, קל, אפשרי.

אני עולה מהים מתנדנדת, כמעט שיכורה. איך היה? שואלים החברים על היאכטה. אני לא מצליחה לדבר. נעשיתי דג. החברים מחייכים בהבנה ומתארגנים לצלילת שלושה כוכבי מישלן. כשהם קופצים מהסיפון אני חושבת שאולי מחר אצלול עם עוד כמה פחדים ואשאיר אותם מתחת למים.

שלך,

שלך, גאיה קורן,

מנחת קורס אני מלכה גרושה באושר , מרצה לאופטימיות    ועיתונאית בידיעות אחרונות