איך המחשב יכול להקל על דיכאון ובדידות בקרב קשישים

הדיכאון, החרדות, הבדידות והפחד הם, לצערנו, חלק בלתי נפרד מהמשמעות של כניסתו של אדם, מבחינה כרונולוגית, לגיל השלישי וראוי, חשוב וחייב להיות סוג של פתרון לתופעות אלו.

הסיבות לריבוי מקרי הדיכאון והחרדה בקרב בני הגיל השלישי הינן רבות ונכתב עליהן רבות. הסיבות נעות בין בדידות כתוצאה מפטירת מרכיבי המעגלים הקרובים לאדם הזקן (בן/בת זוג, חברים וכו') או תחושת "ירידה בערך" בשעת פרישה מעבודה.

חוסר העיסוק, חוסר הפעילות, חוסר החשיבות, התדמית הירודה הינן רק חלק מהסיבות והשאלה המרכזית היא כיצד מתמודדים עם הסימפטומים של התופעות וכיצד נערכים לימים שיגיעו (לצעירים יותר) וכיצד מתמודדים עם העובדה המעציבה, שישראל נמצאת במקום השני בעולם במספר הזקנים (נשים מעל גיל 62 וגברים מעל גיל 67) המתאבדים אחרי יוון (כ-8-9 אנשים בחודש).

קיראו עוד:

מחקר: אנשים עם דיכאון חיים 18-10 שנים פחות

טכנולוגיה. מחזירה את הקשישים לקדמת הבמה(צילום: shutterstock)

טכנולוגיות מחברות לעולם

מעבר לטיפולים הפסיכולוגים און התרופתיים נוסו ומנוסים בארץ פרויקטים רבים כ"סבגן" (פתיחת גן ילדים בתוך בית אבות), וכ"הדרת פני זקן" (הענקת חברותא לזקנים על ידי בני/בנות השרות האזרחי/לאומי), אך בולטת מאוד העובדה שאין אנו פוגשים בתוכנית לאומית אחת משמעותית, ריכוזית וברורה שמאגדת את כלל המשאבים ומנסה לפתור את הבעיה.

אחד הפתרונות שנבדקים הם אלו הכרוכים בטכנולוגיות שונות, שמנסות להנגיש את הזקן הבודד והדיכאוני אל סביבתו או אל גורמים אחרים (אמצעים דיגיטליים כתוכנות בטלפונים הניידים או במחשבים) או טכנולוגיות המחברות אל האדם הזקן רובוטים מסוגים שונים, שאמורים לטפל, לפקח, לשמור ולשמש כחברה לאדם הזקן. בדיוק כמו ביפן, בה הנושא פורח ומתקדם עד לרמות שבהן מנסים היפנים להצמיד לכל זקן בחפץ בכך "רובוט מחמד" וזה כמובן העתיד.

השאלה הגדולה, שחייבת להישאל, היא "האם אמצעים מכניים, חכמים ככל שיהיו, יפתרו את הצורך במגע אנושי"?, קשה לכותב להבין מדוע חברה כחברה הישראלית, שלכאורה חרטה על דגלה את המשפטים בני האלמוות כ"אל תשליכני לעת זקנה" ו"בפני שיבה תקום" ו"הדרת פני זקן", דווקא בה האנשים שהם הבסיס לקיומנו, בני הגיל השלישי, מייסדי ובוני החברה הזו מגיעים לפנות אפלות כל כך של דיכאון, חרדה, בדידות, תחושת נטישה והם, למען האמת, פשוט מורדים מהבמה החברתית לטובת צעירים מהם וכמעט בצורה שיש בה מין ההתעמרות וההתעללות.

הניסיונות לפתור את השאלה הקיומית, שבבסיס מאמר זה, תוך הבאת פתרונות מעולם הטכנולוגיה, אינם עולים בקנה אחד עם המציאות שבה מתוך מיליון האנשים הזקנים בישראל, כמעט 70 אחוזים אינם בקיאים ברזי עולם המחשוב, הדיגיטציה, האלקטרוניקה או שאר הרעיונות המדהימים, שהפכו את החברה שלנו למתקדמת ביותר מחד אך מאידך גרמו לה להשאיר מאחור את אלו שאינם בקיאים באופן הפעלת אפליקציה או אינם מסוגלים לנהל את עניניהם בבנקים ללא מענה אנושי. זאת פשוט כי הם נולדו בתקופה אחרת ובשנתון אחר לחלוטין ולכן מעולם לא נחשפו לאפשרויות של שימוש ברובוט אנושי או הפעלת ארנק דיגיטלי מהמכשיר הנייד שברשותם או סתם כך הפעלת מחשב כדי ליצור קשר עם העולם סביבם.

לא כל פטנט טכנולוגי פותר את בעיות הנפש, ולכותב מאמר זה ברור שרק אם נתרכז בתוכנית לאומית, צנטרליסטית, שבה נמפה את זקנינו הנזקקים, לטיפול בבדידותם ונחבר את הרעיונות השונים לכדי תוכנית קהילתית, עירונית ולאומית, רק זה, לצערי, יפגוש בימי חייו.

בריאות הנפש, חוסנה, עמידותה ויכולתה להתמודד במצבי קיצון חיוניים לבריאות הגופנית של האדם בכלל והאדם הזקן בפרט. כל פתרון שיציעו חברינו המלומדים יתקבל בברכה, אבל כל עוד לא נבנה תכנית עם רציונל ומיקוד באדם הזקן ובצורך שלו לחום ואהבה אנושית, לעולם נהיה בגדר אלו שנותנים כדור הרגעה או כדור שינה או מייצרים סוג של שיח בעזרת מכשירים אבל לא נוגעים בלב הבעיה: זקנינו הם אנחנו בעתיד והם, בדיוק כמונו, לא רוצים לרדת אל אחורי הבמה החברתית אלא להישאר בקדמתה.

ד"ר אבי ביצור הוא ראש לימודי זקנה בבית ברל, יו"ר המושב האקדמי בכנס בנושא שייערך ב-30 באוקטובר 2019 במרכז האקדמי רמת גן לרגל היום הבינלאומי למאבק בחרדה ובדיכאון