חזרה לשיגרה זה לא כל כך פשוט

חזרה לשגרה. שתי מילים שכל כובד העולם יושב עליהן. אין לי מושג איך עושים את זה, איך חוזרים לחיים הרגילים אחרי שהתעוררתי מתי שבא לי, אכלתי כמה שבא לי, וניסיתי להיזכר איזה יום היום גם כשלא בא לי.

בלית ברירה אני חוזרת לשגרה של עבודה, ילדים, כביסות, פרנסה, קריירה, כסף (זה לא אותו דבר, אתם יודעים), להחזיר טלפונים (התירוץ שכולם בחו"ל כבר לא תופס). אני מתעוררת במרץ, מוכנה להסתער על כל המטלות, אבל הגוף אומר הללו, רגע, מה נהיה? מה את קופצת? תשבי, תשכבי, תנוחי, תעשי קפה, תעלי תמונה, תשתעממי עוד קצת, מה את ממהרת.

אבל החיים לא מחכים לנו. יש דד ליין, וחשבונות, וילדים שרעבים בדיוק כשלא מתחשק לי לבשל (שזה תמיד, הם תמיד רעבים ולי תמיד אין חשק לבשל, רק לאכול, זה כן, תמיד). הכל צריך לקרות כאן ועכשיו, ורצוי לאתמול.

החיים הם תהליך

אנחנו חסרות סבלנות, רוצות הכל אינסטנט פודינג, אבל בטעם עוגת היער השחור שלוש שכבות מישלן. אנחנו רוצות לעבור תהליך, אבל שיהיה קצר, ולקפוץ מההתחלה אל הסוף, בלי אמצע ועם קיצורי דרך. אנחנו רוצות זוגיות טובה, אבל אין לנו כוח להתאמץ וליזום ולהשקיע. אנחנו רוצות ילדים חרוצים אבל אין לנו סבלנות לשבת איתם, אנחנו רוצות להיות גרושות באושר אבל שמישהי תעשה במקומנו את הצעד ותבשר לבעל, לילדים, למשפחה, לחברים, ושתעבור ברבנות ותלך לטיפול ותלמד להשקיע בעצמה. אנחנו רק נבוא ונקטוף את פירות ההצלחה.

ככה זה, אנחנו רוצות להצליח בלי לעבוד קשה מדי. אנחנו רואות את כל המצליחנים ו"בא לנו גם", בלי להבין שהמצליחנים קורעים את התחת, כי שום דבר בחיים האלה לא בא בקלות. ראיתי את ליאור סושרד באיזו תוכנית, משפשף את מצחו בעייפות ורוצה הביתה. כמה אמני חושים חולמים בסתר להוציא שפן מהכובע ולהופיע בסלון של ג'יי לו? המון, אבל הם לא מבינים שמלבד כישרון ואינטואיציה מטורפים, סושרד בקושי רואה את המשפחה שלו ואת רוב זמנו הוא מעביר במטוסים. הוא משקיע בכך את החיים שלו, וזו בחירה שלו, מי אנחנו שנשפוט. יש בינינו כאלה שבקושי רואים את האשה והילדים והם לא גרים במטוסים אלא בראשון לציון מערב.

לפני כמה ימים נכנסתי לקבוצת פייסבוק של נשים גרושות ומישהי כתבה שאני נראית לא שייכת כי אין לי ציפורניים שלושה סנטים או מעיל מנומר. זה נכתב בהומור, אבל מאחורי כל משפט תמיד יש סאב-טקסט, והמשמעות היתה: גברת אל תתנשאי עם המעיל המתוקתק ורשימת הקרדיטים שלך. את מוציאה לנו את העיניים ולא בקטע טוב, מי את חושבת שאת?

אני לא חושבת כלום. אני רק קוראת את התגובות בשקט, ומזדהה. גם לי זה קורה: אני רושמת לסמינר שלי אשה שהיא פסיכולוגית חריפה ומתהפכת לי הבטן שלא אהיה מספיק טובה בשבילה, או שאני מחכה לפגישה עם מישהו ידוע ומתייחסת אליו כאילו הוא סגן של אלוהים.

זה קורה כשאני שוכחת לרגע את הערך שלי. הערך הוא אותו יסוד חמקמק, ניצוץ אלוהי, שיש לכל אחד ואחת מאיתנו והפך אותנו ליחודיים. כשאני מתעלמת מהניצוץ שלי אני חוזרת להיות הילדה הקטנה שניצחה במחניים רק מהפחד שהכדור יפגע בה.

אנחנו עסוקות כל היום בהשוואות של מי יותר טובה, מצליחה, מכניסה, מוציאה, וזה כזה בולשיט. יש אנשים שהם תותחים בדברים מסוימים אבל חלשים בדברים אחרים. כל אחד משלם איזשהו מחיר, אלא שלא כולנו מוכנים לשלם מחיר של חופש, קריירה, גירושים, זוגיות, גידול ילדים, ואפילו בדידות. רובנו אומרים שאנחנו מוכנים לעשות הכל, ולא עושים אפילו חצי.

מישהי שהגיעה אליי לטיפול ביקשה שיהיה קצר כי היא רוצה תוצאות מהירות. שאלתי מה המטרה (כי הבעיות לא מעניינות, אופטימיסט תמיד יחפש פתרון לבעיה ופסימיסט ימצא בעיה לפיתרון). היא ענתה שהיא רוצה להתגרש מבעלה המתוק אך המשעמם. "אני לא רוצה לפגוע בו, הוא באמת מקסים, אבל היחסים מתו מזמן", היא הסבירה.

אין לי בעיה עם תהליכים קצרים (כאמור, יש לי פתרונות), אבל אי אפשר לסיים בהצלחה נישואים של 20 שנה בזבנג וגמרנו. גם ככה זה כואב, צריך להכין חומרי חיטוי וטישו ואנטיביוטיקה וצידה לדרך. הסבתי את תשומת ליבה לכך שיכול להיות שגם עם גבר אחר היא תשתעמם, ואולי בכלל משעמם לה עם עצמה, ואלה שני דברים שכדאי לבדוק לפני שמזדכים על הכתובה.

חזרה לשגרה, כמו יציאה ממנה, מחייבת התארגנות. לא צריך למהר. אפשר לקחת את הזמן עד שהוא ייקח אותנו, רצוי בשיבה טובה.

אחרי חגים שמח,

גאיה קורן, מנחת קורס אני מלכה גרושה באושר , מרצה לאופטימיות    ועיתונאית בידיעות אחרונות