צעד לפני הסרטן: קרן שוקלת לכרות שחלות כמניעה למחלה

צפו בפרק הראשון במסע של קרן:

יותר מעשור, גם אם הדחקתי את העניין, ידעתי שאצטרך להגיע לרגע הזה. לשמוע דברים שלא רוצה לשמוע, לעשות דברים שלא רוצה לעשות, לקבל החלטות קשות שיקבעו אם אחיה או אמות.

המפגש הראשון לקראת קבלת ההחלטה, היה עם הגניקולוג הבכיר ד"ר גיא רופא, מומחה ברפואת נשים, מיילדות וכירורגיה מתקדמת ובנוסף משמש כמנהל מרכז בריאות האישה ליס, המרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב)  שליווה אותי בהיריונותיי האחרונים והתריע שוב ושוב שאני מאבדת זמן ומסתכנת בגיל 42.

האם הגיע הרגע לומר שלום לגוף שהכרתי וללכת על הצעד הדרסטי כל כך? מה יכול לקרות אם אדחה את הקץ עוד קצת? מה המשמעויות של הניתוח? איך מתמודדים איתן ואיך זה נראה מבפנים ברגע האמת? זה המסע שלי להתמודד עם כל הפחדים שעולים וכל התובנות.

לחזור לחיים במציאות חדשה

לפני יותר מעשור, בדיקת דם פשוטה שבחרתי לעשות, גילתה כי אני חלק מהסטטיסטיקה הזו. המשמעות המיידית עבורי הייתה חיים לצד אי הוודאות האם ומתי אחלה. פחד גדול והבנה ששעון החול המתקתק הוצב לי מול העיניים, אבל בניגוד לנשים אחרות שלא מודעות לקיומו, אני קיבלתי אפשרות להילחם בו. 

החלטתי להיכנס לסדרת ניתוחי כריתה מניעתיים, בהם הוסרו השדיים ושוחזרו מחדש. הסיפור שלי שנחשף בסרט תיעודי בערוץ 2, זכה לכותרות וסיקור נרחב, בהיותו חלוצי מבחינת התפיסה: הסרת איבר בריא, כדי שלא לחלות.

ארבע שנים וחצי לאחר מכן בשנת 2015 הוא שוב זכה להתעניינות אחרי שהשחקנית אנג'לינה ג'ולי, סמל הנשיות של התקופה, בישרה שהיא גם נשאית ונכנסה להליך דומה. אמה של ג'ולי נפטרה בגיל 55 מהמחלה והיא החליטה להסיר את האיום על חייה.

מאז חזרתי לשגרת החיים, עבודה, חתונה, בילויים. בעיקר הקדשתי את השנים שלאחר מכן להקמת המשפחה שלי וגם שם לא היה קל. עברתי לידה שקטה בהריון הראשון, אחריו ילדתי את בני הבכור אור, חוויתי רצף של הפלות וטיפולי פוריות עד שנולד רום תומר, בני השני, אז התקבלה ההחלטה להתמסר לשלב הבא ולעבור את כריתת השחלות.

כשהחלטתי לכרות את השדיים השאלה שעמדה לי מול העיניים הייתה: כמה כואב ניתוח כזה יהיה ואיך הוא ישפיע על תפיסת הנשיות שלי? האם אני שלמה עם סיום פרק הילודה בחיי? פחדתי שלא אקבל את עצמי, שהדימוי העצמי ייפגע מאחר ומדובר בסממן הנשי החיצוני המובהק ביותר, כולל העובדה שלא ניתן להניק לאחר מכן. בהתלבטות שעמדה מולי האם לכרות את השחלות, בניגוד לחזה, איברים פנימיים מוסתרים, בניתוח שמשאיר רק סימנים קטנים אחריו, הדילמות מסתבר קשות ועמוקות יותר.

40 אלף נשים בישראל נושאות גן קטלני, מוטציה בשם BRCA, שמעלה את הסיכוי לחלות בסרטן שד או שחלות בעשרות אחוזים. מהנתונים הגבוהים ביותר בעולם פר אוכלוסייה.

לנשאיות ה-BRCA יש לא רק סיכוי של עד 90% לחלות בסרטן שד, אלא גם סיכוי מוגבר של עד 40% לחלות בסרטן שחלות. בעוד את סרטן השד, קשה ככל שיהיה, ניתן לעיתים לאתר בגילוי מוקדם, אפילו עצמי על ידי מישוש, בסרטן השחלות, בהיותו פנימי ואלים יותר, אין שום דרך לאבחן לפני שהוא נאחז היטב באיברים. מעקב, שזה מה שעושות אלו שאינן רוצות לכרות את השדיים, לא יהיה יעיל מספיק במקרה הזה. סיכוי ההחלמה מסרטן שכזה, הם פחות טובים.

זו לא סתם פגיעה פיזית, אלא כניסה אוטומטית לגיל המעבר, עם הפסקת מנגנון הפיריון הנשי, שאחראי על כל כך הרבה תהליכים בגוף ובנפש שלנו. זה להיכנס בריאה לניתוח ולצאת במצב פיזיולוגי אחר לחלוטין של מנופאוזה, כזה שרחוק ממני עוד שנים רבות.

בין הפחד להשתנות, לבין הפחד לחלות ולא להיות, החלטתי הפעם לשאול מראש את כל השאלות ולהתעמת עם המציאות דרך רופאים מומחים וכאלו שהיו שם בעצמן.