שרונה מ'חתונה ממבט ראשון': "התביישתי לומר שאבא שלי התאבד"
קריסה כלכלית, דיכאון מתמשך וחוסר יכולת להתאושש, הובילו את אביה של יוצאת תוכנית הריאליטי "חתונה ממבט ראשון", שרונה מרלין, לנסות לשים קץ לחייו. אחרי פעמיים, בהן רצה לחיות ברגע האחרון, בפעם השלישית זה קרה. "זה היה כאב לב נורא, עד שאי אפשר לנשום", היא מספרת על רגע ההודעה. בטור אישי מטלטל היא מספרת על הנפילה - ועל הבחירה שלה בחיים
יש פתגם שאומר: "כשהחיים נותנים לך לימונים עשה מהם לימונדה", אבל אף אחד לא מעלה על דעתו שיש לימונדות שעדיף לא לטעום לעולם.
בתור ילדה החיים היו צבועים בוורוד, בית גדול ברעננה, מכוניות יוקרתיות, אופנוע ים וזוג הורים מאוהבים שאף פעם לא חסכו מאיתנו דבר, המשפחה המושלמת. והסוף? תמיד יהיה טוב.
אבא היה איש עסקים מוצלח, אדון העולם הגדול שאהב את החיים כמו שאף אחד לא אהב, מגנט של אנשים, מרכז העניינים שסחף את כולם בגאונות שלו ואמא, לביאה שתמיד שמה אותנו הילדים לפני כל דבר אחר, שומרת, עוטפת ודואגת ששום דבר לא יחסר.
אני זוכרת את אבא לבוש חליפה, מסיים להתגלח, טופח אפטר שייב על לחיו ואומר לי מבעד למראה: "נו שרונצ'ה, אבא חתיך?", ואני הייתי מצחקקת ועונה, "לא ממש". אז הוא היה דופק לי נשיקה ענקית בלחי ואומר "אוח, המאהבת הקטנה שלי".
אחי הקטן ממני, תום ואני, הערצנו אותו, רציתי להיות כמוהו כשאגדל (רק בגרסה הנשית...) היום אני יכולה לראות את הדימיון. שנת 2000 ולמשפחת מרלין המושלמת מתווסף, אביעד, האוצר הקטן של המשפחה.
קיראו עוד:
סקר הנוער: 72% חוו משבר נפשי; 44% עלייה בניסיונות התאבדות
התאבדות: צריך לדבר על זה ובקול רם מחקר: הסיכון העצום של בני משפחה של אדם שהתאבד
שנתיים אחרי, ואני בצבא, משרתת במשרד רוה"מ, קל"ב! מוצאת את עצמי מבלה עם אבא כל ערב מול מסך הטלוויזיה עד לשעות הקטנות של הלילה, סיינפלד, חברים, ואז הגיעה התוכנית "כוכב נולד".
בתום כל פרק הופיע על המסך הכיתוב: "רוצים לראות עוד? כנסו...". לפתע נדלקו עיניו של אבא והוא אמר, "למה אני צריך להקליד כדי להיכנס לאתר? למה אי אפשר פשוט ללחוץ על כפתור בשלט ולהיכנס משם?". כאן הסיפור מתחיל...
אבא שהיה איש מחשבים, מנכ"ל של BROTHER להקמת חברת המחשבים קומפיוסל, התחיל במסע היזמות הבא, TVNGO ומשמעותה, הטמעת האינטרנט בעולם הטלוויזיה.
ב-2004, עם פטנט רשום בישראל, ארה"ב וסין, גיוס משקיעים, בעלי מניות בחברה והרבה מוטיבציה, הוא יצא למסע חדש שנראה מבטיח. הדבר היחיד שלא עלה על הדעת היה שהרעיון הקדים את זמנו.
כעבור ארבע שנים של פיתוח, יוצרה קופסה אינטרנטית המאפשרת גישה מהטלוויזיה לאינטרנט, מה שהיום נשמע כמו משהו מאוד רגיל הנמצא בכל בית, באותה תקופה עוד היה קשה לתפיסה. הרי מה ההבדל בין טלוויזיה אינטראקטיבית לאינטרנטית? הפיתוח דרש המון השקעה עצמית ואבא השקיע את החיים שלו במוצר וגם את שלנו. המכוניות, הבית, החסכונות שלנו, הכל למען הגשמת החלום.
המצב הכלכלי החל להתערער, לחצים שהופעלו על העסק ועל אבא השפיעו על התא המשפחתי המושלם שלנו, ההורים על סף גירושים והחיים הוורודים כבר לא היו כל כך ורודים.
בשנת 2011, רגע לפני ההשקה של הקופסאות האינטרנטיות של TVNGO ברחבי רעננה, אזל הכסף בחברה. לא אשכח את היום הזה, אבא חזר הביתה מתהלך בסלון והדאגות עוד רגע קופצות החוצה מראשו. "איך אשלם משכורות לעובדים?", הוא ממלמל.
אני יושבת שם אבודה, מנסה למצוא פתרון ואומרת את המשפט שתמיד אמר לי: "יהיה בסדר, בסוף הכל יסתדר". רק שאבא כבר לא מצליח לראות את זה, "אני צריך לעזוב", אני נחנקת ואומרת: "לברוח זה לא פתרון אבא, אל תדאג אנשים יבינו". אבל אבא בשלו. אמא נכנסת הביתה ומתחילה מריבה. אני עולה לחדר ובוכה במיטה. בועת הזהב של חיים מאושרים מתפוצצת לי בפרצוף, אף אחד לא הכין אותי לזה.
ואז הדלת נטרקת ואמא בוכה, אני רצה לחדר שלה ורואה את אבא מחבק אותה, אני מתמלאת שוב אופטימיות.
עוברים מספר חודשים והמצב לא משתפר, רק ממשיך להידרדר עד שהעסק נסגר. אבא שקם כל בוקר, לובש חליפה וטופח אפטרשייב על לחייו, מחליף את כיסא המנהלים בכורסת הטלוויזיה, ושם מעביר את יומו עד השעות הקטנות של הלילה, בלי הרבה מילים, רק מסובב את הגלגלים בראשו וחושב איך לצאת מהברוך.
ואחי, תומי, שחזר מהטיול הגדול עוזב הכל ועובר לארה"ב. אנחנו מוצאים שוכרים ועוזבים את הבית הגדול לדירה שכורה ברעננה, המצב בבית רק הלך והידרדר, וכורסת הטלוויזיה כבר מקבלת את הצורה והריח של אבא כשלצדה מדי פעם איזה בקבוק וודקה להעביר את היגון.
יום בהיר אחד, אבא שתמיד התנגד לעולם הרפואה, קורא לי בבהלה ואומר שיש לו לחצים בחזה. "שרונצ'ה, תקראי לאמבולנס". אני מיד מתקשרת. עוברות 15 דקות, הוא מתחיל להתאושש וצוות מד"א מגיעים. לפתע הוא משנה את דעתו ואומר: "למה קראת להם? אני כבר בסדר", ואני בשלי. שמחה שיעשו לו סוף סוף בדיקות רפואיות. אחרי הכל, אלכוהול, ג'אנק פוד ורביצה על הספה במשך ימים שלמים לא בדיוק עושה טוב לגוף.
הבדיקות באופן מפתיע יוצאות תקינות לחלוטין ואף על פי שמד"א רוצים לקחת אותו להמשך בדיקות בבית החולים אבא מסרב בתוקף. עקשן.
אם הייתי יודעת אז מה זה דיכאון והתקפי חרדה, ככל הנראה לא הייתי מוותרת לו כל כך מהר. אבל במקום לעודד אותו לפנות לעזרה או להביא את העזרה אליו, חשבנו שאם מדי פעם נזרוק אליו משפטים כמו: "אולי תצא לעבוד? זה יעשה לך טוב", הם לא בדיוק הדברים שאדם שרואה עצמו עמוק בבור רוצה לשמוע. "אני כבר סוס מת, מי ייקח אותי עכשיו?".
ואני, מתביישת במצב שאליו נקלענו, מתכנסת ושומרת הכל בבטן. משיחות ארוכות אל תוך הלילה, כבר בקושי מחליפה מילה עם אבא, גוף מרוקן שרוע על כורסא ובוהה במסך, כבר אין עם מי לדבר, האור שפעם היה שם כבר מזמן כבה.
הניסיון הראשון
כמה שנים אחרי, השוכרים יוצאים מהבית הגדול והיפה שלנו, ואמא, אבא ואביעד חוזרים להתגורר בו במטרה למכור אותו ולהתקיים מהמעט שלא מושכן לטובת העסק. אני כבר אחרי התואר הראשון בעיצוב תעשייתי בשנקר, גרה בתל אביב, רחוק מהבעיות, מנסה להתעלם מהכתובת שעל הקיר, בתקווה שיופיע נס וזה ייפתר מעצמו.
לא האמנו שאבא יהיה מסוגל לעשות דבר כזה, אבל עמוק בתוכנו שכן הפחד שמשהו כזה עלול לקרות.
בחמישה ביולי 2013 היה הניסיון הראשון. אני זוכרת שזה היה יום שישי בבוקר, התעוררתי לגלות מייל ריק שנשלח אליי מאבא. אמא התקשרה, נשמעה מבולבלת, אמרה שאבא בבית חולים, כששאלתי אותה מה קרה היא אמרה שהיא לא יודעת, רק שמצאה אותו מחוסר הכרה על רצפת הסלון ושאגיע מהר לבית החולים איכילוב.
סיפרתי לה על המייל והיא אמרה, שגם היא קיבלה מייל עם הקלטה אבל לא הצליחה לפתוח. ישר ידעתי שהוא לא סתם איבד את ההכרה וכמובן שהבנתי שגם היא יודעת.
הגעתי לאיכילוב, והובלתי למחלקה הפסיכיאטרית, שם החששות שלי אושרו. אבא התעורר בבית החולים. פתאום התעוררה בו התחושה שיש טעם לחיים, וכנראה היעתה סיבה שהניסיון כשל.
ביליתי איתו יומיים בבית החולים ונכנסתי איתו לשיחה עם הפסיכיאטר, שעליו הצליח לעבוד בטענה שהוא בסדר וזו הייתה טעות. יש משפט שאומר שמי שניסה פעם אחת בסוף יצליח, אני חייתי עם התחושה הזו אחרי הפעם הראשונה, שזו פצצה מתקתקת וזה רק עניין של זמן.
פצצה מתקתקת
אבא פתח עסק חדש והתקרב לאמא ונראה היה, שבכל זאת נעבור את זה. אבל לאחר מספר חודשים כשהתוכנית העסקית שלו לא צלחה וגם לא הקירבה לאמא, המצב שוב הידרדר והפחדים חזרו. ואני עדיין שותקת, לא מעלה על דעתי שיש עם מי לדבר.
אחי תום התגורר עדיין בלוס אנג'לס ואחי השני אביעד, היה צעיר מדי כדי שנוכל לשתף אותו במתרחש, אמא הייתה כמעט בנתק מאבא ולקחתי המון על עצמי.
לאחר תקופה לא פשוטה כשאני באמצע האש, ההורים שלי כבר הפרידו כוחות לחלוטין והצליחו סוף סוף למכור את הבית.
אמא עברה לדירה שכורה עם בן זוג חדש, ואבא הגשים את חלום חייו וקנה יאכטה קטנה, שם בילה את ימיו. החיים בים החזירו לו קצת תקווה ואפילו הייתה לו בת זוג שהצליחה למלא אותו בקצת אושר, ועם זאת, הוא כבר לא ידע מה זה לחיות בקטן, והעדיף שלא לחיות בכלל.
ב-21.07.15 היה הניסיון השני, ממנו כבר לא הצליח להתאושש. הוא איבד כל תקווה. שאלתי אותו למה הוא עשה את זה, והוא אמר שהוא נטל ויהיה לנו קל יותר בלעדיו. בכיתי, אמרתי לו שזה רק יהיה קשה יותר, אבל ראיתי שהוא לא מאמין לזה.
כעבור יומיים בהם הייתי צמודה אליו למיטה, בהם הוא לא היה ממש בהכרה, שלחו אותי הביתה לישון עד שהפסיכיאטר יגיע והבטיחו לי שיתקשרו אם יהיו שינויים. אחרי 3 שעות שינה, השעון צלצל. לא הספקתי לסיים לצחצח שיניים, ופתאום טלפון מבית החולים, הפסיכאטר ביקר, משחררים את אבא.
כעסתי עליהם, אמרתי שאני רוצה לדבר עם הפסיכיאטר ורצתי לבית החולים, אבל הפסיכיאטר לא חזר, רק הואיל בטובו להתקשר ולהגיד שאבא שלי רצה להשתחרר. בכיתי ואמרתי לו "איך אתם משחררים אותו ככה הרי הוא יעשה את זה שוב?", והתשובה הקרה שקיבלתי ממנו הייתה שאי אפשר לאשפז אדם בכפייה אם אינו מהווה סכנה לסביבה.
התמוטטתי, הרגשתי חסרת אונים ולא ידעתי למי לפנות או איך לפנות, התביישתי, בסיפור שלי ובאבא שלי.
הפצצה לא הפסיקה לתקתק כל אותה תקופה. פחדתי מאותו הרגע, רציתי כבר להיות אחרי שמודיעים לי ולגמור עם זה. רק שמיד אחרי נתקפתי מועקה והברחתי מיד את המחשבות השליליות מראשי, נתלית בכוח במחשבות אופטימיות של הסוף הטוב.
לא האמנתי שהחששות שלי בכל זאת יתממשו, חשבתי שזה יעבור מעצמו.
פתחתי סטודיו חדש לתכשיטים בתל אביב, אבא הגיע לפתיחה, הוא כבר היה כבוי ומרוקן אבל בעיניו אפשר היה לראות את הגאווה שלו בי, הוא תמיד היה גאה בי. קלטתי אותו עם הטלפון מצלם אותי כל רגע שם.
בראש השנה אמא רצתה שנלך לדודה שלי, ואמרתי לה שאני לא רוצה להשאיר את אבא לבד. היא אמרה שגם ככה הוא לא מאמין. כעסתי עליה. כמה דקות אחרי היא התקשרה התנצלה, וביקשה שאזמין את אבא.
התקשרתי אליו והוא נפנף אותי, אמר שהוא בדיוק מכין אוכל ויש לו אורחים. הוא לא התקשר יותר.
בבוקר למחרת, הייתי בסטודיו שלי ואז הגיע הטלפון שכה פחדתי ממנו: "עופר בא לאסוף אותך, קרה משהו לאבא", אומרת אמא בקול רועד. שאלתי אותה מה קרה והיא ענתה "לא יודעת, אולי הפעם הצליח לו".
אבל היא ידעה.
בנסיעה עם עופר למרינה בהרצליה לא הצלחתי להוציא מילה, התבוננתי החוצה מהחלון, מריצה תמונות בראש, מתפללת ומחזיקה את הדמעות.
כשהגענו לרציף כבר ראיתי את הסירנות של האמבולנס. העולם התחיל להסתחרר, אין דרך לתאר מה שעבר לי בראש, רציתי להיעלם מהעולם, פשוט להיעלם.
"כאב נורא עד שאי אפשר לנשום"
אם מישהו תהה מה הוא כאב לב, דמיינו שמישהו מכניס אגרוף היישר לבית החזה ומוחץ את הלב הפועם במרץ בכל הכוח, עד שאי אפשר לנשום.
אחי תומי טס כבר באותו הלילה לארץ, אני בינתיים טיפלתי בכל ענייני המשטרה וההכנות להלוויה. אמא ניסתה להיות חזקה אבל מדי פעם נשברה ואנחנו רק חושבים איך לבשר דבר כזה לילד שרק לפני 4 חודשים מלאו לו 15?
אבא השאיר הקלטות לכל אחד מאיתנו שנשלחו לכל אחד במייל מתוזמן ליום שאחרי. בהקלטה ששלח לי, ביקש שאבין אותו כי אני מכירה אותו היטב וליוויתי אותו בכל התהליך שעבר, טען שאני יודעת הכי טוב שהוא לא יכול לחיות את החיים כפי שהם היו ולא יודע לחיות חיים כאלה, לא רוצה להיות עוד פקק בחיים שלנו ומקווה שהכל ישתחרר מעכשיו.
הוא הוסיף ואמר שלא ניקח עלינו כל אשמה ונעזור לאמא ולאביעד לעבור את התקופה הזו בקלות. הבקשה האחרונה בהקלטה הייתה שאעלה לפייסבוק את התמונה שלנו יחד מהפתיחה של החנות שלי, אותה לא הספיק לראות וכך עשיתי.
השבוע הראשון היה קשה מנשוא, הסתובבתי כמו זומבי. במשך היום הייתי בסדר, מוקפת במשפחה וחברים ואני חזקה כמו תמיד, אני בסדר! אבל בלילות נשברתי, הרגשתי בודדה ופחדתי ללכת לישון, למרות שרק רציתי להירדם כדי להתעורר לגלות שזה היה רק חלום. אבל מסתבר שלא לכל סיפור יש סוף טוב, והסוף של אבא שבר אותנו.
נותרנו עם המון שאלות, כעסים, רגשות אשמה ובעיקר בושה, איך מדברים על הסוף הטראגי הזה שכולם משתיקים.
בתום השבעה, התחלתי לחקור ולקרוא על התאבדויות. כך מצאתי את עמותת "בשביל החיים", לא הבנתי מה המשמעות שלה אבל נרשמתי לניוזלטר ואמרתי שמתישהו אעשה עם זה משהו.
השנה הראשונה הייתה קשה מאוד, על פניו נראה שהכל בסדר איתי, בסדר מדי, חזרתי לעבוד, יצאתי עם חברים, מסיבות, סקי, חיה את החיים. אבל בפנים הייתי מרוקנת, לא מוצאת סיבה אמיתית לחיים, פשוט מחזיקה בהם שיעברו בינתיים, וחשבתי שאני בסדר. כנראה שטעיתי.
שנה אחרי, יום רגיל לחלוטין משום מקום זה נחת עליי. הרגשתי מועקה גדולה בלב, והתחלתי לבכות, סתם ככה. הלב שלי התכווץ, הייתי במצוקה ופתאום הבנתי שאני בדיכאון.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ושנה לאחר מכן שמחת החיים החלה לחזור ואיתה ההשלמה עם הסיפור המשפחתי. עם זאת, כששאלו מה קרה לאבא לא לגמרי הצלחתי להגיד. "הוא נפטר", הייתי מרככת, קצת מהבושה שלא עברה לחלוטין ובעיקר שומרת על האדם שמולי מהמילה ש"אסור" להגיד: התאבדות.
הלילות לא תמיד היו קלים והבדידות צפה לה מדי פעם. הרגשתי שאני צריכה מישהו לחלוק איתו את זה, להניח עליו את הראש אולם לבני הזוג שהיו לי אז לא
לא שרדה.
החלטתי שאני צריכה שינוי, לפתור את המחסום. לפתע מצאתי עצמי מתחת לחופה עם חתן שלא פגשתי, מתחתנים בפריים טיים. "חתונה ממבט ראשון", היתה בדיוק השינוי שהייתי צריכה באותה תקופה כדי לפרוץ את אותם המחסומים.
אז אמנם לא הצלחתי לשתף גם שם את ליאור לביא, בן זוגי לתוכנית, אבל יותר מכך פחדתי לשתף את הצופים בבית. שיעשו מזה סצינה בה אני בוכה ומוזיקה עצובה מתנגנת ברקע, לא רציתי שירחמו עליי אז המשכתי במילה הרכה יותר "נפטר".
הצילומים הסתיימו והמחסומים אצלי סוף סוף נפרצו ומצאתי את עצמי משתפת את ליאור ושאר חבריי לתוכנית בסיפור חיי, כבר פחות התביישתי.
חורף 2018, התוכנית עלתה לאוויר, בזמן שאני בהדרכת סקי. הופתעתי לשמוע על ההצלחה האדירה שלה בארץ, אבל לא ידעתי עד כמה. כשהגעתי חזרה לארץ הבנתי את משמעות החשיפה. באחד הפרקים הראו קטע קטן בו אני מדברת על אבא שלי, כמובן ללא המילה "התאבד".
לא הסתיים הפרק והוצפתי בהודעות אישיות ברשתות החברתיות מאנשים שחוו מות הורה, והזדהו עם הכאב. הבנתי כמה חזקה ההשפעה של התקשורת והבנתי שאני חייבת לעשות עם זה משהו.
"אבא אהב את החיים כמו שאף אחד לא אהב"
פניתי לעמותת "בשביל החיים" במטרה לעורר מודעות, רציתי להתנדב, לתמוך במעגלי תמיכה, או כל דבר שיכול לעזור בקידום העמותה והעלאת המודעות.
דיברתי עם אבשלום אדרת, יו"ר לשעבר של העמותה, אשר כיום פועל בה למניעת מקרי התאבדות ברמה הלאומית.
השיחה איתו הייתה חמה ומחבקת, שיתפתי אותו בסיפור של אבא שלי והוא בסיפור על התאבדות בנו, שנינו היינו בגישה שיש מקרים שאפשר למנוע.
החלטתי שאני חייבת לקחת חלק ולהשתמש ביכולות שלי כדי לתרום. הצעתי לעצב צמיד שרווחים ממנו יתרמו לעמותה ולצאת בקמפיין ברשתות החברתיות ובתקשורת.
הזמינו אותי לתוכנית טלוויזיה, הרגשתי שאני עושה משהו ענק, זה חיזק אותי. ואז כתבה ואחרי הראיונות הגיע גל ענק של הודעות ופניות של אנשים שהזדהו עם המקרה ושיתפו בסיפורים שלהם.
יום אחרי, הרגשתי מרוקנת, פחדתי שאולי לקחתי על עצמי מעבר למה שיכולתי, הכאב והצער הציפו אותי מחדש. לקח לי יומיים לחזור לעצמי אבל חזרתי בגדול, חזקה מתמיד, כאילו משהו השתחרר בי והרגשתי חזקה יותר, שלמה עם מי שאני ומעבירה מסר שיש דרך אחרת, אם הייתי יודעת אז מה שאני יודעת היום אולי הסוף של אבא שלי וההתמודדות שלנו הייתה שונה.
פעם היה לי אבא, אבא שרצה שנזכור אותו בימים שאהב את החיים כמו שאף אחד לא אהב.
אבא שלי קובי, לא רצה שנבכה עליו, אולי בגלל זה הפסקתי לבכות (רק לפעמים כשאני לבד ואף אחד לא רואה...), אבא שלי רצה שלא נדליק נר נשמה ובמקום נרים איזה צ'ייסר וויסקי טוב.
וכל מה שאני באמת רוצה זה לבקש: תשאלו, תציעו עזרה, אל "תזרקו" משפטי נחמה. הפנו לעזרה מקצועית. עזרו למי שיש לו מצוקה אובדנית לדבר, להרגיש בנוח, רק כך נוכל להציל ולעזור לכל אלו שלא יודעים לבקש עזרה.
במסגרת השבוע למניעה ולטיפול באובדנות יתקיימו שני אירועים מרכזיים להעלאת המודעות לתופעת ההתאבדויות בהובלת עמותת "בשביל החיים". בתאריכים 21-26.11.19 יתקיים השבוע למניעה ולטיפול באובדנות . בתאריך 21.11.19 תתקיים צעדת "בשביל החיים" ברחבי ת"א, וב-26.11 אירוע באודיטוריום הכנסת. לסיוע במסגרת גיוס ההמונים ליצירת חקיקה למניעה וטיפול באובדנות
יש עם מי לדבר
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בטלפון - 1201 או באתר האינטרנט של סה"ר ; עמותת "בשביל החיים"- סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו
לפנייה לכתב/ת 
