מאישה ספורטיבית לנכה סיעודית - ובחזרה: טלטלת החיים של אפרת

את יום ההולדת הראשון להצלת חייה, אחרי שגידול התפרץ במוחה, תחגוג אפרת שכטר בפיליפינים. "שם, מול נופי הפרא, על יד המים התכולים אני אתרווח לי בנחת ולא אאמין למה שעברתי - איך מאישה משותקת וסיעודית השתקמתי ואני שוב על הרגליים, סוחטת את החיים ונהנית".

שכטר, בת ה-52, היא גרושה ואם לארבעה, סגנית אחות אחראית בחדר הלידה של בית החולים כרמל, וחוותה לפני כשנה מהפך בריאותי פתאומי, חד ולא צפוי, ששינה את חייה מקצה לקצה: מאישה בריאה, פעלתנית וספורטיבית לנכה סיעודית.

קיראו עוד:

מומחים הסירו גידול נדיר בגולגולת של ילדה - דרך האף  

"זו חוויה איומה", היא משחזרת את תחושותיה באותם ימים,"כשפתאום, בלי שום התראה או סימן מקדים, נוחת עלי דבר כזה שהופך אותי מסופר פעילה לסיעודית, שנזקקת לעזרה בביצוע פעולות היומיום הכי פשוטות. האכלה, רחצה, הלבשה. הרגשתי שאני הולכת ומאבדת את האני שלי, כי האישה שהפכתי להיות, זו המשותקת בכיסא גלגלים לא דומה בכלום למי שהייתי רגע לפני שכל זה קרה לי". היא מתארת.

צפו: טלטלת החיים של אפרת שכטר: "מסופר פעילה לסיעודית שנזקקת לעזרה"

צילום והפקה: דוברות ביה"ח שיקומי רעות ת"א, רועי כץ contentv 

זה התחיל בנובמבר האחרון, בלילה שבין חמישי לשישי בגן יבנה. "אני רוקדת בלהקת המחול של חיפה, ובאותו ערב הייתה הופעה מצוינת בגן יבנה". את הלילה בילו חברי הלהקה בבית מלון באשדוד. "היינו כמה בנות באותו חדר, שמחות, עייפות ומלאות חוויה טובה מהערב הנהדר שעברנו יחד. נכנסנו זו אחרי זו להתקלח, וכשסיימתי ונשכבתי לישון, תקף אותי כאב חד, חריג ונוראי בשריר הירך. אני זוכרת שצעקתי לבנות שנורא כואב לי וחלקן קמו מהמיטה, והתחילו לעסות לי את הרגל".

תוך כדי ניסיון לשחרר את מה שהן חשבו שהיה שריר שנתפס, התחילה שכטר לפרכס ואיבדה את ההכרה. "בדיעבד נודע לי שרבע שעה הייתי ללא הכרה וכשהתעוררתי לא הבנתי מה ההמולה סביבי, למה חברי הלהקה אצלי בחדר ובעיקר היה נראה לי תמוה הפרמדיק של מד"א שאחז בכיסא גלגלים לידי", היא מתארת.

האמבולנס הבהיל אותה לבית החולים אסותא באשדוד. שם, במיון, עברה סי.טי גולגולת שמפענוחו התגלה במוחה גידול נרחב שהתמקם באונה הקדמית הימנית. כבר לפנות בוקר היא הועברה לאיכילוב להמשך טיפול. "אושפזתי במחלקה הנוירוכירורגית, אחרי שעברתי סי.טי ראש חוזר והדמיית mri. פרופסור צבי רם, מנהל המחלקה, הגיע מהבית בדק אותי והחליט לשחרר אותי הביתה למנוחה עד למועד ניתוח הראש שנקבע לי כמה ימים אחר כך".

את סוף השבוע המטלטל הזה, בו היא הופכת באחת מאישה נמרצת למועמדת לכריתת גידול מוחי, העבירה שכטר בשחזור הימים שקדמו לאותו אירוע. "נזכרתי שלמעשה, בכל החודש האחרון התכווץ לי השריר בירך, אבל לא עשיתי מזה עניין. המשכתי לרוץ, לרקוד ולעבוד".

אפרת שכטר בבית החולים השיקומי רעות(צילום: אלבום פרטי)

"לחצתי על כל דוושת כוח הרצון שלי"

בניתוח, שנמשך יותר משלוש שעות, נכרת מרבית שטח הגידול אבל כבר למחרת הניתוח אבחנו הרופאים ששכטר לקתה בשיתוק בפלג גופה השמאלי: שיתוק מלא ברגל וחולשה ניכרת ביד, שהייתה לדבריה כבדה, ולא תפקודית. "אני לא יכולה לתאר את ההרגשה. יום קודם עוד הייתי בשגרת חיים סופר פעילה שכללה עבודה במשרה מלאה, פעמיים בשבוע ריצה במסלול של 10 ק"מ, חזרות עם הלהקה והופעות, ותחזוקת בית עם ילדים, והנה אני שבר כלי חסרת אונים במיטת בית חולים", היא משתפת.

בשלב הקשה הזה לדבריה, לא הבטיחו לה הרופאים דבר. הם לא ידעו לשער האם השיתוק עמיד או שסיכוייה טובים להתגבר עליו. עם הבשורה הזו, כשהיא בכיסא גלגלים, שכטר הועברה למסע שיקום בן שלושה חודשים בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב. שגרת השיקום שלה התחילה כבר למחרת, וכללה תרגול רב מערכתי שדרש ממנה לגייס את כל כוחותיה.

"הייתי סיעודית ונזקקתי לכל עזרה בביצוע הפעולות הכי פשוטות. את הצורך הזה היה לי הכי דחוף לנצח, לכן לחצתי על כל דוושת כוח הרצון שלי ונתתי עבודה. התחלתי בלהתקלח לבד, לאט לאט. מצאתי תנוחה שתאפשר לי להתלבש בכוחות עצמי, וכך, כשאני מעודדת מכל הישג כזה, כבר יכולתי פחות או יותר לדמיין את עצמי עומדת שוב על הרגליים".

"עיקר ההתרגשות וההתפעלות שלי בתהליך הזה היו מצוות השיקום הנפלא של רעות", היא מספרת. "הם הבהירו לי שאין גבול ליכולת שלי להשתקם. הם עודדו ותמכו והמריצו ולא נתנו לי לשקוע, גם ברגעים הקשים והעצובים".

"הבהירו לי שאין גבול ליכולת שלי להשתקם". אפרת שכטר בבית החולים השיקומי רעות(צילום: אלבום משפחתי)

"הידיעה שהכל אפשרי - לשם אני רוצה לחזור"

על השיקום שעברה, מרחיב פרופסור רפי חרותי, ראש חטיבת השיקום ברעות: "אפרת התאשפזה אצלנו בעקבות ניתוח ראש מורכב שעברה כשהיא סובלת משיתוק כמעט מלא ומרותקת לכיסא גלגלים. תהליך השיקום שלה היה אינטנסיבי ורב מקצועי והתמקד בשיפור היכולות המוטוריות שלה והתפקודיים היום יומיים. חשוב לציין שחלק מרכזי בהצלחת שיקום, מותנה במידת שיתוף הפעולה והמוטיבציה של המשתקמים ובהקשר הזה, אפרת גילתה כוח רצון והתמדה גדולים מאוד". מסלול השיקום של שכטר, מספר פרופסור חרותי, היה בגדר שלושה חודשי אימון קשים שבסופם היא השתחררה חזרה לחייה, עצמאית לחלוטין.

ביום שהשתחררה, עומדת על שתי רגליה בביטחון, חגגה שכטר ניצחון אחד: ניצחון הרוח הלוחמנית שלה על החומר. עם זאת, היא ידעה שמלחמת השיקום לא נגמרה. "בהדרגה הרשיתי לעצמי יותר", היא מתארת. "לא חזרתי ללהקה ולעבודה בחודשים הראשון בבית, אבל גם כשהרגל עוד לא לגמרי החלימה ואני עוד מדדה, התחלתי לשחות. בהתחלה בקצב של קילומטר ליום, עד שהתחזקתי ויכולתי להשתתף בצליחת הכנרת. במקביל הקפדתי לתרגל על הליכון בקצב עולה וגובר".

חצי שנה אחר כך החולשה ביד עזבה גם היא, ושכטר חזרה אל המקום האהוב עליה מכל, חדר הלידה. כבר בבוקר החזרה שלה קיבלה לידה ראשונה. "כוכב הצפון שלי היה ועודנו החיים שהיו לי קודם. אני רוצה אותם חזרה ובמלואם. אני לא שוכחת איזו משפחה פעלתנית גידלתי, לא שוכחת את הטרקים שעשינו יחד בנפאל ובטיבט. לטוס, לבקר בנחלים וואדיות בידיעה שהכל אפשרי - לשם אני רוצה לחזור".