לילה בחדר מיון: "תתכוננו, זה הולך להיות גיהנום"

זה קורה בשניות. בבת אחת מגיעים עשרה אמבולנסים ועמדות הכניסה מפוצצות מפניות. תוך דקה הופך המיון לעיסה רותחת של אלונקות, פרמדיקים, אחיות, עגלות החייאה, רופאים, ובני משפחה מודאגים על סף פיצוץ. מערכת הבריאות אולי קורסת, אבל שימו לב כמה אנשים מחכים לכם שם: רופא בכיר, רופא מתמחה (ולפי מה שראיתי, אחוז די מכובד של מתמחות), סטאז'ר, עוזר רופא, (פרמדיק שעבר קורס של שנה במשרד הבריאות, סמכויות מוגבלות), סטודנט עוזר תורן, (סטודנט לרפואה שעוזר למתמחים בערב, המצאה ישראלית של השנים האחרונות), אחים, אחיות, כוחות עזר שמסייעים לרופאים והאחיות, ומערך מתנדבים (בעיקר מתנדבות) שמוכשרים לעשות פעולות טכניות פשוטות ועזרה מול מטופלים. עם צוות מרשים כזה הייתם מצפים להתקבל מיד, לא?

על התזמורת הלילית הזו מנצח ד"ר אבי עירוני, מנהל המיון. עירוני - אנושי, ממוקד, קשוב. זה האיש שיחליט אם להנשים אותך או לשחרר אותך. הוא והצוות שלו הסכימו להתמסר אלי ללילה אחד, וזאת, מבלי להרפות אפילו לדקה אחת את מדד הדריכות.

ממבט ראשון, המיון נראה כמעט מלא, אבל לפי דברי הסגל, הגעתי בערב רגוע ומטה. "הצוות שלי מדהים", אומר ד"ר עירוני. "כל האנשים פה חדורי מטרה. בראיונות הקבלה אני אומר להם, תתכוננו, זה הולך להיות גיהינום. גם אם נמצאים מולכם שלושים חולים אתם חייבים לזהות את אלו שנמצאים בסכנה מיידית ולעזור להם".

אם טרם הבנתם, מדובר בג'נקיז של אדרנלין. "אנחנו לא אוהבים שקט", לוחש לי מישהו בחצי חיוך. כנראה שקשה להיות חלק מרפואה דחופה בלי הרטט הזה, שמשאיר אותך דרוך כמו קפצון. "תמיד שותים פה קפה קר", הם צוחקים בעייפות, "גם אם הוא היה רותח קודם".

קיראו עוד על מצבה מערכת הבריאות

11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה

מנכ"ל משרד הבריאות: "לא ערוכים לחורף, החולים ישלמו את המחיר"

כך נראית קריסת מערכת הבריאות:

עיר המיון

זו חוויה שונה לחלוטין, להגיע למיון כמתבוננת מהצד ולא כחולה או מלווה. "בשביל מי את כותבת?", צועק לי מישהו מבני המשפחה שמחכים בחוץ. היום זה הוא, מחר זה אני. "תכתבי, תכתבי. כולם מדברים על תקציבים אבל מישהו בודק לאן הולך בסוף כל הכסף? בטח לא לאחיות, או לאלו שעובדים באמת קשה". מה אתה מציע? אני שואלת אותו. הוא נראה תשוש, כבר שמונה שעות שהוא מחכה לנוירולוג. (שימו לב, פריט מיון שתמיד חסר במלאי). "תקשיבי טוב. אפשר לשנות הרבה דברים שלא עולים גרוש. לשמור יותר על פרטיות החולים, לפנות אליהם בצורה יפה יותר, לגשת אליהם כשהם צורחים מכאבים. זה כבר לא קשור לכסף". אני מקשיבה לו וחושבת. אולי זו דרישה גבוהה מדי לאנשים שלא עצמו עין כבר 24 שעות.

המיון בכניסה מחולק לשני אגפים: אגף פנימאי, ואגף כירורגי. מכון הרנטגן של מיון הולכים (אלו שמגיעים לכאן ברגל), פעיל רק עד השעה 11 בלילה (תשתדלו לא להגיע אחרי). למיון שוכבים (אלו שמגיעים על אלונקה), יש רנטגן 24/7, אבל אולטרה-סאונד פעיל רק בימי שני ורביעי בבוקר. (שוב, תשתדלו להגיע בשעות הפתיחה). בקומה למעלה יש חדר טיפולים גדול עליו מנצח הערב ברוב חיוכים וקעקועים, איתי, אח סלבריטי שהופיע בטלוויזיה. שיטוט עמוק יותר מגלה כיתת לימוד, חדר הדמיה וחדר ישיבות.

בחדרי ההלם של המיון המרכזי, ישנן חמש מיטות עם ציוד מתקדם זהה לכל אחת. שם, לדברי טניה, אחות משמרת מרשימה, מתחוללות הדרמות הגדולות. ליד הקיר, שיפור של ממש, תנור עם שמיכות חמות, מצרך מיון בסיסי. מעבר לדלתות תמצאו את מחלקת השהייה, אשפוז קצר טווח עד 48 שעות, יחידת CPU, וטיפול נמרץ. בצד יש דלת שמובילה לחדר קטן עם שלט. 'חדר חוקנים'. הצילו.

פליטי ריאליטי

בחורה צעירה עומדת בצד ובוכה. היא באה לעשות בדיקות כי כואב לה הגב, אבל אומרים לה לחזור הביתה ולעשות אותן דרך קופת החולים. "בדיוק בגלל זה באתי", היא דומעת, "נורא כואב לי, אני לא יכולה לחכות שמונה חודשים ל -MRI. שני שוטרים שומרים מחוץ לאחד התאים, מאבטחים אסיר. מעניין מי זה. שלשה טייסים זרים לבושים מדים מהודרים יושבים ממש מול הכניסה. אחרי המדרגות הנעות, זה מרגיש כמעט כמו בדיוטי-פרי. טייסת משנה בחברת תעופה ספרדית התעלפה בקוק-פיט והובהלה למיון. היא בסדר, מתלבשת. הטייסים מחכים בשקט לטופס שחרור, יש להם מצב רוח טוב. זה טיפה מעצבן אותי.

לדברי ד"ר עירוני, ביממה ממוצעת, מגיעים למיון בין 400 ל-500 חולים ביום, והמצב רק הולך ונעשה קשה יותר. במילים אחרות, משהו בין שלושים לארבעים איש בשעה. ה'פיקים' הם בשעות עשר בבוקר, שתים עשרה בצהרים, ושבע בערב. "אני לא יודע למה", הוא אומר "אבל אחרי משחק כדורגל או תוכניות ריאליטי, המיון מתמלא בשניות".

"כל המיון מלא עד אפס מקום. מגיעים חולים קשים בו זמנית, מעל מאתיים איש, מעל שלושים אנשים לשעה, אי אפשר להוציא חולים. יש ארבעים ושלוש מיטות על כל מאה מטופלים, וחמישים אשפוזים".

ד"ר עירוני, 57, הוא בוגר המחזור הראשון בארץ בתת התמחות ברפואה דחופה, עם ותק של 28 שנות מיון, למעט גיחה לקנדה, לתת התמחות בהחייאה. את דרכו החל כסטודנט לרפואה פנימית בשיבא ומשם התקדם. לפני שלוש שנים, מונה למנהל המחלקה לרפואה דחופה. הוא אחראי על תוכנית ההתמחות, מעביר סימולציות לסטודנטים, ומתרגל את הצוות במיומנויות תקשורת עם המטופלים. עירוני עובד גם כרופא משפחה בקופ"ח מכבי. היום שלו מתחיל בחמש וחצי בבוקר, בריצה לאורך הגדר. בשבע ורבע הוא כבר בעבודה, מוכן לעוד יום של לחצים בלתי אפשריים.

ד"ר אבינח עירוני. "אוהב את העובדה שאני יכול להשפיע בצורה מיידית ודרמטית על הדברים"(צילום: יח"צ תל השומר)

מה מושך אותך כרופא, בלחץ הזה?

"החלטות שקורות בן רגע, כל הזמן. יש כאן דרמות גדולות. להנשים או לא להנשים, לשלוח הביתה או לאשפז. באופן אישי אני אוהב את החוויה האינטנסיבית ואת העובדה שאני יכול להשפיע בצורה מיידית ודרמטית על הדברים".

הצלת פעם מישהו ממוות ?

"כשעבדתי במרפאה שלי הגיעה פעם תינוקת בת שלושה חודשים אחרי טביעה. עשיתי לה החייאה, היום היא בת 18. בפעם אחרת הגיעה למיון מישהי משותקת עם לחץ בעמוד השדרה, ותוך כדי טיפול נכנסה לקוצר נשימה ואיבדה דופק. במהלך הטיפול גילינו קריש דם גדול, נתתי לה טיפול המסה שלא עזר. חמישים דקות אחרי הייתה כבר על מכונת לב ריאה ואחרי יומיים שוחררה. זו הייתה החלטה שלי, סיטואציה דרמטית, ללא ספק".

מה מאזן את הטירוף הזה?

"תא משפחתי יציב. אשתי מזה 30 שנה, ארבעה ילדים, ספורט. העבודה ברפואה דחופה היא עבודה מתוחה, לחוצה, ובתוך כל זה חשוב להקפיד על האנושיות".

הזקן הזה הוא סבא שלך

אשה מתקרבת אלינו, אבא שלה מרגיש רע מאוד. "מי אחראי פה?" היא צועקת בכאב, "מה כבר ביקשתי? כיסא לאבא שלי, שיהיה לו איפה לשבת כשהוא מחכה". כיסאות, בדיוק כמו נוירולוג, תמיד חסר כאן. ד"ר עירוני מקשיב לה כאילו היא האשה היחידה במחלקה ודואג שיביאו כיסא.

שתי דקות כאן והמילה 'אנושיות' היא לא המילה הראשונה שעולה לי בראש.

"קשה לי עם זה שאנשים צורחים מכאב, עם ההפרה של פרטיות או כל הדרך שבה פונים לחולים. כאן יש עוד עבודה. אולי זה פקטור תרבותי ישראלי? באופן כללי אנחנו לא נותנים שירות טוב בארץ. ככה אנחנו, אתה נתקל בזה בכל מקום".

מה אתה עושה בשביל לשנות את זה?

"אני עושה כל מה שאני יכול, זה חשוב לי. אני מדבר על זה עם המתמחים שלי, אני רוצה שהרופא יגלה אמפטיה ויחשוב שהזקן הזה על המיטה, הוא הסבא שלו. לפעמים זה מאד משנה את קו המחשבה. להגיד לך שאני מצליח במאה אחוז? התסכול הוא שלא".

מי זה הנוירולוג הנעלם הזה, שכולם מחכים לו כבר שמונה שעות?

"אני צריך פה צוות גדול של אנשי רפואה דחופה ואחיות שיאפשר לי לתת אוטונומיה ולא להסתמך על שירותים מבחוץ. אנחנו נמצאים בפס ייצור שעובד כל הזמן. גם אם נצליח לפתור בעיה אחת ולשחרר אותו, הפקק יחכה בנקודה הבאה".

חולה מדממת מגיעה על אלונקה. הסדין מתחתיה ספוג כולו בדם. ניידת פגעה בה במקרה, תוך כדי מרדף משטרתי. שאר הרופאים עסוקים. ד"ר עירוני רץ אליה ביחד עם אח משמרת נוסף. "ככה זה נראה כשחסרים רופאים", הוא אומר לי אחר כך.

תל אביב - בית חנינא

זוג צעיר יושב בשקט בצד. עולים מאריתריאה. לא מבקשים דבר, לא שואלים כלום. האשה בהיריון מתקדם. היא מרגישה לא טוב, מתקשה לנשום. כמה זמן אתם נמצאים פה? מישהו בדק אותך? הם משיבים בשלילה. אני הולכת לדלפק, במקומם. עוד מעט ייגשו אליהם.

איש עייף עומד בכניסה. "אני פה מהבוקר", הוא אומר. "אמא שלי, בת תשעים, פרקה כתף. דווקא טיפלו בה בסדר גמור, אבל אנחנו מחכים שעות לאורתופד". האם הזקנה מחייכת אלינו מהמיטה. "את רואה את הבחור הערבי הזה?", הוא מצביע על מוניר סוואעד, סטאז'ר, שמתרוצץ במיון הלוך ושוב ועונה לבני משפחה בסבלנות ראויה להערצה. "הוא ער כבר עשרים וארבע שעות ובכל זאת, הוא הכי נחמד פה".

ד"ר הייטם חלואני, 28, משכונת בית חנינה במזרח ירושלים, עובד במיון שיבא כבר שלוש וחצי שנים כמתמחה ברפואה דחופה. הייטם היה זה שבישר לי לפני כשנה וחצי, כאן במיון, על סרטן הלבלב של אמי. יש אנשים שאתה לא תשכח לעולם. "תמיד חסרים רופאים שמתמחים ברפואה דחופה", הוא אומר, "זה מקצוע די חדש שנחשב כתת-התמחות של פנימית". רפואה הוא למד בסודן. שני אחיו לומדים רפואה בירדן ובמצרים, ואח נוסף עושה סטאז' בתל השומר. אחותו, מתמטיקאית, נשואה לרופא. "אבא שלי רצה להיות רופא ולא יצא לו, אז אנחנו הילדים עושים את זה במקומו".

למה בחרת דווקא בזה?

"פה הדברים דינמיים, הכל קורה כאן ועכשיו. העבודה במיון מאפשרת לי להיחשף להרבה מקרים מעניינים. מצד אחד, בגלל חוסר ניסיון, יכול להיות שנעביר חולים בדיקות מיותרות, מצד שני זה מאפשר לי לאבחן ולנהל טיפול כפי שאני חושב, כמובן בהדרכה של יועץ בכיר ביום וכונן שזמין כל הלילה".

ומה קורה אם מגיע משהו מסובך?

"לא מזמן הגיע בחור צעיר שסבל משלשולים חריפים, במצב של התייבשות קשה. המחשבה הראשונה הייתה זיהום מחיידק נחלים שנפוץ עכשיו, במיוחד אצל צעירים, אבל מצבו המשיך להידרדר במהירות. אחרי שעה איבד ראייה בשתי עיניים. לקראת שלוש בבוקר הוא כבר היה באי ספיקת לב.

"תארי לך מצב שאני לבד בארבע בבוקר, מול חולה שמידרדר ואף אחד לא יודע למה, כולל אנשי טיפול נמרץ ונוירולוגיה שנמצאים איתי וברור לי שאם לא יקבל את הטיפול הנכון, זה השעות האחרונות שלו. לקראת הבוקר הוא כבר היה מורדם ומונשם. עליתי על זה שהחיידק גרם לו לקרע במסתם ועוד באותו בוקר הוא עבר ניתוח לב פתוח וחייו ניצלו. המקרה הזה נדיר בספרות הרפואית אבל אני שמח שצדקתי באבחנה שלי, זו הרגשה טובה".

תגיד, מתמחים ערבים עובדים יותר קשה במיון?

"כל אנשי הצוות, יהודים וערבים, עובדים קשה. אף אחד לא מכריח רופאים לעבוד ברפואה דחופה, הם פה כי זה מה שהם רוצים לעשות בחיים. אני מרגיש שאני חלק מדבר גדול, בית החולים הזה הוא כמו בית אם שלי. המטרה שלי היא לחזור לכאן אחרי התמחות בנוירולוגיה כדי לעבוד כרופא מומחה לנוירולוגיה אקוטית. זה מסלול שלא קיים היום".

זה אתה! הנוירולוג הנעלם! וברצינות, איך משפיע עליך העומס?

"לפעמים אני נשאר לישון בבי"ח, לפעמים עוצר את האוטו בדרך לירושלים וישן בצד הכביש, שעתיים שלוש. יש פחות זמן לקשרים זוגיים, פחות זמן להשקיע במשפחה. אין זמן ללכת לאירועים. מבחינת העבודה, יש שני דברים שאני לא יכול להתמודד איתם. מוות של ילדים ומוות של איש צוות".

ד"ר הייטם חלואני. "אני מרגיש שאני חלק מדבר גדול"(צילום: יח"צ תל השומר)

אל תשליכיני

אחוז החולים המבוגרים שמגיע למיון, גבוה. אני סופרת שלושה עד ארבעה מבוגרים מכל חמישה חולים חדשים. רבים מהם מגיעים לבד, מבולבלים, אבודים וכואבים. ד"ר עירוני מזהה איש מבוגר שמגיע בגפו על אלונקה ורץ אליו. לא רחוק ממני, מנסה מישהו עם אינפוזיה, לקום מהמיטה. הוא כמעט נופל, אבל מישהו מושיט לו יד ברגע האחרון.

לאוכלוסייה הבוגרת שמגיעה לבד, אין באמת אף אחד, חוץ מכם.

"חולים מבוגרים לא יכולים לצעוק, הם לא יכולים לקום, וצריך להתייחס גם להיבט הנפשי", אומר ד"ר עירוני. "במלר"ד (מחלקה לרפואה דחופה) יש יותר אפשרויות וסמכויות מלכל מחלקה אחרת, בנוגע לסיעוד, עם דגש נוסף על CARE".

הרבה מהמבוגרים מגיעים בלילה, עם או בלי מטפל. יש להם רופא גריאטרי זמין?

"לא בלילה. רק בבקרים".

מתים מרעב

"את יודעת מה הבעיה האמיתית פה?", אישה שנרדמה על הכסא לידי, מתעוררת. גם היא נמצאת פה מהבוקר, מחכה. (מה זאת אומרת למי? לנוירולוג). "הם אנשים טובים, הרופאים. עובדים מאד קשה. רק מה, בצהרים כל הבכירים נעלמים למרפאות שלהם, וזהו. הכל נופל על המתמחים".

כמה חסר לי מישהו, כזה שייגש לחולים במיטות, לקרובי המשפחה המודאגים, ישים יד על כתף ישאל לשלומם ויציע עזרה. בשיבא קוראים לזה 'מובילי שירות'. מערך מתנדבים שהוקם פה בבית החולים ותפקידו לסייע בנושא ניווט, כוח עזר של מטופלים ועוד מכפיל כוח ברמת העיניים. בערב הזה במיון, אין להם שום זכר.

"הדבר הראשון שאני עושה כשאני באה בבוקר זה לקבץ קצת אוכל ושתייה מכל המקררים, מעמיסה על עגלה ורצה לחולים", אומרת מלכה זבולוני, פנסיונרית ממודיעין, מתנדבת מובילת שירות. "אנשים שם מתים מרעב. חלקם נמצאים שם משבת בצהריים ואף אחד לא ניגש אליהם עד יום ראשון. תוך רבע שעה נגמרים לי שישה קנקנים של תה".

אנחנו לא מלאכים

"זה לא ריאלי לראות בנו מלאכים", אומר ד"ר עירוני. "אנחנו בני אדם ואנחנו גם מפשלים". מזווית העין אני מזהה את הזוג האריתראי, חוזר מבדיקה. האשה ניגשת אליי. רופא בדק אותה בפרוזדור מחוץ למחלקה במקום בתא עם וילון, והיא חשה מושפלת. אני מנסה לברר את העניין. "זה קורה לכולם", אומר לי מתמחה אחר, "חייבים לוודא שהיא לא בסכנת חיים ואם אין מקום בתאים, בודקים איפה שאפשר. זה לא אופטימלי, אבל זה קורה".

האשה מספרת לי שלפני שנה ילדה באיכילוב בת. "קראתי לה 'האראטה', גדולה מהחיים, כל כך הרבה זמן חיכיתי לה". התינוקת נפטרה אחרי שלושה חודשים, בבית החולים. "לא יודעת מה קרה לה. אף אחד לא אמר לי", היא ממררת בבכי. אחרי יום שלם במיון, קשה לה להירגע.

ד"ר עירוני, איך מתמודדים עם טעויות שעולות בחיי אדם?

"זה מצב אישי קשה. כשל פנימי, באג. במהות אתה שואף להצליח עם כל חולה אבל זה בלתי נמנע. הנפילה תבוא מהיסח הדעת שיזכיר לנו שאנחנו אנושיים".

מתאוששים מזה?

"אתה חש את זה באופן מאד עוצמתי, עד ההחייאה המוצלחת הבאה".

"לעשות החייאה ולאכול שווארמה"

מיון, 2019. הרבה מאד כאב, על מעט מדי שטח. הרופאים מתלוננים שידה של הרפואה הקהילתית קלה על ההדק. "שמונים אחוז מהחולים צריכים הרגעה, וזה לא עניין של חיים ומוות", אומר לי מישהו מהצוות, "אתה עלול לפספס מישהו שאף אחד לא רואה רק כי האחרים לא מפסיקים לצעוק. אלו שלא נמצאים בסכנת מוות חייבים לחכות".

הבנתי. לא מדובר באדישות מול הממתינים. על הרופאים והמתמחים מופעל לחץ אדיר, לתפוס את הנוטה למות ולהציל אותו. אבל מה עם כל היתר? לצד אסונות גדולים יש גם כאבים קטנים, אנושיים של האזרח הקטן, שלא מצליח לקבל פתרון במערכת הקהילתית ומוצא את עצמו במיון. ברוב המקרים מדובר באקט של בהלה וחוסר אונים.

האח דוד צירולניק, 36, הוא אחראי משמרת הערב. צירולניק, פרמדיק בעברו, סיים לימודי הסבה וכבר שלוש וחצי שנים הוא אח מן המניין ומרכז את נושא שעות החירום במחלקה. הוא גם הראשון שמקבל את הפונים ומנהל בפועל את המשמרת. מנעד התפקיד שלו כולל: בעיות לוגיסטיקה, רישום, קבלה, ממשקים ומעברים. "מותר לאנשים למות", הוא אומר, "אבל לא אצלי במשמרת".

מה הכי קיצוני שלך?

"זה יכול להגיע לסיטואציה שיש מעל 160, בבת אחת".

מה הכי עצוב שלך?

"לפני מספר שבועות הגיעה לכאן אשה בהיריון מתאונת דרכים קשה בכביש שש. היא נפטרה תוך כדי החייאה אבל הצלחנו לחלץ את הוולד שלה בחיים, פגה. ילדה אחרת שלה נפטרה בבילינסון וכאן נשארו רק אבא וילדה בת שבע שאיבדו ברגע אחד את כל המשפחה. קשה להכיל אירוע כזה ברמה נפשית. זה אירוע טראומתי בכל מובן".

בפרק מתוך התוכנית "יש לי שאלה" (כאן 11) אומרת אחת האחיות שעד כמה שלא יהיה אלים האזרח מול המערכת, בסופו של דבר, המערכת היא הרבה יותר אלימה כלפיו. אתה מסכים עם זה?

"אני לא מסכים עם זה. אלימות מילולית זה משהו שאני נתקל בו על בסיס יומי. פעם מישהו הרים עלי יד ודחף אותי, תוך כדי איומים לתוך מעלית, כי הוא רצה שנטפל בקרובת משפחה שלו. הגשתי נגדו תלונה".

אתה יכול להבין את המצוקה שמובילה לזה? אנשים נמצאים בסיטואציות קטסטרופליות.

"אם זה בא ממטופל שהוא אלים, אין לי בעיה, אני לא מתרגש, אבל אני לא מוכן לקבל שום אלימות מבני משפחה".

חמלה. יש לה בכלל נוכחות במקום הקשה הזה?

"אני לא מקדש את החמלה כי תפקידי כאן הוא לא לחמול אלא לשמור על מישהו בחיים, כדי שיהיה למי לתת חמלה, אחרת אנשים מתים. קודם כל חשוב לי להציל אותם. מה שנקרא, לעשות החייאה וללכת לאכול שווארמה".

האח דוד צירולניק וד"ר עירוני. "תפקידי כאן הוא לא לחמול אלא לשמור על מישהו בחיים"(צילום: יח"צ תל השומר)

עיניים בשקית

לקראת אחת עשרה בלילה, מתגבר זרם הנכנסים. אחת מהן היא בחורה צעירה על כיסא גלגלים. היא מתגלגלת פנימה באיטיות, עיניה בוהות בחלל בייאוש. אני שומעת מאחוריי מלמול התייעצות של המתמחים. סרטן גרורתי שלב ארבע. היא לא מרגישה טוב, ממש לא טוב. אלונקה נוספת פולטת ישראלי צעיר שחזר מתאילנד. יש לו חום גבוה ופריחה בכל הגוף והוא נשלח מיד לתאי הבידוד.

שלושה רופאים יושבים בעמדה מול מחשבים. אני חוקרת אותם על מקרים ביזאריים במיוחד שמגיעים לכאן, אירועי קצה, ותיכף ומיד מצטערת על השאלה. "הגיע לפה חולה פסיכיאטרי שהוציא לעצמו שתי עיניים עם כף. הוא בא עם שתי העיניים בשקית", הם עונים. אני מתרחקת מיד אבל מספיקה לשמוע על בלדרי סמים קולומביאניים, נשים וגברים, שמחביאים סמים במקומות שאי אפשר לכתוב עליהם.

סוגיה שכיחה נוספת שהמיון מתמודד איתה היא עניין החולה הדחוי. "מגיעים לכאן גם הומלסים", אומר ד"ר עירוני "וחשוב מאד לא להחמיץ אף חולה כזה. אנחנו מטפלים בהם בדיוק כמו כולם, כולל עזרה מיוחדת, אם הם נזקקים לה. אנחנו לא משיבים אף אחד ריקם".

מה כן אפשר לעשות, בתוך המצב הנתון, כדי שיהיה יותר טוב?

דוד: "המיון הוא המקום היחיד שכשאתה נכנס לפה אתה מטופל, והגישה היא שאנחנו תמיד מוכנים לחולה הבא. התנועה זורמת כל הזמן והפקקים נוצרים בגלל עומס פניות, בעיקר מכיוון הרפואה הקהילתית. אנחנו צוואר הבקבוק בדרך לאשפוז. יש לנו כחמש מאות פניות ביממה אחת".

ד"ר עירוני: "אנחנו צריכים עוד רופאים. התחום של רפואה דחופה מבוקש מאד בחו"ל, בישראל, הרבה פחות. אין לי מספיק רופאים לרפואה דחופה בשביל להתמודד עם המספרים הגבוהים של המטופלים".

ד"ר אבשי לייבוביץ. "המחלקה הפנימית משלמת את המחיר הכבד ביותר של העומס"(צילום: יח"צ תל השומר)

משלמת את מחיר העומס - המחלקה הפנימית

ד"ר אבשי (אבשלום) לייבוביץ, מנהל כבר שלש שנים את פנימית ד' בשיבא. בן 48, המנהל הצעיר ביותר מבחינת ותק ניהול. את דרכו החל בתור סטודנט עוזר תורן, וכמו רבים לפניו, העביר שעות ארוכות כמתמחה במיון. "המחלקה הפנימית משלמת את המחיר הכי כבד של העומס", הוא אומר. "צוואר הבקבוק מתנקז בעיקר אלינו, ובמקום לפתור את הבעיה, באים אלינו בכל מיני פתרונות של פלסטר וקוסמטיקה כמו הציפייה לשחרר מהר חולים כדי לקבל חדשים. זמן ההמתנה בין המיון למחלקה שלי הוא מהיר ביותר. חדרים אף פעם אין לנו אבל אני תמיד אומר לשים מיטה ולהעלות מטופל, לפחות נראה אותו כשהוא בא.

"אחת הבעיות של המיון היא שהוא מודל של רופאי מיון שקיים בארה"ב אבל לא מתאים לאוכלוסייה שלנו בארץ. שם, הרופא ששולח לאשפוז, צריך לקבל אישור מהמחלקה. פה, אנשים צובאים על המיון ונשלחים לכל המחלקות לפי החלטות רופאי מיון ואני, כמנהל מחלקה, צריך להתמודד עם זה. ההוראה שלי למתמחים היא שגם אם האשפוז לא מוצדק - לא להתווכח, ולהתעקש רק אם האשפוז יהווה גורם סיכון. הרופאים במיון עובדים בתנאים בלתי אפשריים ורצוי כמה שפחות להציק להם".

מה לדעתך ישנה את המצב?

"המחלקה הפנימית היא הבסיס של בית החולים. אנחנו נותנים גיבוי גם למחלקות אחרות והדרך להתייחס אליה היא בדיוק כמו אל מחלקת הפיתוח בחברת היי-טק. אתה משקיע בה את הפירות היום ורואה תוצאות בהמשך. כל ניתוח מכניס כסף, נכון, אבל אי אפשר למודד את ערך ההשקעה בפנימית בכסף כרגע כי זו השקעה לטווח ארוך. אני רוצה למשוך אליי רופאים חושבים, מעמיקים, אבל אין לי תקציבים. כשאני בא במיוחד מוקדם יותר בבוקר כדי לטפל בעגלת דמים ביחד עם המתמחים, כי אין תקציב ללוקח דמים, אני מבזבז על זה כמעט שעה של עבודה טכנית, במקום להתפנות לעבודה רפואית.

"אף רופא לא רוצה להיות פנימאי היום, בגלל העומס המטורף, וסקר שביעות רצון של אנשים במחלקות פנימיות הוא ירוד מאד. היקף הפעילות בפנימית עלה בשנתיים האחרונות בעשרה אחוז אבל התקינה לא השתנתה בהתאם. פה טמון הפתרון. לאפשר לרופאים ולאחיות לעשות רפואה ברמה גבוהה, זה משהו שישליך בעתיד על כל המערכת כולה".