מונולוגים לפני המוות: חולי סרטן סופניים מספרים על ההתמודדות
הם קיבלו את הבשורה שכולם פוחדים מפניה: אין מה לעשות עם הסרטן שלך, מכאן זו שאלה של זמן. כל אחד מהם התמודד בצורה אחרת, אבל כולם צועדים את הדרך בכנות ובאומץ. ארבעה חולים במצבים סופניים הסכימו לשתף את "ידיעות אחרונות" ו-ynet ברגעים היקרים כל כך שנותרו להם. הכתבה מוקדשת לזכרם של שניים מהמרואיינים, דוני טל ונורית קלטש, שנפטרו במהלך העבודה עליה
דורון (דוני) טל
בן 69 במותו, נפטר במהלך העבודה על הכתבה
"חבל לי על כל יום שנגמר"
המוות מעניין אותי כמו שהחיים מעניינים אותי. זה לא מעורר בי ריגושים, לטוב או לרע. אני מקווה שאם הייתי יכול להתעורר למחרת מהמוות, הייתי מספר לכולם — זה היה בסדר, זה לא מה שעושים מזה.
שמונה שנים שהסרטן התנהג יפה. עברתי טיפולים, הקרנות, אבל לא הרגשתי חולה. ואז, לפני כעשרה חודשים, פתאום כאבי גב קשים. מיכל אשתי התעקשה שזה בגלל שאני ישן עם מזגן גם בינואר, אבל לצערי גילינו שזה לא בגלל הקור. הסרטן, שעד עכשיו שיחק הוגן, שלח גרורות לעמוד השדרה, כאבים שלא מהעולם הזה.
אי אפשר להילחם בגנטיקה, ומהר הסתבר לנו שאותו סרטן שהרג את אמא שלי ואחותי מתכנן גם עליי. במקביל לטיפולים התחלתי טיפול במרפאת כאב בתל השומר. הם עזרו לי מאוד. באחת הפעמים שהגעתי לקבל עירוי דם פגשה אותי האונקולוגית בחדר המיון. "הפסדנו במלחמה, אני מפסיקה את הטיפול בסרטן ומתמקדת רק בכאב שלך", היא אמרה בפרצוף מאוכזב. שאלתי, "מה עושים עם הסרטן? הוספיס?".
"כן, הוספיס", היא ענתה.
החיים נפלאים, אבל במלחמה הזאת כולנו מפסידים בסוף. המוטו שלי — ברגע שנולדים מתחילים לגסוס. השאלה היא מה אתה עושה עם שארית חייך? ואני רוצה להגיד שבתקופה האחרונה גיליתי ששארית חיי הולכת להיות פשוט תענוג. השיא פה בהוספיס בתל השומר הוא שנתיים, ואני מתכוון לשבור אותו. Bring it on, באמת, אני לא מפחד מכלום. אם זה יקרה הלילה, זה יקרה הלילה. אני לא יודע מתי אני אמות אבל לפחות אני יודע איפה, וזה יהיה בחדר היפהפה הזה שאני נמצא בו, מוקף במשפחה היפהפייה שלי.
אני מורה כבר 38 שנה. מהמנהל ועד עובד התחזוקה של בית הספר, כולם מבקרים אותי. תלמידים, משפחה וחברים שלא ראיתי המון שנים. אני כמעט מעז להגיד שאני שמח שיש לי סרטן כשאני מגלה בעצמי כמה שהיה שווה לחיות. זה עושה לי טוב. אני באמת מרגיש ככה. זה לא שכשאני לבד אני יושב ובוכה לעצמי "אוי, דוני, אתה הולך למות". בחיים לא. אני עומד למות, ומי לא? שיעז לקום ולהצביע.
יש לי חבר טוב, קולגה, שקיבל סרטן. צעיר ממני בעשרים שנה, הוציאו לו חצי קיבה. כשהיינו נכנסים יחד לחדר המורים כולם היו משתתקים, החולים הגיעו. היינו מריצים דאחקות ובדיחות כדי לעצבן אותם. פעם דיברנו על זה שאין מה לעשות, קיבלנו חרא של קלפים, אבל יש גרועים מאלה. יש בבתי החולים ילדים, אנשים צעירים שמתו מוות פתאומי. המצב שלי נהדר, אני הגעתי לגיל 69. פעם זה היה הגיל שזקנים מתים בו. אז מה יש לי לקטר?
זה רק עניין של טיימינג.דורון (דוני) טל ז"ל(צילום: יובל חן)
הוספיס נחשב למקום מלחיץ, אני יודע, ואני מבין את היחס של החברה למוות. כשאני אומר "הוספיס", אני רואה את נשיכת השפתיים, ואני אומר – תפסיקו, הוספיס זה לא בית קברות. לחלק מהאנשים קשה להתמודד עם האופן בו אני מתמודד עם המחלה שלי. הם לא מבינים ומפחדים בשבילי. הם לא אומרים לי את זה, אבל אני רואה את זה בעיניים שלהם — "אתה הולך למות". למזלי המשפחה שלי תומכת בי.
אתמול שמעתי שהרופאים בקופת חולים מדברים עליי מאחורי הגב ואומרים שאני מתמודד עם המחלה בצורה מדהימה. מה עשיתי? אמרתי שזה לא נורא שהולכים למות? זה נקרא להתמודד יפה? אני פשוט משלים עם זה. I'll be waiting for all of you people.
הייתי עיתונאי, התפרסמתי, אני מורה שיזכרו, אני מקווה. תלמידים כתבו לי מכתבים ותיארו אותי כמורה לחיים. מה אדם צריך יותר מזה? אני יודע שלא יקראו רחוב על שמי, אבל לפחות השארתי מורשת כלשהי.
פרויד צדק. מי שלא מדחיק, לא חי. ברור שקשה לי להתמודד עם המחשבה שלא אראה את הנכדות שלי גדלות ומתבגרות, אבל אני משתדל להמעיט בהדחקה ואני מתמודד. זה רק עניין של טיימינג.
לצערי אני צריך כיסא גלגלים כדי לזוז ממקום למקום, אבל הימים שלי מלאים. אני קם בארבע וחצי בבוקר ושולח מלא ווטסאפים, כדי שכשאנשים יקומו יהיו לי מלא דברים לקרוא. אני קורא ספרים ומוקף בחברים ובמשפחה. כשאני הולך לישון בלילה, חבל לי על היום שנגמר. אני מוקף באהבה, וזה מה שעושה את החיים.
אני מקווה למות מתוך שינה, בלילה, בלי כאבים. הייתי מת להיות זבוב על הקיר ולראות את זה מתרחש, אבל כנראה זה לא יקרה. אתם תהיו פה ותגידו לי איך זה היה כשניפגש. בינתיים תזכרו שהחיים הם מה שאתה עושה מהם. האושר זה בתוכנו, זה הדברים הקטנים. תחבקו את הדברים הקטנים.
קיראו עוד על התמודדות עם מוות
מדריך: כל הסידורים שצריך לעשות במקרה של מוות
מחקר מגלה: מה אנחנו חושבים לפני המוות?
דן בשי, בן 63
"לא רציתי להיות בצד השני"
בית חולים תל השומר זה הבית השני שלי, עבדתי פה בתפקידים שונים ואני מחובר אליו מאז שהשתחררתי מהצבא. בתפקיד שלי כסגן רנטגנאי ראשי שימשתי כ־23 שנה, תקופה מספקת ביותר. מאז ומתמיד בית החולים נתן לי ביטחון, עבודה מעניינת, התפתחות מקצועית שלא חלמתי עליה. האנשים שעבדתי איתם, אנחנו סוג של משפחה. אני אוהב את כולם, והם אוהבים אותי.
לא רציתי להיות בצד השני. בתוך העבודה היינו אומרים אחד לשני כשהיינו רואים פצוע או חולה קשה: העיקר לא להיות במקומם. אצלנו הבריאות תמיד הייתה מעל הכל. אבל המחלה העבירה אותי לצד השני והגעתי למחלקה האונקולוגית. טיפול כימותרפי, ניתוחים.
גיליתי שאני חולה בחודש יוני 2015. הרגשתי חולשה, קושי לעלות במדרגות, קוצר נשימה. כל מיני תופעות שאומרות שמשהו לא בסדר. עשיתי סי־טי וקולונסקופיה, והממצאים תאמו את ההרגשה. התגלה גוש גדול במעי הגס וגרורה בכבד. זה היה קשה. קשה מאוד.
במשך תקופה הייתי נקי מסרטן ואפילו חזרתי לעבוד. התמודדתי עם המחלה די בסדר, וחשבתי שהחלק הקשה מאחוריי. אבל אז הופיעה גרורה בכבד שבעקבותיה עברתי שוב ניתוח וכימותרפיה. אחרי כמה חודשי שקט גילינו גרורה נוספת ונאלצתי לעבור הקרנות כלליות. הן עזרו, לתקופה. עד שגרורות נוספות הופיעו.
הייתה לי ירידה במצב הרוח, אבל המשכתי להילחם: צנתור של הכבד, טיפולים כימותרפיים, סבלתי מהצטברות של נוזלים בתוך הבטן. עד שהודיעו לי שאני לא חוזר הביתה. הוספיס. זה נפל עליי כרעם ביום בהיר.
דן בשי. משתדל ללכת קדימה עם מה שיש(צילום: אביגיל עוזי)
למרות השנים הרבות שעבדתי פה בבית החולים לא הכרתי את המקום הזה, רק שמעתי שזה One way ticket. הייתי בהלם נוראי בימים הראשונים, בקושי תפקדתי. תמיד הייתה לי תקווה, תמיד ההצלה היא ברגע האחרון והכל בידי שמיים. הרגשתי כמובן רע, אבל הייתי מוכן, מוכן לגמור. ידעתי שאני מגיע למחלקה שהרבה לא יוצאים ממנה.
בחרתי בהוספיס בתל השומר, כיוון שזה סוג של בית עבורי ולא רציתי להעמיס על המשפחה. לא רציתי להפוך את הבית שלי לבית חולים. זה מקום נפלא, ואם צריך לסיים אז זו הדרך. אבל השהות פה הובילה אותי באופן מפתיע לתהליך הפוך, של התאוששות. פתאום בלי הטיפולים מצבי הפיזי הרבה יותר טוב. אמנם אני לא הולך לשחק כדורגל, אבל אני מסוגל ללכת, אני מסוגל לשרת את עצמי. מצב הרוח שלי השתפר.
יש חוסר ודאות, אבל לא חושבים על זה. החלק הנפשי הוא חלק חשוב בריפוי, אני איש של מדע אבל גם איש מאמין. בן אדם לא צריך להתייאש עד שהחרב באה לצוואר. אני מאמין שפה היה ויהיה איזשהו נס, אבל אתה גם צריך לעזור לנס להתקיים: להוכיח לעצמך ולזה שיושב במרומים שאתה עושה את המאמץ וגם הוא יעשה. אני עוד מאמין שאצא מזה. לא נשברתי.
אני לא מתחרט. נהניתי מהחיים שלי, העבודה הייתה עבורי עולם ומלואו. זה הכל בא מאהבה - לעזור לאנשים. כשהסיפוק בא מהשמיים אני יודע שהוא גם נרשם בשמיים באיזשהו מקום. אני יודע שבסטטיסטיקה של הרופאים אני מקרה סופני, אבל אני לא חושב על זה, ועובדה שזה מרגיע אותי. אני משתדל ללכת קדימה עם מה שיש.
גילה סעדי, בת 49
"בורא עולם, או שתבריא אותי או שתיקח אותי"
אני מאמינה שאני אחלים, בטח שאני מאמינה, צריך רק להאמין. אם אין אמונה החיים לא שווים כלום. יש הרבה חולים סופניים שקרה להם נס, זה לא שלא היו ניסים. אני מקווה שיהיה לי נס ואני אבריא. אחד שמאמין, תמיד תהיה לו תקווה.
שבע שנים של מאבק קשה עברו מאז שגילו לי את המחלה. בגלל שאמא שלי הייתה חולה בסרטן השד והרחם, אמרו לנו להיות במעקבים. הקפדתי, כל הזמן הייתי במעקב. עשיתי אולטרסאונד וממוגרפיה ולא ראו כלום. אחרי שנה וחצי בערך הרגשתי שיש לי גוש מתחת לשד והלכתי לרופא. הפנו אותי מהר לאיכילוב, ושם אישרו: יש לי סרטן.
עשיתי הכל. טיפולים כימותרפיים, הקרנות, טיפולים ביולוגיים. לא היה לי שיער בכלל. עברתי גיהינום. כל טיפול שעשיתי, אי אפשר לתאר את זה. הקאות, בחילות. 15 יום ללא אוכל או שתייה. אבל נלחמתי והצלחתי לעבור את התקופה הנוראית הזאת.
אחרי שלוש שנים ניגשתי לרופא ואמרתי לו שמשהו לא בסדר איתי. הוא אמר לי שהכל בסדר, אבל התעקשתי. אמרתי לו שמשהו לא נראה לי, שזה לא מסתדר. הוא אמר שנחכה ונראה, ועד שהגעתי לאונקולוגיה כבר שקלתי עשרה קילו פחות והייתי עם גידול נוסף של עשרה סנטימטרים במעי הגס. ואז עוד פעם — ניתוח, טיפולים, הקרנות. הייתי מונשמת ומורדמת, בלי הכרה.
עברתי גיהינום. הוצאתי את השד, אחר כך את השני, ואז שחלות וחצוצרות. רציתי להוציא את הרחם, אבל אמרו לי שאין צורך. עשיתי את כל מה שצריך, כל מה שאמרו לי. ואחרי תקופה עוד הפעם, מצבי החמיר והתפתחו גרורות לעצמות. כאבים נוראיים בגב וברגליים. לא יכולתי לסבול את זה.
אמרתי שאני לא מוכנה לעבור עוד טיפולים. אף אחד לא יכול להבטיח לי שזה לא יחזור, זה גנטי. אמא שלי נפטרה מזה, דודה שלי נפטרה מזה, סבא שלי, סבתא שלי. לא הייתי מוכנה. זה לא שאני מוותרת על החיים, אבל אני לא יכולה יותר להילחם במחלה הזאת. הגעתי כבר למשקל של שלושים קילו, אני כבר לא יכולה לעמוד בזה. כל טיפול זה 15 יום לפחות שאני לא אוכלת, לא שותה, הקאות, בחילות. זה כבר יותר מדי בשבילי.
הגרורות שלי כבר הגיעו לחוליות, לגב, למעי הגס, לריאות ולכליות. אני לא יכולה ללכת, קשה לי להתקלח, קשה לי להתלבש. הכאבים נוראיים. נותנים לי מורפיום, הוא מרגיע אותי לשעה ועושה אותי סמרטוט על הדרך. ואז הכאב חזק ממני.
גילה סעדה. סומכת על בורא עולם ומבקשת ממנו שירחם עליי(צילום: אביגיל עוזי)
יש לי שני ילדים, בני 18 ו־19, והם כל הזמן רואים אותי בוכה. גם הם עברו שבע שנים של סבל נורא בעודם מלווים אותי. מטפלים בי כשאני שוכבת עם כאבים בסלון, הולכים לבית הספר בדאגה. אני משתדלת להיות חזקה בשבילם, הם יודעים שאני יכולה למות והם פוחדים, אבל הם מבינים את ההחלטה שלי להפסיק את הטיפולים. הם ראו מה זה עשה לי והם רואים אותי עכשיו. אני לא יכולה לעמוד בזה. אם אני אעשה עוד טיפול אחד אני אמות, אני פשוט אמות מהטיפול, אני לא אשרוד את זה.
אני לא אוהבת ללכת לבית החולים. במילא אומרים לי רק דברים רעים שם. אני משתדלת לא להפנים את הדברים שנאמרים לי שם. אני שמחה שניתנה לי האופציה בזכות השירות הפליאטיבי־ביתי של האגודה למלחמה בסרטן והצוות המיומן שלו, להיות בבית מוקפת במשפחה שלי.
סומכת על בורא עולם ומבקשת ממנו שירחם עליי. או שיבריא אותי, או שייקח אותי. שייתן לי כוח כי את הכאב אני לא יכולה לסבול כבר. שייתן לי כוח להבריא בשביל הילדים שלי. שיחררתי, עכשיו אני בידיים שלו ורק הוא מחליט.
יש ימים שאני בוכה, שאני נסערת, שאני מתייאשת. צועקת "תיקח אותי, בורא עולם", אומרת שאני כבר לא יכולה לסבול, חאלאס. אני לא מפחדת מהמוות. בהתחלה כן, עכשיו לא. בן אדם יכול למות פתאום ברחוב. אבל בסופו של דבר זה מה שהוא יחליט, ואני מקווה שהוא יחליט שיקרה לי נס. בעלי אומר לי "תהיי באמונה כל הזמן. אל תפחדי, את תראי שהכל יהיה בסדר, את תבריאי". בינתיים אני אומרת תודה שהמשפחה שלי לידי, זה בשבילי הכל.
נורית קלטש, בת 80 במותה
נפטרה במהלך העבודה על הכתבה
"רואה רק את הדברים הנחמדים"
אני בריאה, אבל חטפתי דרעק. יש ל סרטן בלבלב ובכבד, ואולי הוא מתחיל לנסות לחפש מקומות חדשים, אין לי מושג. הרופא נתן לי את האופציה להיות סגורה בבית חולים, או לשבת בבית מסביב לכל היופי הזה שנקרא המשפחה שלי. אפילו לא שקלתי אופציה אחרת.
גילו לי את המחלה לפני ארבעה וחצי חודשים. הרופאה הראשונה שבדקה אותי לא ראתה כלום ואמרה שאבוא לבקר אותה עוד שנתיים. זה לא מצא חן בעיני רופא המשפחה שלי, והוא שלח אותי כבר באותו שבוע לרמב"ם. שם קיבלו אותי כמו מלכה, הורידו אותי מהמיון ישר לכירורגית.
למחרת ראש מחלקת טראומה הגיע לדבר איתנו בראש חפוי. "טוב, נורית, התרשמתי שאת בחורה אינטליגנטית, חכמה, יפה, כל הכבוד לכוחות ולאנרגיות החיוביות שאת מפגינה". הבנתי עם מי הולך להיות לי עסק, וכך היה. זה לא שהיה לי ניסיון רע עם בתי חולים, אבל אפילו לא חשבתי לשנייה שאני הולכת לתת להם לחפור בי ולדקור אותי. בשביל מה אני צריכה את זה? זה יעשה אותי יותר חכמה?
מצד אחד נאמר לי שהכימותרפיה לא תגרום לי להחלים והובטחו לי שלל תופעות לוואי מחרידות. מצד שני הרופא שאל אותי 'נורית, למה את לא רוצה לנסות?' זה לא ברור? 'נגד מי אני אלחם', שאלתי אותו. קראתי יחד עם ילדיי על סרטן הלבלב בדרגה ארבע והבנו שזה גזר דין מוות. אם היו חותמים לי במאתיים אחוז שבזכות הטיפול אני אוכל לבוא לחתונה של מורין, הנכדה שלי, אז כן — כנראה הייתי נותנת להם. אבל אף אחד לא היה מוכן לתת לי את החתימה הזאת. חשבתי על היקרים מסביבי, אין כמו משפחה, וכך התנהלתי. החלטתי שאת ימיי האחרונים אני רוצה לעבור קרובה אליהם.
נורית קלטש ז"ל. הבנתי שזה גזר דין מוות(צילום: אבי רוקח)
ההחלטה הזאת איפשרה לי בערב סוכות האחרון לחגוג עם משפחתי את יום הולדתי ה־80. הצלחנו אפילו לחגוג גם את התאריך העברי וגם את הלועזי. ביקשתי לחגוג עם שמלה לבנה חדשה, אני הרי עוד מהתקופה של שמלת השבת הלבנה של חנהל'ה. עם מחרוזת, עגילים, הסרוויס היקר על השולחן וקרמשניט. הם פינו לי את השטח בין הפאטיו לחצר ובנו מדורה לתפארת, יפהפייה. זה היה יופי של יום הולדת, קיבלתי הרבה חיבוקים ונשיקות וכמובן — קרמשניט.
זמן קצר לאחר מכן ביקשתי לראות את השקיעה. שקיעה זה תקווה ליום המחר, עוד יום. אז נסענו כל המשפחה לחוף זיקים, שזה שעה מפה. עשינו פיקניק עם חומוס, פיתות, מלפפון חמוץ מקופסה, מים, קפה וגלידה. מורין באה עם הגיטרה, שמענו שירים ישראליים ושרנו. מי הים הגיעו לי עד הברכיים וראינו את השקיעה. מה בן אדם צריך יותר מזה. הייתי מאושרת, ממש היה לי טוב, ממש היה לי טוב. זה מה שרציתי, זה הכל.
אני טיפוס אופטימי, אני רואה רק את הדברים הנחמדים. אני לא חושבת על זה שאני לא אראה את הנכדים שלי גדלים. ברור שאני רוצה. אבל אני לא שם, לא הגעתי למקום הזה. מישהו שאל אותי אם אני רואה את ההלוויה שלי, אז ניסיתי לדמיין איך זה יהיה וראיתי את האוטובוס של אליאס, אותו אוטובוס שהסיע את חברותיי ואותי לטיולים ברחבי הארץ, ותהיתי אם כל כך הרבה אנשים יבואו.
אני עם הילדים שלי, הנכדים שלי ובעלי, ואני נהנית מכל רגע. אנשים צריכים לדעת שהם יכולים לבחור למות בבית, שיש להם את הזכות הזאת, החלטה שהתאפשרה לנו בזכות השירות הפליאטיבי של 'צבר רפואה'. הם עוטפים אותנו, ואנחנו מקבלים מהם תמיכה ענקית – רפואית ונפשית. להיות מוקפת במשפחה שלי עד הרגע האחרון זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי.
לפנייה לכתב/ת 
מונולוגים מהמוות. דורון טל ונורית קלטש ז"ל
צילום: יובל חן/ אבי רוקח
מומלצים
