מה קורה כשמדינה שלמה לא מתחסנת? ביקור בסמואה

בג'יפ שלנו מתנגנת מוזיקת פופ מקומית שסולי ואראטה מאוד נהנים ממנה. הכתבת והצלם של "סאמואה אובזרבר", העיתון היומי הגדול בעיר, יוצאים כמעט בכל יום בחודשיים האחרונים להביא את סיפורה של משפחה שאיבדה ילד במלחמה האכזרית שמתחוללת כאן נגד מגפת החצבת. נראה שהדרך היחידה של שני הצעירים בני המקום להישאר שפויים אחרי סיקור המוות שנמשך למעלה מחודשיים, היא לשיר בקול עם הרדיו כשברקע מתחלפים נופים שמיימיים של האוקיינוס השקט, בין עצי קוקוס ובננות.

קיראו עוד:

במדינת האיים הקסומה והקטנטנה הזו, בת 200 אלף התושבים, אין כתובות לבתים. גם לא גדרות או חומות שחוצצות ביניהם. דבר לא יעצור את דהרת הג'ונגל הפרועה של הדשא הירוק שמתפשט לכל פינה, אף אחד גם לא מנסה. חזיתות הבתים הצנועים אך רחבי הידיים מציגות תמונה מפעימה של גינות שנהנות מהשקיה טבעית בלתי מוגבלת ומטיפול מסור של בעליהן המטאטאים, קוצצים ומטפחים היביסקוסים, גרניום ומיני צמחים שגדלים כאן ללא מאמץ.

בידו השנייה, זו שאינה מסבירה לנו את הדרך, אוחז הצעיר החייכן סכין משוננת אדירה בגודלה. לסולי ואראטה זה לא ממש מזיז, אבל אני יושבת בספסל האחורי ומנסה לנשום כדי לגרש מחשבות מעוותות. נקרעת בין הדחף לנעול את הדלת לבין הרצון האדיר לפתוח אותה ולברוח בצעקות, אני נושפת החוצה פחדים מיותרים בזמן שהמקומיים נפרדים בחצי חיבוק חם. זו רק אני שפוגשת אדם חוזר מעמל יומו - רוב תושבי האי מגדלים פירות וירקות לצריכה אישית - ורואה סכין רצחנית.

כאן בסמואה, ארבע וחצי שעות טיסה מניו-זילנד, המאכלת המונפת מעלינו היא שונה לחלוטין. המספרים עומדים על 4,819 חולים, 126 מאושפזים ללילה וכ-80 מתים, רובם ילדים. 72 תינוקות ועוד מאות ילדים מונשמים ומורדמים עם עתיד בריאותי קודר, משלמים את המחיר של החלטת הורים רבים בקהילה המקומית שלא לחסן את ילדיהם נגד נגיף החצבת. דווקא כאן, בחלקת אלוהים בה כמעט לא נגעו פגעי החברה המערבית, נמצאה הפרצה המושלמת לחדירתו של הנגיף המסוכן שכבר הופיע בישראל ובמקומות רבים בעולם. אוכלוסייה נוצרית שמאמינה באדיקות בכוחו של אלוהים, לצד ממשל שרק לאחרונה יצא בהכרזה פומבית המגדירה את סמואה כאזור אסון, לא השאירו הרבה סיכוי לתינוקות שנולדו כאן מאז אפריל האחרון, והפכו בבת אחת את גן העדן לגיהינום.

תינוקת ללא סיכוי

ההורים של סאלביישן (באנגלית: גאולה) הקטנה לא הספיקו לחסן אותה. מרגע שהחצבת התפרצה באי הפכו התינוקות הרכים וילדי האי לאוכלוסייה בסיכון גבוה. בתי הספר נסגרו לפני שבועיים, לאחר שהממשלה שינתה סטטוס ממחלה למגיפה, ושלושת האחים הגדולים של התינוקת שנפטרה משחקים בכניסה לבית על הקבר הטרי. הם דורכים ברגליים יחפות על שוליו, מסדרים מחדש זרי פרחים עטופים בצלופן שקוף ומניחים עליו צעצועים שאהבה. על מצבת הבטון האפורה טרם הונחה אבן שיש, והילדים יושבים למראשותיה, מדברים ביניהם בקולות נמוכים, שרים לה שיר שאהבה. 

אחיה של סלביישן ליד קבר הפעוטה

הקטן, בקושי בן שנתיים, לא יורד מהזרועות של אבא. אבל ידיה של האם הצעירה שיושבת לידו ריקות - יומיים בלבד חלפו מאז הניקה בפעם האחרונה, והיא משלבת אצבעות על בטן שעדיין זוכרת את ייסורי ההיריון ואת חבלי הלידה. עיניה דומעות ללא הרף, וכשאני מבקשת לראות צילום של התינוקת היא פותחת את הסלולרי שלה ומראה לי תמונות שצילמה רק השבוע. "הכל קרה כל כך מהר", היא מספרת בקול שקט. "ביום שני בבוקר עלה לה החום ולקחנו אותה לבית החולים. ביום ראשון היא לא הרגישה כל כך טוב, אבל רק ביום למחרת הופיע החום. הנה, זו תמונה מיום ראשון", היא מראה לי תינוקת מתוקה עם עיניים קצת מבריקות. ביום שני בערב נפטרה סאלביישן ולמחרת הובאה לקבורה שני צעדים מהבית בו חיה את חייה הקצרים.  

את שלושת ילדיה הגדולים (2, 5 ו-7) חיסנה האם במועד, וכשהגיעה עם הקטנה, שקיבלה חיסון יומיים קודם לכן, הבינה תוך שעות ספורות שזה היה מאוחר מדי. "בהתחלה לא אמרו לנו שזו חצבת, רק שעלה לה החום ושיטפלו בה", היא אומרת. "חשבתי שנשתחרר ונלך לרופאה מסורתית שלנו שתעשה לה עיסוי סמואי, אבל המצב שלה הידרדר במהירות ובערב היא נפטרה". לצד מיטתה של התינוקת, שעדיין מוצעת בסדיני ילדות עליזים ומכוסה בכילה נגד יתושים, יושב הסבא. "תמיד דאגנו לילדים שלנו, יש לי 16 נכדים וזו פעם ראשונה שאנחנו מאבדים תינוק", הוא מקונן, "זה עצב נוראי שבא עלינו בפתאומיות, לא היה לנו איך להתגונן מפניו".

התינוקת סלביישן שנפטרה מחצבת

רפואה בפנטומימה

הם הגיעו הנה ערב לפני, אחרי מסע אווירי שנמשך יותר מ-24 שעות. בהגיעם למקום נפגשו עם נציג ארגון הבריאות העולמי - הזרוע המבצעת של האו"ם לענייני בריאות - שם התקבלו כמו שאר המשלחות, שחלקן נמצא כאן למעלה מחודש, בשיחת תדריך שרובה הוקדש לתרבות המקומית: "אתם נמצאים כאן בזמן מאוד רגיש למדינה, ואנחנו מצפים שתגישו עזרה ברגישות", מסביר להם שון, נציג האו"ם שחולש על פעילותן של 15 המשלחות שהגיעו לסייע מכל רחבי העולם.

הוא נותן דוגמאות, כמו "האדם המבוגר מאוד חשוב פה, דברו איתו בכבוד ובגובה העיניים", "אל תשתו מים מהברזים" ו"אל תלכו לבקר בכפרים מבלי שהוזמנתם", מזכיר שוב שהצוות המקומי הוא זה שיחליט כיצד לשבץ אותם לעבודה על פי הצרכים, ומדווח שבשיא הגיעו אליהם 270 פציינטים ביום, וכעת ישנם 170 מטופלים שמגיעים בכל יום לבית החולים עם תסמיני המגיפה. "המצב עדיין קשה", הוא מסכם, "מעל 400 ילדים מונשמים ומורדמים, אבל אפשר לקבוע בזהירות שאנחנו במגמת ירידה".  

"הדלק הוא האכפתיות כלפי האחר, האחריות לזולת". הצוות הישראלי בסמואה

האחות טאשה מחכה לאחיות ולאחים של המשלחת הישראלית בקצה מחלקה שפעם הייתה טיפול נמרץ. מזה חודשיים היא מנהלת את האופרציה של שילוב הצוותים הזרים בתוך בית החולים, וכמו לרוב הנשים - רופאות, אחיות, מזכירות ואמהות - גם לה יש פרח ענק מאחורי האוזן שזורק קצת צבע על פניה העייפות. היא מדברת עם הצוות בעיקר על כבוד לפרוטוקול המקומי, למידות ולמשקלים, לנוהלי ההיגיינה והרופאים והאחיות הסמואים. כשהיא מבקשת מחברי המשלחת להציג את עצמם, היא מבינה שיש במשלחת פיזיותרפיסטית. עוד לפני שהישיבה מסתיימת ורד בובליל (27), הפיזיותרפיסטית, נאספת על ידי אחות מקומית ומתחילה לעבוד. בערב יתברר סופית שהיא למעשה היחידה כרגע על האי שיודעת לתת בין השאר טיפול פיזיותרפי נשימתי - עניין קריטי לחולי חצבת שריאותיהם נפגעו, מה שהופך אותה מיד למבוקשת במחלקות השונות של בית החולים.

שלושה ימים קודם לכן בובליל קיבלה טלפון מפרופ' אלחנן בר-און, מנהל המרכז לרפואת אסונות, חירום וסיוע הומניטרי בשיבא, שהציע לה לנסוע לקצה העולם ולהושיט עזרה מטעם מדינת ישראל. גם היא, כמו השאר, הייתה צריכה לקבל החלטה תוך כמה שעות. קודם אמרה 'כן', ואז הלכה לבדוק במפה איפה זה סמואה. רק בערב, בתום 12 שעות משמרת ראשונה, יתחילו חברי המשלחת להבין לאן באמת הגיעו.

"המטופלת הראשונה שלי הייתה ילדה בת ארבע שלא ממש שיתפה פעולה", מספרת בובליל, "מתוקה אבל קשוחה, עם הבעה של כעס וחוסר אמון. מובן שגם אני חששתי - מטופלת ראשונה בארץ זרה. התחלתי בלנסות ולהקשיב לריאות שלה עם הסטטוסקופ, בלי יכולת לתקשר בעזרת מילים, רק עם העיניים. לאט־לאט ההתנגדות שלה הפשירה, והיא קמה על הרגליים והתחילה ללכת בפעם הראשונה. היה אדיר לראות את זה".

מרב בטיטו (משמאל) עם אמהות לילדים שאושפזו בבית החולים כתוצאה מחצבת באיי סמואה

"קריאת השכמה לישראל"

במשרד של פרופ' בר-און, אורתופד ומנהל המרכז לרפואת אסונות בשיבא, המחשב פתוח רוב הזמן על האתר של ארגון הבריאות העולמי, שם מתעדכנים בזמן אמת אזורי אסון ומקומות בהם התפרצה מגיפה. ההחלטה להוציא משלחת נפלה יומיים לפני שעלו למטוס, כמו תמיד באירועים מהסוג הזה. בר-און, שצבר במהלך השנים ניסיון רב בהאיטי, מוזמביק, הודו, נפאל ועוד והתמחה ברפואת אסונות, יודע שזה בדרך כלל החלק הקל: "מדהימה תמיד המהירות שבה אנשים אומרים 'כן, אנחנו עוזבים הכל ובאים'".

לפני כשנתיים הקימו פרופ' בר-און ופרופ' יצחק קרייס, מנכ"ל המרכז הרפואי שיבא המכיר היטב מצבי חירום גם מעברו כקצין רפואה ראשי, את המרכז לרפואת אסונות. "מבחינתנו להיות בית חולים חזק זה גם לתרום מהידע שלך לפריפריה. פה בישראל, וגם לפריפריה העולמית. אני באמת מאמין שיחסי חוץ זה לא רק מלחמות ודיפלומטיה, זה גם מפגש בין אנשים שיזכרו לנצח מי היה שם לעזור להם בזמנים הכי קשים".

"במונחים של מדינת ישראל אנחנו עלולים לדבר על אלפים שעלולים למות. נכון, זו דוגמה קיצונית, אבל כדי שהיא לא תקרה אצלנו 95 אחוז מהאוכלוסייה חייבים להתחסן. קבוצות חלשות כמו תינוקות בני פחות מחצי שנה, קשישים וחולים - כל אלו תלויים בשאר האוכלוסייה. אם לא נשמור עליהם, הם הראשונים שייפגעו".