מ-174 ל-74 ק"ג: חופית ירדה 100 קילו - וקיבלה את חייה בחזרה
עוד לפני גיל 30, חופית נוני שקלה 174 קילו, פרוסים על גובה של 1.63 מ'. היא סבלה ממחלת ריאות קשה, ניסתה להתאבד, ולא מצאה רופאים שיסכימו לבצע בה ניתוחים בריאטריים מחשש שתמות על שולחן הניתוחים. רק כשהגיעה לאיכילוב החליטו שני רופאים שהם יילחמו על חייה. הם ביקשו טובות, כופפו ביורוקרטיות, החדירו לקיבתה בלון, ערכו בה ניתוח שרוול, ואז גם מעקף קיבה - והחזירו אותה לחיים
עכשיו, לאחר שהורידה כמעט 100 קילו ממשקלה, היא משחזרת כיצד הכל קרה. "הנטייה להשמנה התחילה כבר בילדותי המוקדמת", היא מספרת, "כשהייתי בת ארבע נמסרתי לאימוץ כשמשקלי 24 קילו, משקל חריג לגיל הזה. הוריי המאמצים, שדאגו לי וטיפחו אותי, הכניסו אותי מיד למשטר דיאטה - שהצליח". אבל ההישג נשמר לדבריה רק שנה אחת בלבד. היא חזרה לאכילה חולנית ומשקלה עלה בהתאם.
"בסביבות גיל 12, כשאני כבר שמנה בצורה ניכרת ומשמשת מושא ללעג הילדים, אמי המאמצת לקחה אותי למחלקה להפרעות אכילה בהדסה הר הצופים. ניסו שם לעזור לי בדרכים שונות אבל עכשיו, בדיעבד, אני מבינה שמצבי הנפשי היה רע מאוד ולכן התמכרתי לאכילה שמקורה היה רגשי", היא מסבירה. נוני אכלה ברציפות מהבוקר ועד שהלכה לישון. "אכלתי הכל - וכל היום", היא מתארת בפתיחות.
קצת לפני בת המצווה התחילה נוני לנדוד בין פנימיות. "התגלגלתי מפנימייה לפנימייה ובמחלקות פסיכיאטריות, בגלל ניסיונות ההתאבדות הרבים שביצעתי", היא משחזרת. כשהגיעה לגיל 18, הצבא לא הסכים לגייס אותה. את הפיצוי היא מצאה בדרך היחידה שהכירה: אכילה רציפה. "על יד המיטה היה לי בקבוק קולה משפחתי באופן קבוע, ובמשך היום שתיתי לפחות עוד שלושה בקבוקים, וזה לצד ממתקים, בעיקר חפיסות שוקולד שלמות שבלי סוף טרפתי, שקיות במבה, מקדונלד'ס, מה לא".
משקלה כבר הגיע ל־174 קילו, כשגובהה הוא 1.63 מטר. מחלת הריאות הקשה שממנה סבלה החמירה, והיא טופלה בסטרואידים - שרק עוררו יותר את התיאבון שלה. "כבר לא יכולתי ללכת", היא אומרת, "אחרי שני צעדים נאלצתי לעמוד ולאזן את הנשימה, לקחת אוויר. בלילה כבר לא יכולתי לישון כי הרגשתי שאני עומדת להיחנק ולכן נעזרתי בסיפאפ (מכשיר שמזרים אוויר לתוך מערכת הנשימה). כשהיה לי תור אצל רופא הריאות שלי באיכילוב הקדמתי לצאת בשעה כדי להגיע בזמן עם כל עיכובי המנוחה שנאלצתי לעשות בדרך. הייתי למעשה מנוטרלת. בלי חיים, בלי חברה, רק אני, הסבל שלי והאוכל".
"התעקשות הרופאים החזירה לי את החיים"
ואז, כשכבר הגיעה לתחתית, התחולל המפנה. "ב־2016 ביצעתי עוד ניסיון התאבדות בקפיצה מהקומה הרביעית. בבית החולים שאליו פינו אותי איבחנו שבר פתוח ברגל, קרסול מרוסק וחוליה סדוקה בעמוד השדרה", היא מספרת. נוני טופלה והועברה לבית חולים פסיכיאטרי. כשהתאוששה, כבר רצתה לשנות את חייה.
"נכנסתי לפורומים של ניתוחים לקיצור קיבה, שבחלקם ניתן היה להתייעץ אונליין עם רופא", היא מתארת, "עברתי אולי חמישה, וכולם במקהלה ענו לי אותה תשובה: שמסוכן מדי להרדים אותי ולכן הם לא רוצים לקחת אחריות. האמת? הבנתי אותם לגמרי ולא כעסתי".
אבל התשוקה לרזות ולהתחיל לחיות כבת גילה לא הרפתה ממנה, וב־2017 היא הגיעה למרפאה לניתוחים בריאטריים בבית החולים איכילוב. "חופית הגיעה אליי עם משקל חריג ועם מחלת ריאות קשה וביקשה לעבור ניתוח בריאטרי. לאור הנתונים הבריאותיים המורכבים שלה הבנתי שניתוח עלול לסכן אותה. לכן, ניסיתי למצוא פתרונות ביניים שיעזרו לה להפחית מעט ממשקלה עד שניתן יהיה להעביר אותה לשולחן הניתוחים", מספר ד"ר שי מרון אלדר, כירורג בכיר ומומחה לניתוחים להשמנת יתר מהמערך הכירורגי באיכילוב.
הוא כינס ישיבת מומחים מולטי־דיסציפלינרית למציאת פתרון יעיל, טרום ניתוחי. פרופ' עידית מטות, מנהלת מערך הרדמה, כאב וטיפול נמרץ כללי באיכילוב, השתתפה בישיבה הזאת. "מהנתונים שהציג ד"ר אלדר הבנתי שמדובר במקרה קצה, אישה שעד שלא תשיל לפחות 15 קילו ממשקל גופה היא לא תוכל להתנתח. מצד שני, הבנתי גם שאם לא נמהר לנתח אותה היא תמות, ולכן החלטתי שחייבים לחשוב ולפעול מחוץ לקופסה", היא מתארת. מכיוון שלנוני לא היה מי שיסייע לה בבית או בקהילה, הציעה פרופ' מטות לאשפז אותה במחלקת השיקום כדי ששם, תחת השגחה והמרצה לפעילות גופנית מתונה, יירדו הקילוגרמים ההכרחיים שיאפשרו לבצע את הניתוח המתחייב להצלת חייה.
"זה היה מורכב, כי בהגדרה היא לא עונה על דרישות הקבלה למחלקת שיקום, ולכן, למה שהקופה המבטחת שלה תצייד אותה בטופס 17?", אומרת פרופ' מטות, "ואז נזכרתי שבאחת מוועדות סל התרופות שבהן השתתפתי ישב על ידי בכיר מקופת החולים שלה. העזתי להתקשר אליו וביקשתי שיעזור לנו להציל חיים של אישה צעירה".
הבכיר נעתר. נוני הועברה למשך שלושה חודשים למחלקת השיקום, שם לוותה על ידי דיאטנית, מרפאה בעיסוק ופיזיותרפיסט שהקפיד לערוך איתה הליכות. בעודה בשיקום עברה הליך מקדים של החדרת בלון לקיבה לצמצום הנפח שלה. "גם על עלות הבלון נלחמנו כחלק מהפרויקט שלקחנו על עצמנו להצלתה", אומר ד"ר אלדר, "ואחרי שהיא ירדה 20 קילו והסיכון הניתוחי שלה פחת, ניתחתי אותה בגישת השרוול תוך שאני מעדכן אותה שיהיה צורך בניתוח נוסף".
שנה אחר כך, כשנוני כבר השילה 60 קילו ממשקלה, היא עברה את הניתוח השני, מעקף קיבה, שאחריו נשרו 15 קילו נוספים. "מחלת הריאות שלי נשארה אבל הבראתי לגמרי מהתסמינים שלה", היא מספרת, "אני נושמת חופשי וכבר בלי סטרואידים. כל החיים שלי השתנו. אנשים לא יבינו מה זה בשבילי לקשור שרוכים, להתכופף, ללכת בלי לעצור, להיכנס לחנות בגדים רגילה, לדבר בלי להיחנק. פתאום אני שווה. אני מדברת ואני כבר לא צריכה את כל שריון השומן שהלבשתי על עצמי כדי שיגן עליי. ומהמקום שאני נמצאת בו היום, פחות 100 קילו, אני יודעת שאלמלא שני הרופאים המלאכים שהתעקשו עליי - לא הייתי היום בחיים".
לפנייה לכתב/ת 
