הצד האפל של ניתוחי הרזייה: מאושפזת בבי"ח פסיכיאטרי לאחר שנותחה
ללא מעקב פסיכולוגי וללא בקרה: ענבר קרייף בת ה-27 היא אחת משורה של נשים המתמודדות עם הפרעות אכילה שהתפתחו אחרי ניתוחים בריאטריים. "המנתח ראה בי סיפור הצלחה. הוא לא טרח לשאול מה אני אוכלת, אם בכלל וכמה"
"יש אנשים שאותו 'ניתוח שהציל אותם' הפך להפרעת אכילה". זו תגובתה של ענבר קרייף לכתבה על חופית ניני, שהשילה 100 ק"ג במשקלה תודות לניתוח מורכב, ושסיפורה פורסם ב-ynet אתמול (ד'). את התגובה פרסמה קרייף מהמחלקה להפרעות אכילה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, בה היא מאושפזת.
"יפה מאוד", כותבת קרייף, "אבל אולי כדאי שתראו מקרים הפוכים, כמו שלי ושל נשים נוספות שמאושפזות פה בבאר יעקב עם הפרעות אכילה קשות, אחרי ניתוחים לקיצור קיבה שעברו. אז לכל מי שחושב שיש רק צד יפה ונוצץ לניתוחים האלה - לא".
קרייף בת ה-27, הגיעה לאשפוז לפני שבועיים וחצי כשהיא בתת משקל וסובלת מהפרעת אכילה בולמית שהתפתחו בעקבות ניתוח בריאטרי שעברה לפני עשר שנים. "גם אני יכולה להיחשב לסיפור הצלחה - אחת שממשקל 145 ק"ג, הגיעה ל-54 ק"ג, כלומר רזיתי 91 ק"ג, אבל אין כאן שום הישג. תאמיני לי - היפך, רק הפרעה קשה וצורך באשפוז פסיכיאטרי ממושך, שהלוואי ויוציא אותי ממנה".
לדבריה, קרייף נולדה מצוידת בגנטיקה ברורה להשמנת יתר. "שני ההורים שלי וכל בני המשפחה, למעט אחותי, סובלים מבעיית השמנה. הוריי עברו לפני שנה ניתוח בריאטרי, כך שזה היה שם תמיד". יותר מכך - היא זוכרת את עצמה במשקל עודף מאז ומעולם. "סביב כיתה ג', כשעברנו דירה מבאר שבע לערד, התגברה בעיית ההשמנה שלי והחמירה מאוד עד שהגעתי למשקל חריג של 60 ק"ג, שזה המון לילדה בת 8".
קיראו עוד:
דרך אחרת: לרפא הפרעות אכילה מהר ובלי אשפוז
עבדות ללא חירות: הכלא של הפרעת האכילה
חשיפה: הטיפול השערורייתי בסובלים מהפרעות אכילה בישראלהוריה לא נשארו אדישים למצבה, ולדבריה ניסו הכל בתקווה שתשיל ממשקל גופה. "מה לא עשו איתי? לאן לא לקחו אותי? לדיאטניות שונות שהמליצו על כל מיני דיאטות, לשומרי משקל לילדים. ואם הצלחתי מכל זה לרזות, הצלחתי גם להעלות הכול חזרה", היא מתארת.
הילדים בכיתה הגיבו לעודף משקלה בביריונות, והיא עברה השפלות ועלבונות רבים. "קראו לי פרה, דחפו אותי, גלגלו אותי במדרגות, בעטו בי, הייתי טרף קל. ילדה מנותקת ומרוחקת, בלי חיי חברה, רק עם שתי חברות לצדי, אאוטסיידריות ופרחי קיר כמוני". כשבגרה נוספו לעלבונות גם הטרדות מיניות. נערים נגעו בגופה ואמרו לה: "את מכוערת אבל בכל זאת רכה".
"אמרו לי, 'יש לך פנים יפות, אם רק תרדי במשקל תהיי פצצה'"
כשסיימה את לימודיה, החליט הצבא לוותר על שירותה בשל עודף משקל. "זה כבר היה אחרי שעברתי ניתוח טבעת שעברתי בגיל 17, ובכל זאת שקלתי 145 קילו והגובה שלי היה 1.76 מטר".
ניתוח טבעת, ראוי לציין, אינו נפוץ כיום כמו יתר הניתוחים הבריאטריים. מדובר בהליך כירורגי המתבצע בגישה לפרוסקופית, ובמהלכו מולבשת טבעת מתקווננת וגמישה על החלק העליון של הקיבה, וכך יוצרת מעין צוואר בקבוק המפריד את הקיבה לשני חלקים. נתחי אוכל גדולים, שאינם יכולים לעבור את צוואר הבקבוק נפלטים החוצה - זו הסיבה בגללה מנותחי גישה זו ניזונים מנוזלים וממזון מרוסק טחון וחשים תחושת שובע מיידית.
במקום השירות הצבאי, התנדבה קרייף לשירות לאומי במחלקה האונקולוגית שבבית החולים סורוקה. "שם כבר קבלו אותי כמו שאני ונגמרו ההצקות סביב המשקל הגבוה שלי", היא משחזרת, "אולי זה הזרז להורדה שלי במשקל. כשהייתי בת 19 ירדתי 40 ק"ג, וכשסיימתי את השירות הלאומי רציתי לעצמי חיים אחרים. עברתי למרכז, פגשתי אנשים חדשים שהתחילו להמריץ אותי. אמרו לי שאני יפה. אמרו לי 'יש לך פנים יפות, אם רק תרדי במשקל תהיי פצצה".
זה עבד. ובדיעבד, לרעתה של קרייף. הצעד הראשון לנפילה שתגרום בעתיד לאשפוזה התחיל בחזרה למנתח ובקשה שיהדק את הטבעת שהותקנה בקיבתה. "הוא לא אמר מילה, לא הזהיר אותי, אלא פעל טכנית בלבד והצר את נפח הטבעת כמו שביקשתי. התוצאה הייתה שגם את הנוזלים שהצלחתי לשתות, פלטתי החוצה. באותם ימים נוראיים התזונה שלי התבססה על מים, חלב ומעדנים מדוללים לנוזל", היא מתארת.
יכולת הקיבול הצרה של הקיבה והצורך לאישור חברתי, היא מספרת, הובילו אותה לבולמיה קשה. "לא קשה. קיצונית. הייתי מגיעה גם למאה הקאות ביום וכתוצאה מכך נפגע מערך המלחים בגוף שלי. המון פעמים התעלפתי ופעם בדרך לפסיכולוג שלי נפלתי מעולפת על הרצפה. אבא שלי הוזעק, הרים אותי על הידיים למיון סורוקה וצעק 'הבת שלי מתה'".
התמונה הבאה שזכורה לה כבר הייתה באשפוז במחלקה הקרדיולוגית. "התעוררתי, ולידי עמד רופא שאמר לי חד וחלק שאני סובלת מהפרעת קצב בלב, מאי ספיקת כליות ומהתייבשות, ושבפעם הבאה שזה יקרה לי, הורי כבר יגיעו לבקר אותי בבית הקברות".
בעקבות מצבה הבריאותי והנפשי שהלך והתדרדר, ואחרי כשנתיים שחיה במרכז, החליטה קרייף לבצע תפנית ולחזור לבית הוריה בבאר-שבע. היא עברה ניתוח חידוש טבעת והעלתה במשקל. אם כי עדיין הייתה מצויה בתת משקל. את הטענות היא משמיעה נגד הממסד הרפואי שהיה לדבריה עיוור למצוקה שהתפתחה.
"את הניתוחים עשיתי באופן פרטי, ואולי זו הסיבה שלא קיבלתי שום ליווי, הדרכה או אזהרה. משהו. החדירו הטבעת והשאירו אותי ללמוד איך לחיות עם זה. כשהגעתי לסורוקה לעבור הליך של חידוש הניתוח, המנתח לא ראה שאני בתת משקל? התשובה היא שלא. ממש לא. הוא ראה בי סיפור הצלחה לא טרח לשאול מה אני אוכלת אם בכלל וכמה. כלום".
"את תמיד תהיי שמנה. את צריכה להקיא"
קרייף המשיכה לשתות ולהקיא וב-2019 החליטה שרק אשפוז פסיכיאטרי יציל אותה. "נמאס היה לי מכל ההקאות האלה שהרחיקו ממני בני זוג. שפגעו לי בשיניים ובכל מערכות הגוף. גם החלום לאימהות שהכי בא לי לממש הלך והתרחק ולכן רציתי שמשהו חיצוני, חזק ממני, אשפוז - יציל אותי מעצמי ויציל לי את החיים". לפני כשבועיים וחצי אושפזה קרייף, כאמור, במחלקה להפרעות אכילה שבבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב.
"אני פוגשת כאן נשים נוספות שהניתוח הבריאטרי גרם להן להפרעות אכילה ואנחנו לומדות להתנהל עם אוכל". כתנאי מקדים לאשפוזה, נאלצה קרייף לחזור למנתח על מנת שירחיב את הידוק הטבעת שבקיבתה. "ציפיתי שהוא יהיה אמפטי ולכן נדהמתי מהתגובה הכמעט אלימה שלו כלפי. הוא אמר לי בבוטות מוחלטת: 'ענבר, תמיד היית שמנה ותהיי שמנה. את צריכה להקיא. אם אפתח לך את הטבעת שוב תגיעי ל154 ק"ג'".
למרות תוכחת הרופא, היא עברה את ההליך ואושפזה. "תדמייני" היא מדגישה, "מה זה בשבילי לשבת על יד השולחן ולאכול ארוחה ראשונה אחרי עשר שנים". במחלקה היא לומדת ללעוס מחדש. לאכול מעט ולאט, ולהגדיל כמויות בהדרגה. "אני יודעת שצפוי לי אשפוז ארוך כי עד שלא אהיה פיקס ואבין שנגמלתי מהצורך להקיא, עד שחוויית הגוף שלי לא תשתפר, ועד שלא אפחד שכל הסיפור הזה עלול להתמחזר, לא אשתחרר".
ללא מעקב פסיכיאטרי - הפרעת אכילה סמוייה
לניתוחים הבריאטריים כפי שעולה מחווייתה האישית של קרייף, כפל פנים: "ניתוחים אלה נחשבים, ובצדק, למצילי חיים", אומרת פרופסור יעל לצר - מנהלת המחקר בהפרעות אכילה במרכז הרפואי רמב"ם וראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "הניתוחים הם הפתרון האולטימטיבי למלחמה בסוכרת, יתר לחץ דם ומחלות נוספות מסכנות חיים, ולכן במסגרת המלחמה בהשמנת היתר, הם מהווים את הפתרון הנכון ביותר".
"עם זאת", היא מסייגת, "הניתוח מציל החיים הזה עלול להיות גם חרב פיפיות ולהציף הפרעות אכילה". לדבריה, לכ-70 אחוזים מכלל האנשים הלוקים בהשמנת יתר, אין הפרעת אכילה. "הם רק זללנים. חלשים מול פיתויי מזון ומנהלים סדר יום יושבני. 30 האחוזים האחרים סובלים מהפרעה. לפחות ממחצית מאוכלוסיית המנותחים היא עם הפרעת אכילה".
לצר מחדדת שלא הניתוח הוא הגורם להפרעה אכילה, כי אם מהווה טריגר להתפרצותה של הפרעת אכילה סמוייה. "בשנה הראשונה אחרי הניתוח, כשאופוריית הירידה במשקל מציפה, לא מבצבצת עדיין אותה הפרעת אכילה שלא אובחנה, ולכן המנותחים גם לא מודעים לה והקילוגרמים נושרים. אבל אז זה מסתיים, ומגיע שלב חדש - של השנה השנייה שבה חוזרים לדפוסי האכילה הישנים. אז הסיכון שהפרעת האכילה המוסתרת, תבצבץ ותרים ראש - היא תוביל לבולמיה, אנורקסיה ועוד".
כך, בכל מחלקה להפרעות אכילה, לפחות חלק מהמאושפזים הם מטופלים שעברו ניתוח בריאטרי שגרם להתפרצות הפרעת האכילה הסמויה. "לכן", ממליצה פרופסור לצר, "רצוי עוד לפני ביצוע הניתוח לעבור אבחון, כך שאם תתגלה בעקבותיו הפרעת אכילה סמויה, ניתן יהיה לטפל בה ולמנוע את התפרצותה".