יום הגירושים הבינלאומי

האמת היא, שאין זמן טוב או נכון או מדויק לשום דבר שקשור בעניינים שבלב. זמן טוב צריכים לייצר, כי בדרך כלל הוא לא בא מעצמו. כשרציתי לדבר עם הבעלשעבר על היחסים שלנו הייתי צריכה למצוא "זמן טוב": זמן שבו הוא לא עסוק, לא עובד, לא רואה חדשות, אוכל, נוהג, ער. כשרציתי להגיד לו "עדיף להתגרש", חיפשתי את הזמן הטוב ביותר לכך. לקח לי 15 שנה למצוא את הזמן הזה וגם אז זה לא היה זמן טוב.

למעשה, זה היה הזמן הכי מעפן שיכול להיות. לא זכרתי את כל מה ששיננתי, אני לא יודעת מה יצא לי מהפה, אבל זוכרת את התחושה שנילוותה לזה: פחד עצום ומשתק לפני, חרדה תוך כדי, ורעידות הקלה אחרי.

הזמן היה טוב ונכון עבורי, כי מהרגע שהדברים נאמרו ויצאו החוצה, הזמן התחיל לעשות את שלו. החיים קיבלו תפנית, יצאתי מאזור הנוחות שהיה אזור הנכות שלי. פתאום הבנתי שהייתי צריכה דחיפת אומץ קטנה (או במקרה שלי, משהו שטותי שהיה הקש ששבר את גב הגמל). הזמן הכי טוב הוא פשוט להחליט: "עכשיו!"

עברו כמה שנים מאז יום הגירושים שלי, שהתחיל באותו רגע מכונן, עד שהתחלתי ללוות נשים שמפחדות מהיום שאחרי. אני מקבלת בקליניקה נשים שמחפשות את הטיימינג המדויק ולא מוצאות אותו מהסיבה הפשוטה שהוא לא קיים. הן נאחזות בתירוצים כמו: הילדים קטנים מדי, הילדה התחילה צבא, הבן בדיוק טס לטיול הגדול... חוץ מזה, היא קודם תמצא עבודה, היא לא יודעת כמה יש לה בחשבון, היא רגילה לחיות מהכרטיס של בעלה, היא מפחדת להיות לבד, היא חוששת מהתגובה שלו, של הילדים, של המשפחה, של השכנה מהקומה למטה בבניין ממול.

אף אחד לא חי לנצח

תירוצים תמיד יש, אבל זמן?... לפני שבוע מישהו שאל אותי למה אני לא מוציאה עוד ספר. עניתי שאני נורא עסוקה, שאני לא יודעת אם אחרי ההצלחה המטורפת של אני מלכה גרושה באושר גם הספר הזה יצליח, ומה יהיה אם לא יאהבו וזה מלא כסף.... שמעתי את עצמי נותנת את כל התירוצים שנשים נותנות לי (ובעיקר לעצמן) כשאני שואלת "אז מה עוצר אותך מלהגשים את עצמך, את החלומות והרצונות שלך?", ואז הוא אמר לי: "את חושבת שתחיי לנצח, נכון?", הבטתי בו בעיניים מבולבלות. "מי שחי לנצח יכול לחכות עם השאיפות שלו עוד עשרים, חמישים, מאה שנה, וגם לא אכפת לו מה יגידו עליו", הוא הסביר.

פתאום נזכרתי בקטע שמסיים את הספר שלי:

"אם הכל היה אפשרי, מה היית עושה עכשיו? האם היית נשארת באותה עבודה או מתפטרת תוך כדי שאת אומרת לכולם מה בדיוק את חושבת עליהם? האם היית מתייסרת בדיאטה או קונה מכנסיים במידה אחת יותר? האם היית מתרגזת שהילד לא סידר את החדר או משחררת? האם היית נשארת נשואה לאותו אחד?

ונניח שנשארו לך שלושה חודשים לחיות – איך אז היית נוהגת?

אנשים מתחרטים על העבר, מתלוננים בהווה וחוששים מהעתיד. אלה חיים שלא חיים בהם. אני מסתכלת על העבר, מתקנת בהווה ומתרגשת מהעתיד. הכל צפוי והרשות נתונה, והכי נורא זה לפחד מהפחד. המשפט הבנאלי שהחיים הם לא חזרה גנראלית הוא בנאלי רק מפני שהוא נכון. אולי יש חיים אחרי המוות אבל כרגע הם לא מעניינים אותי, כי אני כאן. אני יכולה לבכות, אני יכולה להתלונן (מה זה יכולה, אני חצי פולניה וזה החצי השולט), אני יכולה להתמרמר שאין לי זוגיות, שאין לי כסף, שהילדים לא סופרים אותי, שלקחו לי, אכלו לי, שתו לי. אנחנו לא יכולים לשנות אירועים אבל יכולים לקבל החלטות שישנו את החיים שלנו לטובה.

אז אם הכל היה אפשרי, מה היית עושה עכשיו אחרת? אל תחכי לרגע האחרון, כי מחר יבוא ואולי לא. הזמן שלך זה עכשיו".

שלך, גאיה קורן.

מנטורית נשים להצלחה במשבר וגירושין, מרצה לשינוי חיובי בחיים ומנחת סדנאות אני מלכה! להערכה עצמית. עיתונאית בידיעות אחרונות.